בגליון העבר כתב הר' וו. ראזנבלום שי' בנוגע דין בסיס לדבר המותר והאסור, והביא מספר משנה סדורה שכתב משם שו"ת תשורת שי מהדו"ת סימן קפ"ו "על מה שכתב הרא"ש 'דבטלים לגבי הפת', כתב שם השואל ולא זכיתי להבין מאי שנא מהא דמפורש לקמן בסימן שט סעיף ג כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה צריך לנער. והשיב לו, דהתם בסימן שט מסתמא הניח שם האבן בכוונת המניח, ולכן האבן חשוב ולא בטיל, משא"כ כאן בענינינו, אלו הקליפין ועצמות זרקן ולא חשיבי כלל, ולכן בטלים לגבי הפת".

ואחר המחילה, אין זו לשון הרב. ואלו הן דברי התשורת שי: [לשון השואל: לא זכיתי להבין מדוע לא נימא דהאבן בטל לגבי הפירות. לשון המשיב:] מה שתמה על המג"א דלמה אבן בכלכלה אינו בטל לגבי הפירות... אבל משום דסתמא הונח בכלכלה בכונת המניח לכן חשוב ולא בטיל, משא"כ אלו הקליפין דזרקן ולא חשיבי כלל.

וגם מה שהביא מספר תהלה לדוד (סי' שח אות לד) "דדוקא לגבי פת שהוא חשוב מאוד בטל, אבל שאר אוכלין לא מהני, דלגבי שאר אוכלין דינו כבסיס לאיסור ולהיתר, משא"כ לגבי פת בטל האיסור והאיסור כמאן דליתא" אין זו לשון הרב. ואלו דברי התה"ל: ודוקא ביש פת על השלחן התיר המחבר לטלטל בלא ניעור שהם בטלים לגבי הפת. אבל שאר אוכלין לא מהני... והכי מסתברא."

וממשיך הנ"ל מדברי המשנה סדורה, "ולפי דבריהם אם יש על השולחן פת מותר לטלטל השולחן להדיא אף אם הניח הקליפין בכוונת המניח דמ"מ לא חשיבי ובטלים לגבי הפת, ודו"ק".

ואחר המחילה זה ודאי ליתא, דהא כתב דטעם הקולא הוא משום שלא הונחו בכוונה. ואפילו לדברי התה"ל אינו במשמעות דבריו אלא רק לפי מה שהוסיף (המשנה סדורה) בדבריו (של התה"ל) "והאיסור כמאן דליתא" אבל אין זה בדברי התה"ל.

וממשיך הנ"ל מדברי המשנה סדורה, "ומה שכתב להקשות בספר זכרון יוסף דפעמים יש עצמות דשוין יותר ממעט פת ע"כ, לא קשה מידי, דלפי מה שכתב בחידושי הרשב"א ריש ביצה דעצמות לא חשיבי כלל, שהרי אינו מצניעים כלל לעולם, א"כ אי אפשר בשום אופן שהעצמות יהא חשובים יותר מהפת, ואתי שפיר מה שכתב הרא"ש שהעצמות והקליפין בטלין לגבי הפת, ודו"ק".

וגם כאן שינה דברי הרב דהרשב"א כתב "אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס" (דהיינו, דהטעם דלא חשיבי אינו משום שאינו מצניעם כלל לעולם, אלא דברי הרשב"א הם: דאותם עצמות וקליפות דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס, אבל יכול להיות במציאות עצמות וקליפות שהם חשיבי ומצניעים. וראי' דיש עצמות דמצניעים ראה בשו"ע אדה"ז סי' שלח ס"ו: "ומותר לשחוק בעצמות (שקורין טשיי"ך)". וכן בקליפות ראה סדר ברכת הנהנין פ"ו ה"ד "קליפי הפירות כגון קליפי פאמרנצין המרוקחים אינו מברך עליהם בורא פרי העץ שאינן עיקר הפרי שנוטעין האילן בשבילו ויש אומרים שגם קלפי הפירות נחשבים מכלל הפרי עצמו ומברכין עליהם בורא פרי העץ וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה מברכין עליהם בורא פרי האדמה ויצא לדברי הכל".

