כתב אדמו"ר הזקן בשו"ע[1]: "מלבושים שהם סתומים למעלה ופתוחים למטה, ויש להם ארבע כנפות, כגון אלו המלבושים שפותחים אותם למטה משני צדדיהן, אם רובם פתוח - חייבי בציצית". וברור שכוונתו גם ל'סרטוק' בלשוננו, שקוראים 'פארק'.[2]

והעצה לזה לעשות קרן אחת עגולה[3].

והנה לדעת האשל-אברהם להרה"צ וכו' מבוטשאטש[4] "סגי בעיגול כל דהו, ואין צריך שיהיה העיגול בכל שיעור [ה]כנף, וכן נהוג". וכן נוהגין כל היצרנים הידועים לנו כיום.

אבל היעב"צ[5] כתב מסברא שצריך להיות עגול ג' טפחים, כלומר המשך העיגול סביב יהי' ג' טפחים, וז"ל: "אם הבגד הוא חתיכה מרובעת, אף על פי שהקרנות עגולים קצת...מסתברא דלא מיפטרי בהכי...על כן נראה לי שאין לסמוך על עיגול הקרנות בלבד לפטור הבגד מציצית. ונראה לי, כל שאין העוגל מתפשט בכדי שיעור הרחקה דציצית מן הכנף, דהיינו שלוש אצבעות, רוצה לומר: כל זמן שהכנפיים ניכרים במדידת שיעור זה לאורך ולרוחב, אף על פי שמתעגלים קצות הכנפיים - אינו מעכב, אבל משנמשך יותר - שוב אין אורך ורוחב ניכר בכנף, מעתה ודאי נתבטלו כנפי הבגד".

וכן כתב המשנה ברורה[6]: "צריך עיון עד כמה נקרא בשם עגולות, דאין סברא לומר דעל-ידי משהו שיעגל חודו של כנף תיפטר הבגד מציצית" עיי"ש.

וכן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין[7]: "עד שיעגל משיעור הכנף, דהיינו מן ג' אצבעות עד ג' אצבעות משני הצדדים שבמשך העיגול יקיפנו חוט ד' אצבעות וחצי ולא פחות".

דברי המהרי"ל דיסקין הנ"ל הובא להלכה בס' קצות השלחן[8] להגרא"ח נאה[9], וסיים: "ונראה עצה פשוטה לכוין את היקף העיגול, שיעשה נייר עגול רוחב 12 ס"מ על 12 ס"מ (ו' על ו' אצבעות) [והוא קוטר ה'דיסקים' (CD) שלנו כיום] ויניחנו על הכנף, ששפת הנייר יהיה שווה לשפתי הכנף משני הצדדין, והקרן המרובע שיישאר בולט חוץ לעיגול, שהוא 6 ס"מ מצד האורך ו-6 ס"מ מצד הרוחב - יחתכנו ויעגלנו כעגול של הנייר, ויהיה חוט של 9 ס"מ בערך מקיף את העיגול".

ויש להורות לאנ"ש חסידי חב"ד, שינהגו כפסק ה'קצות השלחן' וסיעתו ולא כהדעות האחרות, וידרשו מהיצרנים לתקן זאת מכאן ואילך, ובקשר לסרטוקים הקיימים - שיפנו לחייטים כדי שימדדו ויתקנו זאת כראוי.