בשוע"ר הלכות שבת סי' רנב סעי' כ' כתב אדה"ז, וז"ל: "מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו ע"ש סמוך חשכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת אפי' למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו ר"ה גמורה...". עכ"ל.

ובהל' פסח סי' תלג סעי' מ"ב כתב, וז"ל: "ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידיים והכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסין בהן חמץ. וא"צ לבודקן בליל י"ד שהרי למחר כשיאכל חמץ אפשר שיחזור ויכניס בהן חמץ ומה הואיל בבדיקתו, אלא יבדקם וינערם למחר בשעת הביעור, ואף אם רוצה להחמיר על עצמו ולבודקם בליל י"ד צריך לחזור ולבודקם למחר בשעת הביעור...". עכ"ל.

ובהקדים, דהנה שני הלכות הנ"ל, יש להם נקודה משותפת, דשניהם הם ציווי של חכמים שיעשו כך בערב שבת וחג כדי למנוע שלא יעברו אח"כ על דברי רבנן. דבהלכות שבת כתב שצריך ומצווה למשמש בבגדיו ע"ש סמוך לחשכה, והטעם לכך הוא, כדי שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת, ואיסור זה הוא איסור מדרבנן (מכיון שכיום, כפי שמציין אדה"ז אין לנו רה"ר גמורה).

וכן בהלכות פסח כתב, שבערב פסח צריך אדם להזהר ולבדוק את הבגדים שלו בערב פסח שלא יהי' בהם חמץ, והסיבה לבדיקה זו היא כדי למנוע שלא יעברו על דברי חכמים שיהיה חמץ ברשותם, דגם בנדו"ז האיסור הוא דרבנן.

ועוד, דבדברי אדה"ז גופא מוכח שאיסורים אלו הם דרבנן; דלגבי שבת כתב בסי' רנב סעי' י"ח "אבל מותר לצאת לר"ה סמוך לחשכה במחט התחובה לו בבגדו וכל כיו"ב בענין שאם היה יוצא בו בשבת היה פטור מן התורה . . ואף שהוא אסור בשבת מגזירת חכמים...". עכ"ל.

וכן לגבי פסח כותב אדה"ז בסי' תמו סעי' א' "אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד מ"מ חייב לבערו מדברי סופרים שמא ישכח ויאכלנה...". עכ"ל.

וא"כ נמצא, דשני הלכות הנ"ל עוסקים בהנהגה שמטרתה היא מניעת איסור דרבנן, ולכאורה אפשר לדייק מדוע כתב בהל' שבת שם ש"מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו בע"ש", ואילו בהלכות פסח כתב "ויזהר כל אדם לבדוק ולנער", הרי שני הבדיקות הם לאותה מטרה - למנוע איסור דרבנן, ומדוע שינה וחלק בלשונות?

ובפרט שכידוע שדייק אדה"ז הרבה מאוד בלשונו, וודאי לא חילק ביניהם סתם.

ואולי אפשר לומר - ע"פ מש"כ ה"תהלה לדוד" בסי' רנב סקט"ז - שמה שכתב שבע"ש מצוה על כל אדם למשמש בבגדיו, אין כוונתו שמצוה להוציא את החפץ מהכיס, אלא רק שידע שיש לו משהו בכיסו וממילא גם יזהר לא לצאת עם החפץ לרשות הרבים.

ועפ"ז י"ל, דמטעם זה כתב בהלכות שבת "מצוה", דמצד עצם הדין (עיין סעי' י"ח באותו הסימן) מותר לצאת עם חפץ בשבת, ולפיכך כתב מצוה, לומר שמצוה מן המובחר היא לבדוק את בגדיו בערב שבת, ורק לבדוק ולא להוציא.

ועפ"ז יובנו דברי אדה"ז בהל' פסח, ששם כתב "ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידיים כו'" ולא כתב שזהו מצוה מן המובחר כבשבת. דבפסח יש צורך לבדוק ואף לנער, שלא כבשבת שמספיק שיודע שיש לו בכיסו אלא צריך גם להוציא את זה, כי זה חמור יותר (החמץ מן השבת), ולכן כתב שצריך לנער. ויובן ג"כ הא דפתח את ההלכה בכך שצריך להזהר – היינו להקפיד על כך מאוד - ולא כמו בשבת שזהו רק מצוה מן המובחר.

ולא באתי אלא להעיר ולדייק בדברי אדה"ז, וכלשון בני אדה"ז בהקדמה לשו"ע "שלשונו הוא צח ומלתא בטעמא", ואפשר להרחיב, ואכ"מ.