בגליון העבר יא [תתיג] דן הרב אברהם שי' הערץ בענין טלטול מוקצה לחולה שאב"ס, והעיר דלכאו' פסק אדמה"ז בסי' שכח סכ"ב ד "...שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חשאב"ס, מותר להאכילו מוקצה אפי' בידים אם א"א בע"א" (אף דהפרמ"ג מצדד דבעי שינוי קצת, פשטות דברי אדמה"ז נראים שמתיר בלי שינוי), - סותר לפסקו בסי' שט ס"א דהא שנוטל אדם בנו ברה"י כשאבן בידו באופן שיש לבנו געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה, ולא גזרו על טלטול שלא בידים ממש במקום סכנת חולי" ובס"ב כ' "ולטלטול גמור חששו וגזרו אפי' במקום סכנת חולי כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו"1.

ו(לאחרי שהביא דברי התהל"ד והקשה עליו) כתב שפיר לחלק: דאולי יש לחלק בדין חשאב"ס בין חולה עכשיו לבין דבר שיביא למצב של חולה (דאינו חולה עכשיו), דבחולה בהווה התירו לגמרי מוקצה, וכשאינו חולה עדיין לא התירו טלטול גמור2. ודייק בלשונות רש"י ואדמה"ז, שלא כתבו "במקום לשאב"ס" אלא כתבו "במקום סכנת חולי", דעניינו כאן למי שעדיין אינו חולה (אבל יחלה אם לא יטלנו האבא). וכן דייק שבנוגע לחשיב"ס כתב אדמה"ז ל' דמשתמע שעדיין אינו מסוכן אבל "אפשר שמסתכן" נחשב כחשיב"ס משא"כ בחשאב"ס מבואר בסי במי שהוא כבר חולה.

(ועד"ז כתב מפורש ה'דברי נחמיה' סי' מ ד"ה שוב מהלכה זו באדמה"ז דאף כשאין חשש מיתה לע"ע רק שאפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן ג"כ מחללין. וכותב שמה שהביא הב"י רי"ו דכשאין ב"ס עכשיו אף שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללין עליו אלא ע"י שבות דרבנן ולא חלק עליו הוא תמוה ומנגד הגמ' כו'. (ומסתייע מהל' יוה"כ בסי' תריח דאומרים שם דחשש שמא יכביד עליו חליו ויסתכן נחשב למצב דספק נפשות. אבל ראה בקצה"ש סי' קלה ע' ס"ג דכ' דנראה דהמג"א חולק ע"ז וסובר דאין לחלק ביניהם. ומבאר הקצה"ש דאם המחלה אינו בהוה במצב דסכנה עדיין אלא שיתפתח בעתיד אין לחלל אלא ע"י שבות, והיינו דבזה אין מניעת החילול גורם המחלה אלא שעדיין אינו נקרא כחולה מסוכן, אבל אם במניעת החילול שבת אפשר שתביאהו לידי סכנה מותר לח"ש למנוע סכ"נ.

- לכאורה כוונתו: לחלק בין כהשמחלה עדיין אינו מפותחת, בין העדר הטיפול מביא לסכנה.

וראה גם בשו"ת בנין ציון סי' קלז שמחלק בין דבר שהסכנה היא בפנינו ובין דבר דעדיין אין סכנה בפנינו.

וגם שיטת הגרי"ז שמחלק כעי"ז לענין צורך שינוי ולענין הקל הקל, בין מי שהוא כבר מסוכן ומי שעדיין אינו מסוכן ואם לא יעשו צרכיו יבוא לידי סכנה (לכאורה ע"ד הסבר הקצה"ש בביאור הרי"ו).

ויל"ע לפי הדב"נ ודעימיה: מה שנאמר לענין יה"כ "שמא יכבד חוליו" אפשר דלכמה עניינים עניינו גם אם אינו "חולה" עכשיו במובן שיש לו מיחושים וכיוצא, אלא יש לו סימני "המחלה" הוא בגדר פקו"נ כיון ד"יכביד חליו" כו').

אבל דן בזה הנ"ל לאור הדין בשבות דרפואה דמהרמב"ם נראה שישנו היתר בזה כשעדיין לא חלה, ומותר ליקח רפואה "כדי שלא יחלה", אבל בשו"ע לא כתוב ל' זה ורצה לומר דיש לעיין בזה בפוסקים אם יש לחלק בזה. ע"כ.

אבל לכאו' בשבות דרפואה נראה ברור מהאג"ט (והביאו ב'שמירת שבת כהלכתה' - שהביא הרב הנ"ל) שסובר בפשטות שהשבות דרפואה הוא להלכה גם כדי שלא יחלה. ומהו הסברא לחלק בדבר. ובנוסף לזה שכן נראה קצת דבשאר היתרים במוקצה הוא גם כשעדיין אין הענין בפועל עכשיו אלא שעושה כדי שיהיה הענין בעתיד. - לדוגמא: לסוברים שמותר טלטול מוקצה בשביל הפס"מ מותר גם למנוע הפסד כפשטות דמותר לטלטל מוקצה מפני הדליקה גם כשהאש אינו עדיין באותו בית אלא שהיא בבית הקרוב. אמנם אפשר לדחות ראיה זו - שמה שישנו האש בבית הקרוב נחשב כאילו כבר הדבר "דהפסד מרובה" נמצא בהוה.

