בלמדי שוע"ר סי' שכא סע' ז-יב, נראה לפום ריהטא שכתישה ודיכה אין בה משום טוחן; ומוקשה אצלי, מדוע ולמה יגרע מחתיכה בסכין דק דק, שכן עוברים בה משום טוחן!?

כך עולה לכאורה מהעובדה שלענין כתישה, דיכה וכתיתה, אין הפרש בין פלפלין ותבלין (שיש בהם משום טוחן, כיון שאין דרך לאכלם אלא ע"י תערובת, ואסור לחתכם בסכין, כמבואר בס"ז), לבין גרוגרות, חרובים, שום ושחליים, ע"מ לאכול לאלתר (שלמנהגינו אין בהן משום טוחן, ונהגו לחתוך דק דק בסכין, כמבואר בסעי' י-יא), לבין מלח (שיש בו משום טוחן, שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י תערובת, כמבואר בסעי' יב), שבשלשתם מותרת הכתישה והדיכה והכתיתה, ודוקא בשינוי גדול. ומדוע לא יהי' בזה הפרש בין מה ששייך בו טחינה לבין מה שלא שייך בו טחינה?

בטעם הדבר שצ"ל דוקא בשינוי מבואר בס"ז "בשינוי גדול מדרך החול", ונראה משיגרת הלשון שטעם האיסור בזה הוא רק משום "דרך חול". וכן נראה לכאורה משיגרת הלשון בס"ח (לענין בשר או גבינה שאין טחינה באוכלין, ומ"מ אסור לגוררה דק דק במורג חרוץ) "דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת".

אמנם דיוק זה אינו מוכרח, כי אפשר שההלכה היא שצ"ל "בשינוי גדול מדרך החול" משום שיש בכתישה משום טחינה. ואילו בבשר וגבינה שאין טחינה באוכלים, מ"מ אסרו במורג חרוץ או שאר כלי המיוחד לכך מטעם "דרך חול", כיון שהוא דומה לתבלין במדוך ומכתשת.

מכל מקום, באיזה אופן שנפרש, ברור לכאורה, שאינם חייבים בכתישה ודיכה וכתיתה משום טחינה, א. שא"כ לא היו מתירים לכתחלה לעשות מלאכה גמורה בשינוי. ב. שכיון שמתירים במאכל גידולי קרקע חתיכה בסכין דק דק (שהוא תולדת טחינה, כמבואר בסי' שא ס"א), הי' צריך להתיר בזה גם דיכה, ומדוע אסרוהו?

וא"כ עדיין צריך להבין מהו החילוק במציאות בין טחינה לבין כתישה?

ואולי כל טחינה נעשית ע"י חתיכה לפירורים, בדף שיש בו סכינים דקים כמו מורג חרוץ. ותולדתו היא חתיכה בסכין דק דק. משא"כ כתישה היא ע"י הכאה במדוכה, בלי שום חתיכה. והיא רק דומה לכתישה, ואסרוהו כדרכו (בכל ענין, גם במקום שאין בו משום טחינה) והתירוהו שלא כדרכו (בכל ענין, גם במקום שיש בו משום טחינה).

אמנם העירוני מרמב"ם (פכ"א ה"כ): "הצריך לדוק פלפלים וכיו"ב ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן". ומשיגרת הלשון נראה שהכותש במכתשת הוא טוחן מה"ת.