נחלת הר חב"ד, אה"ק
כוונת הנחת תפילין
בסידור רבנו הזקן כתב ב'סדר הנחת תפילין': "ויכוין בהנחתם שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו, וצונו [בדפוסי קאפוסט תקע"ו, ברדיטשוב תקע"ח, סלאוויטא תקצ"ו נאמר כאן 'שצונו' במקום 'וצונו'] להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד [בדפוסי הנ"ל ובזיטאמיר תרכ"ג נאמר כאן 'כנגד' במקום 'נגד'] המוח, כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו".
והעירני ח"א מדוע נאמר בכוונת הנחת התפילין ב' פעמים 'שצונו', 'וצונו', לכאורה היה די ב'שצונו' הראשון בלבד?
ונראה להוסיף שאכן כך כתב רבנו הזקן בשו"ע הל' תפילין (סי' כה סי"א): "יכוין בהנחת התפילין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם תאות ומחשבות לבו לעבודתו יתברך, וע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו". הרי שכאן אמנם כתב רבנו הזקן 'שצונו' פעם אחת בלבד, ויש להבין מדוע בסידור שינה והוסיף באמצע עוד פעם 'וצונו' [או 'שצונו' כבדפוסים הראשונים הנ"ל].
ונראה לבאר בהקדם מה שיש לדקדק בהבדלים נוספים שבין שו"ע רבנו לסידורו: בשו"ע נאמר 'וישעבד', ובסידור 'כדי שנשעבד'. בשו"ע נאמר 'ומחשבות לבו', ובסידור 'ומחשבות לבנו'. בשו"ע נאמר 'וע"י הנחת תפילין', ובסידור 'שע"י הנחת תפילין'.
והנה כתב הב"ח בהל' סוכה (סי' תרכה, ובסי' ח): "דכיון דכתיב למען ידעו כו', לא קיים המצוה [דסוכה] כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשוטה". עיין שם שכתב שבשלש המצות דציצית תפילין וסוכה "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה" כיון שנאמר בהן למען גו'.
והנה בטור נאמר בכוונת המצוה דתפילין רק מה שנאמר ב'שצונו' הראשון שבסידור רבנו, משא"כ מה שנאמר ב'וצונו' השני, זו הוספה שהוסיף המחבר (בשו"ע שם ס"ה) על הנאמר בטור.
ולפי"ז י"ל דמה שנאמר בה'שצונו' הראשון זהו בעצם הכוונה [של 'יזכור את הבורא'] שבמצות תפילין שצריכים לכוין במחשבה שבלעדי' לא קיים המצוה כתיקונה (כמ"ש הב"ח), משא"כ מה שנאמר בה'וצונו' השני [של 'ימעיט הנאותיו'] אינו בכלל כוונת המצוה שמכוין במחשבה, אלא שהוא הוראת השו"ע להאדם ש"ישעבד להקב"ה הנשמה..ומחשבת לבו..ועל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו", משא"כ בהכוונה שמכוין במחשבתו נאמר (כיצד לכוין): 'שצונו..כדי שנזכור' (ולא יזכור).
אולם כל זה י"ל בהלשון של רבנו בשו"ע, משא"כ בסידור משמע שגם מה שנאמר בה'וצונו' השני הוא ג"כ חלק מכוונת המצוה עצמה שצריכים לכוין בהמחשבה, כיון שכתב 'כדי שנשעבד..מחשבות לבנו..שעל ידי הנחת..", ואם כן קשה מדוע בכלל נאמר ה'וצונו' השני שהוא לכאורה מיותרת לגמרי - איך שלא נלמוד הכוונה בזה; אם זה הוראה (ולא כוונה) או שזה המשך הכוונה שמכוין בהמחשבה?
ונראה לומר שבאמת הכוונה בסידור הוא שונה ממה שכתב בשו"ע, דבדפוסים הראשונים של הסידור - קאפוסט תקע"ו, ברדיטשוב תקע"ח, סלאוויטא תקצ"ו [תודה לידידי הרב ברוך אוברלנדר שליט"א שבדק זאת עבורי] - נאמר במקום ה'וצונו' השני שלפנינו: 'שצונו', וא"כ לפי"ז ברור שגם 'כדי שנשעבד..מחשבות לבנו..שע"י הנחת' וכו', הוא חלק מהכוונות שמכוין בהנחת התפילין, אבל כדי לחלק בין הכוונה הראשונה שהיא בעצם חלק ממהות מצות תפילין שבלעדיה לא קיים המצוה כתיקונה (כמ"ש הב"ח), לבין הכוונה השניה שאינה מעצם גוף המצוה, לפיכך כתב רבנו הזקן פעם שניה 'שצונו', כדי לחלק בין ב' הכוונות השונות שצריכים לכוין במחשבה, וא"ש[1].
ולפי"ז יבואר עוד הבדל בין הסידור לשו"ע, בשו"ע נאמר הפירוט של 'להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח' [וכך הוא כבר בטור ובמחבר] בכוונה הראשונה של 'יזכור את הבורא', משא"כ בסידור העביר את הפירוט הזה לכוונה השניה של 'וימעיט הנאותיו' - כיון שבטור ושו"ע נאמר רק הכוונה 'הראשונה' בלבד, ומ'וישעבד להקב"ה' וכו' אינו עוד חלק מהכוונה שמכוין במחשבתו אלא שהוא הוראה להאדם כיצד להתנהג, לכן הפירוט בכוונה נאמר לפני זה, משא"כ בסידור שרבנו הזקן הכניס גם את ענין 'שעבוד המוח והלב' כחלק מהכוונה שמכוין במחשבתו, לפיכך העביר זאת לכוונה השניה ששם היא מתאימה יותר, כיון שהזרוע הוא כנגד הלב והראש הוא כנגד המוח, וא"ש.
שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו
יש להבין, מדוע יש שינוי בין 'נשמה' ל'לב', דגבי נשמה נאמר 'נשמה' ולא 'נשמתנו' - וגבי 'לב' נאמר 'לבנו' ולא 'הלב'?
ונראה לבאר עפ"י מה שכתב רבנו הזקן בתניא (פרק כט): "הס"א שהיא היא האדם עצמו בבינונים, שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלקית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה, כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלקית הוא האדם, וגופם נקרא בשר אדם, וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו, כי כמו זר נחשב אצלו..כי הוא עצמו אינו רק נפש האלקית לבד..אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו". עכ"ל.
ולפי זה י"ל, כיון שהתורה על הרוב תדבר, וצדיקים הרי הם מועטים (וכמו שמביא רבנו הזקן בפ"ב מהמדרש: "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו'"), לפיכך כתב 'תאוות ומחשבות לבנו', כיון שבבינונים היא היא האדם עצמו, משא"כ 'הנשמה' אינו בבחי' 'נשמותינו', כי 'על הנפש האלקית שבו נאמר שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה'.
שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו
יש להבין, הקטע האחרון 'שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו' הוא כמו דברי סיכום וקיצור למה שנאמר לפני זה, ואין כאן דבר חדש לכאורה, והרי בסידור כל אות ותיבה מדויק להפליא, ולכאורה אין כאן המקום לעשות דברי סיכום וקיצור ולחזור עוד פעם על מה שנאמר לפני זה?
והנראה בזה לבאר עפ"י מה שכתב רבנו הצמח צדק באור התורה ויקרא ח"ב ד"ה הא לחמא עניא (ע' תנו): "לפי שיסוד כל התורה הוא בחינת יציאת מצרים לצאת מכל בחינה מיצר וגבול של כל העולמות המגבילים ולהיות גילוי אין סוף ממש והיינו ע"י קבלת עול מלכות שמים ואחר כך עול תורה ומצות כנ"ל. ולכן במתן תורה נאמר אנכי כו' גילוי בחי' אנכי מי שאנכי שהוא למעלה מבחי' כלים..ולכן כדי להגיע לבחי' גילוי זה היה צ"ל מקודם בחינת אכילת מצה שבעת ימים לחם עוני, ואחר כך שבעה שבועות דספירת העומר, ואז אחר כך יוכלו להגיע לגילוי זה דבחינת אנכי דחג השבועות.
"כי הנה מבואר לעיל שכדי להמשיך בחי' גילוי עצמות אא"ס בתומ"צ הוא ע"י הקדמת אהבה רבה דמאדך, והנה עם היות כי גילוי בחי' זו דאהבה רבה הוא בפסח אך באמת לא כל אדם זוכה לבחי' גילוי זה, ולכן ניתנו המצות בגשמיות שע"י קיום מצות אכילת מצה בגשמיות יוכלו להמשיך ג"כ גילוי זה שע"י אהבה רבה זו..וגם שהיא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' אהבה רבה זו. וכן עד"ז מצות ספירת העומר בפועל ממש הוא ג"כ מצוה מעשית בפועל ממש מעין מה שנמשך רוחניות ע"י אהבה דבחי' בכל לבבך בשני יצריך, וזה יש ביכולת כל אדם לקיים במעשה עכ"פ, וגם שהיא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' בכל לבבך, לכן מצות מצה וספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה מבחי' אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים", עכ"ל.
ועפי"ז י"ל דמה שכתב רבנו הזקן 'שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו'אינו דברי סיכום וקיצור של מה שנאמר לפני זה, אלא שהוא דבר חדש לגמרי, לומר שע"י עצם קיום מצות הנחת תפילין בגשמיות בפועל ממש יכולים להמשיך מעין מה שנמשך גילויים ברוחניות, וגם היא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' הנ"ל ש'יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו', וזה יש ביכולת כל אדם לקיים במעשה עכ"פ, כמו גבי קיום מצות אכילת מצה בגשמיות וספירת העומר בפועל ממש, וא"ש.
*לעילוי) נשמת אמ"ו הרה"ח ר' אלעזר בהרה"ח ר' יוסף שלמה קלויזנר ז"ל הכ"מ. נלב"ע מוצאי ש"ק בהר בחוקתי כ"ה אייר תש"ע. ויה"ר שיקוים היעוד ד'הקיצו ורננו שוכני עפר' והוא בתוכם אכי"ר.
[1]) הנה בסידור החל מדפוס זיטאמיר תרכ"ג ואילך הופיע ה'וצונו' במקום 'שצונו' שבדפוסים שלפניו כנ"ל. וי"ל שהבחור הזעצער חשב שב' פעמים 'שצונו' הוא איזה טעות ושבוש, לפיכך עשה מ'שצונו' ל'וצונו', [ואולי כדי שיהיה גם אפשרות לחשוב שאינו חלק מכוונת מצות תפילין אלא שהוא הוראה להאדם - שגם זה לפי האמת לא מובן ומיותר, כיון שהיה יוכל לכתוב 'ויניחן על הזרוע' וכו' כמו בשו"ע שמופיע 'שצונו' רק פעם אחת בלבד כנ"ל].
Download PDF