שו"ע או"ח סי' קצט סע' י: "קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה". הגה: "וי"א דאין מצרפין אותו . . וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע"פ שאין החרש שומע הברכה". עיין מ"א ס"ק ח, ד"ה חרש: דוקא בחרש המדבר ואינו שומע, ושוטה שאינו שוטה גמור". וממשיך המ"א לומר "ובתשובת מהרי"ל סי' רכ"ד כ' וז"ל למ"ד דקטן מוטל בעריסה מצטרף לעשרה, ה"נ חרש ושוטה, דאכל ביה עשרה שכינתא שריא. אך לא קי"ל הכי, עכ"ל. ואפשר דהתלמיד שמע וטעה וסבר דאליבא דכ"ע הדין כן. עי' סי' נ"ה ס"ו". עכ"ל המ"א.

והנה, המ"ב מקבל דברי הרמ"א כפשוטן - שחרש שאינו שומע אם מכוון לדברי המברך מצטרף לזימון. אבל עיין דברי רבינו שם סע' י "...וחרש שדברו בו חכמים בכל מקום . . במה דברים אמורים לזימון בעשרה שלדבר שבקדושה אין עניית המיעוט מעכבתם כמ"ש בס' נ"ה, אבל לזימון בג' צריך שהב' ישמעו מפי המזמן עד סיום ברכת הזן וגם שיענו אחריו ברוך שאכלנו כו', ואם לאו אין כאן זימון כלל כמ"ש בסי' קצ"ג".

עיין בהמחבר סי' קצג סע' א: "...ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת זימון מפי המברך . . וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך". ע"כ. וע"כ דעת רבינו שמלשון המחבר מוכח שצריך לשמוע קול המזמן, וא"כ חרש שאין יכול לשמוע, אינו מצטרף לזימון של ג'. ולכאורה דבר זה הוא בסתירה לפשטות דברי הרמ"א.

והנה, עיין 'מחצית השקל' שכתב - שבאמת יש טעות בכוונת המהרי"ל שהוא מקור לדברי הרמ"א, עיין שם היטב כל דבריו. ומדברי רבינו מוכח שגם הוא לומד שהרמ"א טעה בכוונת המהרי"ל, וע"כ רבינו אינו מסכים עם הרמ"א.

וא"כ לדעת הרמ"א (והמ"ב שנקט כוותיה) אין שום דין שהמסובים צריכים לשמוע את הכרזת המזמן אלא צריכים לכוון לדבריו, משא"כ לדעת רבינו יש דין של שמיעה, זאת אומרת שחז"ל תיקנו זימון באופן שהמזומנים צריכים לשמוע את קול המברך. (וע"כ צריך ליזהר במקום שמזמרים ברכת המזון, שהמברך יגביה קולו באופן שישמעו את קולו, כיון שעיקר הזימון הוא עד סוף ברכה ראשונה שבבהמ"ז, עיין שו"ע רבינו סי' קכג סע' י).

וההסברה בזה היא, שעיקר התקנה והמצוה של זימון - היא שהמזמן מברך והשומעים יוצאים בשמיעתם, וכל זה שייך דוקא אם שומעים מן המזמן שאז אמרינן שומע כעונה, משא"כ אם אין שומע הברכות רק מכוון לתנועת שפתיו של המזמן (וכמו בחרש שאינו יכול לשמוע אבל יכול לכוון לשפתיו של המזמן), לא שייך לומר שומע כעונה. וע"כ, אפילו לדידן דנהגינן לומר ברכת המזון ביחד עם המזמן, סובר רבינו - שאם אינו יכול לשמוע הברכות מן המזמן, לא שייך לאיצטרופי לזימון.

ויש להסתפק לדעת רבינו, אם מותר למברך לזמן ברמקול - כיון שאז לא נשמע קולו של המברך כי אם קול הרמקול. (וכידוע דעת רבינו נשיא דורנו בענין זה). ואע"פ שמנהגינו לומר כל הברכת המזון ולא לסמוך על ברכות המברך, מ"מ יש מקום גדול לומר שלדעת רבינו עדיף שלא להשתמש ברמקול, כיון שרבינו מצריך שהמסובים ישמעו קול המזמן.

ומענין לענין באותו ענין, במקרה שיש שלשה אנשים שנקבעו לאכול יחדיו ואחד או שנים מהם אינם יכולים לברך ברכת המזון, ואינם יודעים מה להשיב להמזמן, האם יש חיוב זימון וא"כ האם מחויב המזמן ללמד אותם האיך לענות או לא?

והנראה לומר בזה, דאיתא בברייתא בברכות מז, ב שאין מזמנים על עם הארץ, ואע"פ שתוס' שם ד"ה "אמר" כותב שעכשיו מזמנין על עמי הארץ כדי שלא ילך הע"ה לבנות במה לעצמו, וכן נפסק בשו"ע סי' קצט סע' ג, מ"מ יש מקום גדול לומר שאע"פ שמותר לצרפם בזמנינו, מ"מ לא חל חיוב זימון עליהם, וא"כ אינו מחויב ללמד אותם האיך לענות על הזימון.

ובמקום שהמזמן רוצה לצרף אותם לזימון, צריך ללמדם מה שהם צריכים לענות. ולא די במה שהם שותקים, ואינה דומה להא דאיתא בסי' ר סע' א, גבי שלשה שאכלו כאחד וגמרו שנים סעודתם, שאחד צריך להפסיק לשנים והם מזמנין עליו בין עונה ובין אינו עונה, "כל שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות" (לשון רבינו סעיף א'), דשאני התם שהשלישי יש לו היכולת לענות, אבל בנידון דידן בעם הארץ שאין לו היכולת לענות אין מזמנין עליו אם אינו עונה, ופשוט.