קנין הגבהה - טפח או ג' טפחים?

הנה בדין קנין הגבהה, הרי נחלקו רש"י ור"ת בשיעור ההגבהה (קידושין כו א ד"ה בחבילי, תוס' שם ד"ה אי נמי). לדעת רש"י צריך להגביה שלשה טפחים, בכדי שיצא מתורת לבוד. ואילו לרבינו תם סגי בהגבהה טפח, כדאשכחן גבי שיתופי מבואות ש"צריך להגביה מן הקרקע טפח" (עירובין עט ב). שני הדיעות הובאו להלכה בשו"ע (חו"מ סי' קצח ס"ב).

והנה חקרו האחרונים בגדר קנין, האם פעולתו היא חיובית – שעל ידי כך נכנס החפץ לרכושו, או שפעולת הקנין היא שלילית – למנוע אחרים מדבר זה, ובמילא נעשה הדבר שלו[1]. ויש לומר שלדעת רש"י שהעיקר במעשה ההגבהה היא שלילת שייכותה למקומה הראשון, ועל כן הצריך להגביה ג' טפחים לאפוקי מדין לבוד, היינו לאפוקי מחבור החפץ אל מקומו הראשון[2]. ואילו לר"ת העיקר הוא שיעשה מעשה שיורה על זה שהוא הבעלים של הדבר, ולהכי סגי בטפח.

ועל פי זה יש לתת טעם לשבח לדעת רש"י במה שבעירוב הקילו שדי בהגבהת טפח[3], והיינו לפי שבעירוב אין המטרה לשלול הדבר מרכוש המקנה, כי אם לשתף שאר בני המבוי בממונו של זה המערב עבורם. וא"כ מטרת קנין זה היא חיובית, לא שלילית ולהכי בטפח סגי לכו"ע.

ומבואר בזה גם שכמה מפרשים רצו לחלק בזה, שבקנין מן ההפקר די בטפח[4]. שי"ל הטעם שגם בהפקר אין כל כך צורך בהשלילה של בעלות אחרת, כי אם לקבוע הבעלות הנוכחית.

הגבהת כוס של ברכה

על פי הנ"ל אולי יש לבאר גם חילוק דומה בשיעור ההגבהה של כוס של ברכה. כי בברייתא (ברכות נא, א) שנינו "מגיבהו מן הקרקע טפח". ובגמרא שם: אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה? "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג). והובא הדבר להלכה בטוש"ע (או"ח סי' קפג).

ברם, ב'לקוטי טעמים ומנהגים' על הגדה של פסח (פיסקא 'קדש') מתאר כ"ק אדמו"ר זי"ע את מנהג בית הרב: "...ומקדש מעומד, והכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השלחן - וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה".

אך המקור להנהגה זו רמז לנו במקום אחר, והוא בהערה לקובץ מכתבים הנספח לס' תהלים 'אהל יוסף יצחק' (עמ' 210 [ומשם: בלקו"ש חי"ט ע' 450]), שעל המוזכר בהרשימה שם "כוס של ברכה טעון הגבהה טפח מן השלחן" מעיר: "טושו"ע או"ח סקפ"ג ס"ד [ובשו"ע אדה"ז - שם ס"ח]. - ומנהגנו - הובא בלקוטי מנהגים שבהגדה (קה"ת, ברוקלין נ.י.) - שיהיה גבוה מן השולחן ג' טפחים. ואולי הוא לכתחילה ולהידור. ועל פי זה מתיישב בפשיטות מה שכתוב בזהר ח"ב (קפט, ב) שצ"ל גבוה זרת (שפירושו גם כאן ג' טפחים – וכמו שכתב בספר אור החמה, ודלא כמ"ש בעיטור סופרים), אם שבכמה מקומות, וגם בזהר גופא, (ח"ג רמה, א. רעג, ב), איתא שמסלקו טפח. ומה שמיישב באור החמה [שעובי השלחן טפח, וגובה הכוס הוא טפח, וכשמרימו טפח הרי ג' טפחים] דוחק, כמובן. וברפט שהכוס דרז"ל גבוה לערך ג' אצבעות (פסחים קט, א) ולא טפח. ואכ"מ".

וזה לשון הזהר ח"ב[5] שם: "כוס דברכה.."ונשא מגבעות" (ישעי' ב, ב), אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי (ס"א דאיהו) זרת לברכא לקודשא בריך הוא ודא הוא "ונשא מגבעות". 'מגבעות' מאי הוא? אלא בינה, ובין "בתולות אחריה רעותיה" (תהלים מה, טו) שיעורא דזרת איהו..."

ומשמע דקאי על איסוף הניצוצות באחרית הימים. וראה רשימות הצמח צדק (יהל אור) על תהלים שם.

ועל פי החילוק הנ"ל בשיעור קנין הגבהה, י"ל דהוא הדין שיש לחלק בשיעור הגבהת הכוס. שהגבהת הכוס שיעור טפח היינו להראות חשיבותו, "כדי שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו" (לשון שו"ע אדה"ז שם) וכנ"ל מן הגמרא: על שם "כוס ישועות אשא". ואילו שיעור זרת נאמר בהשלילה וההתנשאות מן עולם התחתון - "ונשא מגבעות"[6].

שיעור ג' טפחים בקידוש הלילה דוקא?

בההערה שבתהלים משמע שההידור להרים הכוס שיעור זרת קאי על כל כוס של ברכה, ואילו מנהג בית הרב המובא בההגדה הרי בא בהמשך להמנהג לקדש מעומד. ולמעשה, הרי בתחלת ההתוועדויות קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע בש"ק, נהג לקדש מיושב, ורק שהיה מתרומם קצת מעל כסאו בעת הברכה, ולא הגביה הכוס שיעור ג' טפחים, ואף בכוס של ברכת המזון נהג כן, שלא הרימו ג' טפחים מעל השולחן.

ואולי יש להבחין, שאף כי דברי הזהר מתייחסים לכוס של ברכת המזון, אמנם המנהג להרים ג' טפחים מוגבל דוקא לכאשר מקדשים מעומד.

והנה הנ"ל מההגדה - שאנו נוהגים לקדש מעומד - בא בניגוד למנהג אשכנז, שהוא לקדש מיושב (או"ח סי' רעא ס"י ברמ"א; שוע"ר שם סי"ט). ואולי מנהגנו לקדש בעמידה נאמר בקידוש הלילה דוקא. ואכן מסופר על כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שביום השבת נהג לקדש מיושב [כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע – פעמים בעמידה פעמים בישיבה; כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו זי"ע – ברבים, בישיבה – כנ"ל; ובביתו - מסופר שקידש מעומד] ('הליכות ומנהגים' (זעליגסאן) עמ' 44).

ולפי חילוק הנ"ל בין פעולה של חיוב או של שלילה - יומתק. כי בהשביתה של ליל שבת מודגשת השלילה והניתוק ממלאכת ששת ימי המעשה, ולכן בקידוש הלילה [מקדש מעומד ו]מרים הכוס ג' טפחים. משא"כ המנוחה של יום השבת שהוא נעלה מזה לגמרי[7], ולכן מרימו טפח[8].

ואם שגיתי ה' יכפר.