בשוע"ר הל' מכירה ה"א "וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב "ודובר אמת בלבבו"", וכו' עיי"ש. ומקור הדברים הוא דברי השאילתות שאילתא לו המובא ברשב"ם ב"ב פח, א, וברש"י מכות כד, א הסיפור של רב ספרא, עיי"ש.

ועד"ז כתב אדמוה"ז בשוע"ר סי' קנו שם, וראה ג"כ טור חו"מ סי' ר', שהביא דמידת חסידות שלא לחזור, כיון שגמר בלבו ליקחנו. ומקורו הוא, הא דרב ספרא כמבואר בב"י שם. וצ"ב מדוע השמיט הרמב"ם הן בהל' דעות והן בהל' מכירה דין זה דהיר"ש יקיים אפי' מחשבות לבו, אף שפסק כי הא דרב ספרא בפ"ה מהל' מעשר ה"א "ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר", ועיי"ש בכס"מ.

אמנם, בהל' דעות פ"ה הי"ג יש גירסא ברמב"ם שהת"ח "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה" (והכס"מ כותב שהגירסא היותר נכונה היא "אינו מחייב עצמו"), ואוי"ל שהפ' ברמב"ם הוא כשהתחייב במחשבתו, שאף שמדברי תורה אינו חייב לקיים מחשבתו, בכ"ז כיון דבת"ח עסקינן שהוא בפשטות גם יר"ש, מקיים גם מחשבותיו, כי הא דרב ספרא הנ"ל.