כתב אדה"ז בשלחנו סי' רמט ס"ט, וז"ל: "סעודה שרגיל בה בימי החול דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה, מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשכה, אבל מצוה להמנע מלקובעה מתחילת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון. אבל לאכול ושתות בלי קביעות סעודה אינו נמנע בערב שבת ובערב יו"ט עד שחשכה דהיינו עד בין השמשות . . חוץ מערב מפסח כמו שיתבאר בסי' תעא", עכ"ל.

והנה יש לעיין מה הכוונה "לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה", דלכאורה בפשטות משמע שהכוונה לאכילת שאר דברים מלבד לחם, שבערב שבת מותר לאכול אחר שעה עשירית כל שאר דברים מלבד לחם שקובעים עליו סעודה. ועפ"ז מה שכתב בהמשך "חוץ מערב פסח", הכוונה שבערב פסח גם לאכול שאר דברים יש להמנע. ואף שבסי' תעא ס"ב מבואר שמותר לאכול בע"פ משעה עשירית ואילך שאר כל הדברים מלבד פת, הרי מבאר שם (מרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו הי"ב) שהיינו רק "מעט", "אבל לא ימלא כריסו מהן". ולגבי שתיה מבואר שם שיין מעט אסור לשתות, אבל הרבה יכול לשתות, אך לא הרבה מדי.

וא"כ לפי זה יוצא שההבדל בין ערב שבת ועיו"ט לערב פסח לענין אכילה משעה עשירית, הוא רק לגבי כמות המאכלים, שבערב שבת וערב יו"ט מותר לאכול שאר דברים ללא הגבלה, מלבד פת שלא יאכל כלל (וכן מיני מזונות יש להמנע לאכול כשיעור קביעות סעודה, שאז ברכתו המוציא וברהמ"ז), ואילו בערב פסח מותר לאכול שאר דברים רק מעט ולא הרבה. אבל לגבי אכילת פת אין הבדל לכאורה בין ע"פ לע"ש, מלבד זה שבע"ש זה רק מצוה להמנע ובע"פ אסור מן הדין.

[והנה לגבי ערב סוכות מובא בסי' תרלט ס"כ, שדינו כערב פסח שלא יאכל מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל בסוכה לתיאבון, אבל השמיט שם דין אכילה של שאר דברים האם דינו כערב פסח שיש לאכול רק מעט, או כערב שבת שאפשר לאכול בלי הגבלה. ואם נאמר שהשמטת רבנו היא בדוקא, שלא החמירו כ"כ בערב סוכות, הרי עפ"ז מובן גם דיוק לשון רבנו בסי' רמט ס"ט שכתב "חוץ מערב פסח", ולא הזכיר ערב סוכות, כי לפי המבואר לעיל שכוונת הדברים היא לגבי אכילת שאר דברים, הרי שערב סוכות דינו כערב שבת ולא כערב פסח, ולכן השמיטו רבנו. ועצ"ע].

אבל דוחק גדול לפרש כן את דברי רבנו, דהנה מקורו של אדה"ז הוא מרמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ד ובמ"מ שם, ומשו"ע סי' רמט ס"ב, ומדבריהם משמע להדיא דזה שמותר "לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה" הכוונה גם לאכילת פת, ראה לשון הרמב"ם שם שכתב "ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואעפ"כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה", וביותר מפורש כן בלשון השו"ע שם "ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה . . כל היום מותר מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה". אלא שאדה"ז בהעתיקו את לשונם הפך הסדר ותחילה כתב שמצוה להמנע מלקבוע סעודה משעה עשירית ואילך, ורק אח"כ שמותר לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה עד שתחשך, אבל הדבר ברור שהלשון "לאכול . . בלי קביעות סעודה" הכוונה לאכילת פת, שמותר לאכלו בע"ש ועיו"ט עד חשיכה.

אך א"כ צריך להבין לפ"ז מה ההבדל בין "לקבוע סעודה", שמצוה להמנע משעה עשירית ואילך, לבין "לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה", שאינו נמנע?

והנה מדברי המ"מ שם משמע שההבדל הוא שלקבוע סעודה היינו בקביעות, כלומר לאכול בכל ע"ש באופן קבוע משעה עשירית ואילך, שמזה מצוה להמנע, אבל לאכול כן בדרך מקרה מותר לאכול אף משעה עשירית ואילך.

אבל אדה"ז בקו"א סק"ב הביא את דברי המ"מ ודחה את דבריו מזה שהשו"ע לא הביאו, וא"כ לא ס"ל לרבנו חילוק זה של המ"מ, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מה ההבדל בין "לקבוע סעודה" לבין "לאכול. . בלי קביעות סעודה".

ונראה לומר שהפירוש בדברי רבנו "לאכול . . בלי קביעות סעודה", היינו לאכול פת עד כביצה, שאכילת פת עד כביצה נקראת "סעודת עראי" בנוגע לכמה הלכות, כגון לאכול סמוך למנחה (ראה שו"ע סי' רלב ס"א), או לפני תפלת מוסף (כמבואר בשוע"ר סי' רפו ס"ד), או לפני בדיקת חמץ (כמבואר בשוע"ר סי' תע ס"ז), או לאכול מחוץ לסוכה (כמבואר בשוע"ר סי' תרלט סי"א), וכן לגבי סעודות שבת (ראה שוע"ר סי' רעד ס"ו. סי' רצא ס"א. סי' תרלט סי"ז).

ואם הפירוש נכון, יוצא שבערב שבת מותר לאכול פת משעה עשירית ואילך עד כביצה בלבד, אבל מעל שיעור זה כבר נקרא סעודת קבע, ומצוה להמנע מלקבוע סעודה משעה עשירית ואילך (ולפי זה מובן גם מה שכתב בסי' רצא ס"ד גבי סעודה שלישית בערב יו"ט שחל בשבת, שאין לקובעה מתחילת שעה עשירית, שכן סעודת שבת צריך לאכול יותר משיעור כביצה כמבואר לעיל).

ולפי זה מובן המשך דברי רבנו שכתב "חוץ מערב פסח", שכן בערב פסח אסור לאכול פת כלל משעה עשירית ואילך כמבואר בסי' תעא ס"א.

אך עדיין צריך להבין, אם כוונת הדברים "לאכול בלי קביעות סעודה" היא עד כביצה, היו צריכים להשתמש בלשון "טעימה", שכן בלשון זה משתמשים בכל המקומות הנ"ל שמותר לאכול עד כביצה, ולמה השתמשו הרמב"ם והשו"ע ואדה"ז (ומקורו מלשון רבי יוסי בפסחים צט, ב) בלשון "לאכול".

ויש לומר בפשטות, מפני שבדברי הפוסקים "לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה" אין הכוונה רק לאכילת פת, אלא גם לענין שאר דברים כגון מיני מזונות וכיו"ב, ומיני מזונות מותר לאכול יותר משיעור כביצה, דלא כבכל המקומות שהוזכרו טעימה שגם מזונות מותר לאכול רק עד כביצה, משא"כ בערב שבת ועיו"ט שמותר לאכול מהם הרבה, ובלבד שלא יאכל כשיעור קביעות סעודה (דהיינו כשיעור ד' ביצים, כמבואר בסדר ברה"נ פ"ב ה"ב וה"ג), שאז ברכתו המוציא וברהמ"ז. ובערב פסח גם מיני מזונות או אפילו שאר דברים מותר לאכול רק מעט, ולא הרבה, ואולי גם לזה כיוון רבנו במ"ש "חוץ מערב פסח".