בשו"ע כ"ק אדה"ז סי' רעא ס"ז כתוב בנוגע אשה השומעת קידוש מקטן ומגדול וז"ל: ואפי' אם שומעת הקידוש מגדול מ"מ אם אינה מבינה לשון הקודש תאמר עמו מלה במלה כמ"ש בסי' קצג. עכ"ל.

והנה בסי' קצג לאחר סעי' ב כתוב שחסר מהסי', ואשר על כן, לא זכינו למה שכתב שם אדה"ז בזה. (אם כתב יותר על זה הענין ממה שכתב שם בסעי' א, שלא כתב שם שיאמרו מלה במלה אלא הראה מקום לסי' קפה באם צריך שיהי' הע"ה (=העם הארץ) מבין בלה"ק). אבל במג"א שם סק"ב כתב: ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש [בנוגע קידוש] והמברך [בנוגע שאר ברכות] דא"א לכוין ולשמוע כמ"ש סי' קפג עכ"ל. וכתבו כ"ק אדה"ז בסי' קפג ס"י, ובסי' קפה ס"ד, ושם כתב וכן בקידוש.

והנה, אם לא שנאמר הטעם "דא"א לכוון ולשמוע", יש לתמוה, דבסי' קפה ס"א כתב אדה"ז דאין חילוק בין המברך ובין השומע באם צריך להכיר הלשון שמברך, ומבואר יותר שם במ"מ על הגליון (שהוא מכ"ק אדה"ז) ס"ק ב (שכתוב שם באמצע: אבל המעיין בגמ' דמגילה יח יראה לעינים דא"א לחלק בהכי [בין המברך ובין השומע]. ע"ש באריכות). וא"כ ממ"נ, אם צריך להכיר הלשון, מה מועיל אם תאמר עמו (הקידוש) מלה במלה? ואם אינו צריך להכיר הלשון, למה היא צריכה לאמר עמו מלה במלה?

ולהעיר גם מסי' סב ס"ב שכתב כ"ק אדה"ז וז"ל: אבל קידוש וכו' יוצא אפי' אינו מבין הלשון. עכ"ל. וצ"ע.