דברי הרמב"ם והאגרות משה

א. כתב הרמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"ד: מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה ש-ד-י, ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל, שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן קמא כתב: "שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא ביטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב"ם ממה שכותבין בצד השני, שא"כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ"מ מודה הרמב"ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ"פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א"כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב"ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי' שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף ס"א שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב"ם פ"י מס"ת ה"ה, וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו. ולכן יותר נוטה לע"ד שאם נושא אדם על צוארו לכוונת שמירה ליכא בזה איסור דלא כסברת כתר"ה בזה, וכמפורש בתוספות יום טוב כלים פי"ז מט"ז שמפרש כן בכוונת הרמב"ם פ"ב מכלים ה"ב שנקט מקל שיש בו בית קבול מזוזה שמשמע שכן הי' אורח ארעא, ואינו כלום מה שכתב בתוס' אנשי שם שהרמב"ם שכתב שהם טפשים קאי גם על אנשים כאלו דהא אדרבה מפורש ברמב"ם שאינו כן אלא על אלו שכותבין שמות מלאכים ושמות קדושים בפנים קראן טפשים, ולא על אלו שכותבין מבחוץ וכ"ש שלא על אלו שנושאים מזוזה עמם לשמירה, ומשמע שגם הוא סובר דיש בזה שמירה כקמיע, ואף חכמים גדולים רשאין לעשות כן". עכ"ל האג"מ.

קושיא על דברי האג"מ מדברי הרמב"ם בפירוש במשנה [לפי הבנת היעב"ץ]

ב. והנה לכאורה יש להקשות על דברי הגרמ"פ ["שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים"] ממ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש עמ"ס סוטה פ"ז מ"ב אהא דתנן "במקדש אומרים את השם ככתבו". וז"ל הרמב"ם שם: "וכתבו [השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם".

והיעב"ץ בפירושו 'לחם שמים' עמ"ס סוטה שם כתב על דברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל בזה"ל: "לכאורה יראה מלשונו זה, שהי' [הרמב"ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב'עקיצת עקרב', משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז"ל לשם הוי"ה ב"ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ"פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . . וכמדומה שהי' חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע"ב וכ"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי', היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה, שרי לי' מרי' וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא1 מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ"ש (פ' נח יא, ד) 'ונעשה לנו שם' (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע"י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ"ש בס"ה) בסוד 'ויעש דוד שם' (שמואל-ב ח, יג), המ"י [המשכיל יבין]". עכ"ל היעב"ץ.

מבואר מדברי היעב"ץ שהבין מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שלא האמין שיש בכח שמותיו של הקב"ה לשמור את האדם וכו' - ודלא כמ"ש האג"מ בדעת הרמב"ם.

מאמר המוסגר ע"ד

"העדר הקבלה" של הרמב"ם במשנת היעב"ץ

ג. על דבר "העדר הקבלה" של הרמב"ם - ראה גם מ"ש היעב"ץ בספרו 'מטפחת ספרים' פי"ד המדבר "במעשיו הגדולים של הר"מ ז"ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו, גם האר"י ז"ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי' בוקי סריקי דספר מורה נבוכים2, כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים, ליודעי בינה חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה3, ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז"ל היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת". ואכמ"ל בזה.

ישוב דברי האג"מ

ד. אבל נראה דאין מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש סתירה לדברי האג"מ, כי יתכן לומר דכוונת הרמב"ם - במ"ש "ואל תטריד את מחשבתך וכו'" - פשוטה היא, וכנגד הטפשים דיבר, דכלפי שאמרו בעלי הקמיעות שהשם המפורש מרובה באותיות [ולפי דבריהם שם בן ד' קדושתו פחותה משמות המרובים באותיות], וע"ז הוא שכתב הרמב"ם 'אל תשגיחו בדבריהם', כי את שם המפורש המירו הטפשים, בשמות שבדו להם במקומו.

ולפי זה י"ל שגם הרמב"ם מודה שהשמות הקדושים [שם בן ארבע אותיות וגם שאר שמות] כוחם יפה לשמור את האדם בשמירה מעולה וכמ"ש האג"מ.

והנה בספרו מו"נ ח"א פס"א ביאר הרמב"ם את החילוק בין שאר שמותיו של הקב"ה שהם "שמות הנגזרים מן הפעולות . . שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם" לשם המפורש המתייחס להבורא עצמו, "לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א אשר הוא שם המפורש גמור, לא תחשוב זולת זה". ובהמשך לזה כתב: "ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם, ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו". עוד מתח עלי כותבי הקמיעות את שבט הביקורת בסוף פרק סב: "וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב, והמאמר שיקבצו אי זה אותיות שירצו ויאמר שזה הוא שם יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תאר כך, ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאום הפתאים הראשונים, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת".

ונראה דגם בדבריו אלו אין להוכיח נגד דברי האג"מ, שהרי הרמב"ם במו"נ מיירי בכה"ג שבדו בעלי הקמיעות שמות אשר "לא יורו על ענין בשום פנים", והטעו את "רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים", ואת השם המפורש המירו באותיות פורחות באוויר שאין להם שום משמעות.

ולפי זה שפיר יש לקיים דברי האג"מ שהרמב"ם לא חלק על הנסיון, שהשמות וכיו"ב שומרים וכו' וכפי שהעיד לנו בעצמו, בהלכות שבת (הלכות שבת פי"ט הי"ד): "יוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש".

ותן לחכם ויחכם עוד.