בבה"ל להמשנ"ב סו"ס שכט הביא מ"ש הפרמ"ג (בא"א שם סק"ד) דמי שנגמר דינו למיתה בב"ד, מחללין שבת להצלתו, כיון דאין הב"ד ממיתין אותו בשבת, וקיי"ל (שו"ע שם ס"ד) דמחללין שבת להצלת חיי שעה. וכתב ע"ז בבה"ל: ולענ"ז לא נהירא כלל [דהא] דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו, ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקיי"ל ביו"ד קנח דאין מעלין אותו מן הבור, עכ"ל.

וצ"ב מה ענין רועי בהמה דקה לנדו"ד, דהנה בהא דקיי"ל (ע"ז כו, א) דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, נחלקו הראשונים: (א) שיטת התוס' (ע"ז שם ד"ה והרועים - הובא בב"י יו"ד סו"ס קנח) וכן פסק הש"ך (יו"ד שם סק"ג), דהוא דין מיוחד שנאמר לענין רועים בלבד "דדוקא ברועים החמירו משום דלא פסיל [לעדות מדאורייתא] וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדי שיתנו לב לשוב, אבל גזלנים דאורייתא מעלין" (לשון הש"ך).

(ב) שיטת הרמב"ם (הל' רוצח פ"ד הי"א) והשו"ע יו"ד שם וחו"מ סתכ"ה ס"ה מבואר דרועה בהמה דקה הוא דוגמא לסוג עבריין, וכמ"ש וז"ל: אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן כו' אסור להצילן. בד"א בישראל בעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון הרועים בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להניית עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו, עכ"ל הרמב"ם והשו"ע [ובכס"מ על הרמב"ם שם כתב דמיירי ברשעים שעוברים לתיאבון, ע"ש].

- ויעויין בב"י חו"מ שם [במהדורת מכון ירושלים] שכתב שדין רועי בהמה דקה לא נאמר אלא בעבריין שעושה עבירות תמיד בכל יום וכל היום, ובדרישה חו"מ שם [במהדורא הנ"ל] סקי"ב וסמ"ע שם סקכ"א גם בדפוסים הרגילים הביא דברי הב"י וכתב די"ל עוד באו"א, דהאוכל נבילות לתיאבון "אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו". ומצינו למדים דאפילו לשיטת הרמב"ם לא שייך הך דינא דלא מעלין כ"א בעבריין כגוונא דרועי בהמה דקה - להב"י כדאית לי' ולהסמ"ע כדאית לי'.

ועפ"ז קשה מה שדימה המשנ"ב מי שנגמר דינו למיתה לרועי בהמה דקה, וגמר מיני' דאין חיוב הצלה להעומד ליהרג אחר השבת, דלא מיבעי לשיטת התוס' והש"ך דהא דלא מעלין רועה בהמה דקה הוה תקנה מיוחדת ולא ללמד על הכלל כולו יצא דלפ"ז פשיטא שא"א לדון מיני' לענין המחוייב מיתת ב"ד, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם והשו"ע י"ל דשפיר עדיף המחוייב מיתת ב"ד מרועה בהמה דקה, ומשום דיתכן שהמחוייב מיתה לא עבר אלא לתיאבון על עבירה שבין אדם למקום, ולא שנה באולתו בכל יום תמיד, ואשר ע"כ אינו בסוג עבריין דלא מעלין. וצ"ע.