והביא הרב הנ"ל מה שכתבתי בגליון התשע מאות: "ונראה לתרץ דמקילנן בקליפות ועצמות משום שהי' להם שעת הכושר. דהיינו מתחילת ברייתם היו בטלים לגבי מאכל (הקליפות להפירות והעצמות להבשר) לפיכך כשיש פת על המפה חוזר להיות להם תורת בטלים למאכל ואינם צריכים ניעור, אבל בסתם מוקצה לא הי' להם שעת הכושר", עכ"ל. וצריך עיון בתירוצו, שלפי דבריו ימצא שיש חילוק בין עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת, שאז הי' להעצמות שעת הכושר, דהיינו שבתחילת השבת לא היו מוקצים - לבין עצמות שנתפרקו מן הבשר קודם השבת ושכח (באופן שנעשית השולחן בסיס לאיסור) והניחם על השולחן עד הכנסת שבת, שאז לא הי' להם שעת הכושר בשבת, ואם כן במציאות כזה צריכים לנער את השולחן גם אם יש פת עליה. ומסתימת דברי רבינו הזקן נראה לכאורה שאין חילוק. הגם שיש לדחוק שרבינו הזקן בסעיף זה מיירי רק בעצמות שנתפרקו בשבת.

וגם הוא לא דקדק שאני כתבתי "דהיינו מתחילת ברייתם היו בטלים לגבי מאכל" ולא כתבתי מתחילת שבת.

וממשיך ממה שכתבתי: "דלמה לא אסרו להניח הקליפות והעצמות על הטבלא או המפה כשאין פת מונחת שם? הא אסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה, ואפילו אם דעתו לנערו", עכ"ל. ואולי יש לתרץ בפשטות: אם המדובר בנוגע לעצמות של בשר, שאוכלים בתוך הסעודה הרי יש פת על השולחן. ועיין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות דברים שבסעודה סימן קפ סעיף ב, וז"ל: "ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון", עכ"ל.

ולא הבנתי דבריו דהא כאן אדה"ז מחלק דאם יש פת על השולחן מותר להגביה, ואם אין פת על השולחן לא התירו להגביה ושאלתי הי' בהחילוק בשאם אין פת על השולחן, והנ"ל מתרץ שיש פת על השולחן! אתמהה!

וממשיך הנ"ל: ואם המדובר בקליפות ועצמות של פירות שאין אוכלים דוקא בתוך הסעודה, הרי כתב אדמו"ר הזקן בסימן שח סעיף סז, וז"ל: "כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו ולא יזרקם בידיו", עכ"ל.

תגע בעצמך, למה כתב אדה"ז בסעי' ס "ואם אין הקליפות ראויות לבהמה כגון קליפי אגוזים שקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו" וזה המשך ממה שכתב לעיל מזה "ואף על פי שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפות מהפירות בשבת עצמה" ?!

וממשיך הנ"ל: וזה שכתב אדמו"ר הזקן "ואם יש פת על הטבלא" צריך עיון אם כוונתו לכזית פת או אפילו מעט פת... ובספר משנה סדורה מביא בשם הנתיב חיים דדוקא פת שלם מהני.

ולשון הנתיב חיים הוא: ומה שהקשה (המג"א ס"ק נ"א) מפסקיו (של הרא"ש) יש לחלק בין פת שלם ובין פרוסות דלא חשיבי ולא בטיל גביה. עכ"ל.

וצל"ע בדבריו דהא הרא"ש (הובא במג"א) כתב "אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד" ואם (כדברי הנתיב חיים) יש חילוק בין פת שלם לפרוסות, למה כתב הרא"ש "דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד" הי, לו לכתוב "אבל אם הניח פת שלם עליהם כדי לטלטל מותר"? ועוד, אפילו במת לא כתבו הפוסקים שצריך להיות פת שלם! ומסיימים בטוב.