וכן בהיתר אמירה לעכו"ם מבואר בסי' שז סי"ב שישנו היתר לצורך מצוה - לומר לו לעלות לאילן להביא שופר לתקוע זו, דלכאו' לא נרמז הגבלה שהוא דוקא כשהוא שבת ר"ה שכבר חל המצוה. אלא שיכולים לחלק ולומר שכבר חל המצוה בהווה להתעסק שיהיה לו שופר לתקוע בר"ה כשאחרת לא יוכל לתקוע (וראה דברי הרבי בכמה שיחות בענין זה ובמצות חינוך וכו', ולדוגמא בשיחת י"א ניסן תשל"ד בסיום מס' מגילה ובתוך הדברים בכג"ז ובהסבר שיטת ר"א דמכשירי דוחין. שיחת אחש"פ תשמ"ז).

ועד"ז המבואר שם דבמקום הפסד לא גזרו על שבות טלטול מוקצה "כגון לטלטל ע"י נכרי שחורה מוקצה הנפסדת ע"י גשמים", דלכאורה משמע יותר בלשונו שזה כולל גם טלטול הסחורה כשעדיין לא באו הגשמים אלא שהיא סחורה כזו "הנפסדת" ע"י גשמים מתירים לומר לעכו"ם.

אלא דהרב הנ"ל שי' דייק מלשון אדמה"ז שם (וכן ל' המחבר) בענין חולי: "...מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי...", דמשמע קצת שהחולי כבר נמצאת "שם" (ובשאר הדברים לא כתוב "שם").

ולסיכום: לכאורה צריך בירור בחילוק הנ"ל - א) אם מחלקים בכל (היתרי) השבותים בחולה שאב"ס שהוא צריך להיות בהווה או נאמר שאין "מדמין שבותים זל"ז" גם לענין זה כו'. ב) בכללות אם שאר השבותים הניתרים בשביל דבר צריך להיות בהווה ובזה בוודאי נאמר שאין "לדמות שבותין זל"ז". אבל לכאורה היה מסתבר יותר לענין חולי שעיקר ההיתר שבותים בחולי למנוע ולהסיר החולי וא"כ היה מסתבר דכדי מלכתחילה "לא אשים עליך" שייך בכג"ז כמו כשהיה כבר חולה כו'.

ואולי יש לומר חילוק אחר לתרץ סתירה הנ"ל: דהנה בסי' שכח מדובר בהיתר טלטול לדבר המסלק ומרפא החולי (חלב עכו"ם וכיוצא), דבזה מותר לטלטל אפי' בידים משא"כ בסי' שט החולי יהיה ממניעת נטילת האב את הבן (שהחולי בא מגעגועי הבן אל האב), אלא שמדובר שהבן אוחז אבן, דבר מוקצה, (ואם ישליכו האבן יצעק ויבכה) דכיון דאין האבן עצמו מונע החולי לכן אינו מותר לטלטל בכג"ד וציור כזה, דבר המוקצה בידים אלא שלא בידים3.

דא"ג: כל השקו"ט הוא דלא כשיטת הקצות השולחן דבסי' קל"ד סקי"ח מפרש דדין דבסי' שכ"ח (דמקורו מאו"ה) שמותר להאכיל מוקצה אפי' בידים הוא רק שם "בגוונא דמיירי בחלב שחלבו נכרי או תבשיל שבשלו נכרי בשבת, שהתירו אמירה לעכו"ם לנכרי ולבשל והתירו ג"כ האכילה, התירו לטלטל המוקצה ולהאכילו", דבמילא מובן שלשיטתו אין קושיא מסי' שט דבעי שינוי קצת, וכפי שלומד לפנ"ז כשיטת הפרמ"ג.

1) לכאו' היה אפשר לומר שבסי' שט אי"ז "חולי" באותו מובן שבסי' שכח, דחולי שע"י געגועין אינו אותו הענין דחולי כפשוטו (וראה סגנון תשובות הרא"ש שההיתר הוא משום "צערא דינוקא"). אבל נראה בפשטות שזה אינו כוונת רש"י ואדמה"ז, דלא מישתמיט בשום דוכתא לומר כן, ופשטות דברי רש"י ואדמה"ז הם דאם לא יקחנו יהיה הקטן "חולה" באותו מובן ד"חולה" בשאר מקומות, ולא נראה נפק"מ מהו הגורם של החולי. ובפרט שהם שוללים שזה אינו "סכנת נפש גמורה" דנראה מזה שהוא (סכנת) חולי הרגיל, אלא שאינו סכנת "נפש".

2) כן הגדיר גם באנציקלופדיא תלמודית ערך חולה יב עמ' רעח חידוש הלכה דבסי' שט: "טלטול מוקצה ע"י ד"א שלא בידים התירו אף במקום שאינו חולה עכשיו, אלא שאם לא יעשה כן יחלה אפי' שלא בכס"נ".

3) ואולי אפשר שזהו דיוק הלשון "במקום חולי" - שגם אם המוקצה אינו מונע ומרפא החולי עצמו אלא הוא "במקום" וענין חולי, כנדו"ד דהקטן יחלה אם האב לא יטלו ויש לו אבן ומוקצה בידו דזהו "מקום" חולי ובזה לא גזרו "טלטול שלא בידים ממש". אבל אינו מוכרח כלל, דמצינו לשון עד"ז "מקום" דהכוונה הוא בענין עצמו. אבל אפשר דעצם סברת החילוק מסתבר ואפשר דמתקבל.