בגליון א'כד האירך הרב י.ל.נ. בענין קידוש יום השבת, ומסקנתו שגם בזה שייך דין ערבות, כולל שכאשר יכול המחויב לפרוע חובתו בעצמו, אין מוטל על הערב לפרוע החוב עבורו. ולדבריו, איש שכבר יצא ידי חובת קידוש היום בביהכ"נ אחר תפלת מוסף, אין לו לקדש שנית עבור בני ביתו כשחוזר לביתו.

וכנראה דאשתמיטתי' הני עובדי, שבשנת תשכ"ז חל יום ב' דראש השנה בערב שבת, ובהתוועדות קודש לפנות ערב צוה הרבי לפרוס מפה ולקדש, ושוב אמר שאלו שיצאו ידי חובתם בקידוש לא יוכלו לקדש עוד הפעם, אלא אם ירצו להוציא בני ביתם. וכן היה שוב ביום ב' דחג הסוכות, שבסוף ההתוועדות פקד הרבי להכריז שאף אלה שכבר יצא ידי חובת קידוש כנ"ל, אף על פי כן יכולים הם לקדש עוד הפעם בבתיהם, בכדי להוציא את בני-ביתם את ידי-חובתם (על פי ה'הנחות' שהופיעה לאחרונה). ואם הדברים אמורים בקידוש של ליל שבת, כל שכן לענין יום השבת, שאין בו כי אם ברכת 'בורא פרי הגפן'.

ובטעם ההיתר שם אולי יש לומר, כי אף שרוב נשי אנ"ש יודעות לברך ברכת הקידוש, אך רובן אינן מסוגלות לשתות מן היין כשיעור, ושוב חלה חובת הערבות על בעה"ב, שהוא יקדש עבורם. [ואף שיכולות הנשים לקדש על מיץ ענבים, הרי מצוה מן המובחר לקדש על יין ישן, לא על יין מגתו (מגן אברהם סי' רעג סק"ג; שוע"ר שם ס"ב). וחזי לאצטרופי שיטת הפרי חדש (או"ח סי' תקפה) שמותר לברך גם עבור מי שיודע בעצמו לברך].

ואני תמה על מה שכתב הר' י.ל.נ. שם "אבל אדה"ז לא הביא כלל דברי הפר"ח"; שהרי בסיום הקו"א שהוא מצטט (סי' ערב סק"ב) מציין אדה"ז לדברי הפר"ח הללו!

ולגופו של דבר, הנה אמנם בסוגיא דפסחים (קו, א) משמע שיש לקידושא רבא גדר קידוש, וילפוהו מקרא "זכור את יום השבת לקדשו", ובתוספות (ד"ה זוכרהו) הביא פסוקים להוכיח שהיין שייך לענין הזכירה,

ברם המעיין ברמב"ם פכ"ט מהל' שבת ה"י ובנו"כ יווכח שלדעתם אין קידוש היום כי אם "מצוה לברך על היין", ותו לא. וקרא דקמייתי בגמרא – הוא אסמכתא. ובטעם מצוה זו הביא שם בהגהות מיימוניות מדברי השאלתות (סי' נד) שהוא כדי לחלק בין מדת שבת למדת חול. ובשו"ע אדה"ז סי' רפט ס"ב הביא דברי הר"ן: "לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהא כבוד לילה עודף על כבוד יום"[4].

ולמעשה, הרי לפניך לשון ס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פ"נ ס"ו: "יכול אדם לקדש קידושא רבא לאחרים, גם אם כבר קידש לעצמו . . והוא או הם ישתו מן היין". ובהערה יב שם: "דהגם שבשבילו זו ברכת הנהנין, כיון שכבר יצא ידי קידוש, ובשבילם זו ברכת המצוות, לית לן בה. דכיון שהברכה בכל אופן היא על היין".

ואכן בס' פסקי תשובות סי' רפט הע' 21 תמה על מה שנהגו העולם שהאיש שיצא ידי חובת קידוש בביהכ"נ חוזר ומקדש בביתו עבור בני הבית, ושם ציין לאיזה מחברים שכבר דנו בזה.

ברם אף הוא מעיד שמנהג העולם הוא להקל בזה[5], ולפי הנ"ל הצדק אתם, כי עיקר קידוש היום הוא ברכת הנהנין.

[4]) וזה לשון ה'העמק שאלה' (על השאלתות שם): "ולכאורה קשה, א'כ דעיקר קידוש ביום הוא השתיה, האיך אפשר להוציא במצוה מעשית? ולא קשה מידי, שזה כבוד שבת - שראש הבית שותה יין, וכל בני ביתו יוצאים בו, וכך היתה תקנת חכמים. וכיוצא בזה תקנו בהדלקת נר חנוכה, שעיקר המצוה הוא הדלקה, וכל בני ביתו יוצאים בהדלקת א' מהם, אע'ג שכולם חייבים בנר חנוכה".

[5]) וידוע לשון הפוסקים "כל היכא שההלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר", והוא על פי הירושלמי יבמות פ"ז ה"ג: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה היאך הציבור נוהג, ונהוג". וראה ביאור כלל זה בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ט.