מקור האיסור למסור דברי תורה לגוי

בגמ' חגיגה (יג, א) "אמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר (תהלים קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". ובתוד"ה אין מוסרין כתבו, "היה קשה להר"ר אלחנן, תיפוק ליה דגוי העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א), והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול. וי"ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא גוי אחד שרוצה ללמדו, דליכא לפני עור בהכי כדאמרינן (עבודה זרה ו, ב), כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא, ומ"מ אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו'".

ונשאל הרמב"ם (מהדורת בלאו ח"ב סי' קמט1) מתלמידי ר' אפרים מצור, אודות מאמר ר' יוחנן דגוי העוסק בתורה חייב מיתה "האם זה הלכה", והשיב: "היא הלכה בלי ספק. ואם היתה יד ישראל תקיפה עליהם מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר". וענין זה הזכירו גם במשנה תורה שלו, בהל' מלכים פ"ח ה"י: "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל" (וראה עוד לקמן), ושם פ"י ה"ט: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה" (אמנם לא כתב בפירוש את האיסור דאין מוסרין דברי תורה לגוי, והאריכו בזה הנו"כ ראה הנסמן ב'מקורות וציונים' וב'ספר המפתח' ברמב"ם פרנקל פ"י שם).

איסור זה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהוי, וכפי שכתב ה'לחם משנה' לפ"י שם. ומעניין שהתוס' בבבא קמא (לח, א) ד"ה קראו כותב "המלמד תורה לגוי עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב", וכבר העיר בהגהות מהר"ץ חיות לתוספות שם ש"לשון עובר בעשה שהביאו התוס' כאן לא נמצא [בחגיגה] שם".

טעמי האיסור

וכתב הרמב"ם שם: "ומותר ללמד את המצות לנוצרים ולמשכם אל הדת, ואסור לנהוג כן עם הישמעאלים. מחמת מה שידוע שהם סוברים שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדו דבר מן המקרא ימצאוהו נגד מה שבדו . . ולא יהיה זה בעיניהם ראיה לשבוש מה שבידיהם, אלא יבארוהו לפי הקדמותיהם המשובשות, וישיבו עלינו בו לפי דמיונם, ויטעו כל פתי וכל חסר תבונה, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם. אבל הערלים [הנוצרים] מאמינים הם בנוסח התורה שהוא זה עצמו, אלא שמגלים פנים בפירושם הנפסד, ומבארים אותם הבאורים הידועים להם. וכאשר יעירו להם על הבאור הנכון אפשר שישובו, ואפילו אם לא ישובו לא יבוא לנו מזה מכשול, ולא ימצאו בכתביהם היפך הכתוב אצלנו"2.

ומכללות הדברים משמע שהרמב"ם מחלק בין הישמעאלים שאינם מאמינים שהתורה שבידינו מן השמים, ועל כן באם ימצאו בו מה שהיפך האמונה שלהם, אז "יבארוהו לפי הקדמותיהם המשובשות, וישיבו עלינו בו לפי דמיונם", והכוונה שינסו "לתקן" את נוסח התורה שבידינו, משא"כ הנוצרים שמאמינים בקדושת התורה שבידינו, על כן יש אפשרות לבאר להם מהו הבאור הנכון. מפורש יוצא מדברי הרמב"ם שאיסור לימוד התורה לגוים הוי רק משום החשש שהגוים ינסו לשבש את התורה לפי אמונתם ודתם, "ויהיה זה מכשול לישראל".

אמנם לפי המאירי (סנהדרין שם) האיסור הוא מטעם אחר, שכתב: "...אין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג, שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו . . וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עקרי מצותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו, ראוי ליענש, מפני שבני אדם סבורין עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבאו לטעות אחריו...", הרי לדברי המאירי האיסור הוא כדי שלא יוכל הגוי להתדמות לישראל ויטעו אחריו.

האיסור ללמד גם תורה שבכתב או רק תורה שבעל פה

ב'שיטה מקובצת' עמ"ס כתובות (כח, סע"א) ישנו הוה אמינא בנוגע לאיסור לימוד תורה לנכרים, לומר "דשאני בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל בהל' ת"ת לגבי לימוד הבת דהויא לה כאלו מלמדה תפלות", אמנם הוא דוחה סברא זו.

בפוסקים מוצאים אנו מי שפוסק להלכה כחילוק הנ"ל, וסברת החילוק, כפי שכתב בן המחבר בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סוף סי' ד בהגהה): "הא דאסור ללמוד תורה לעכו"ם היינו רק תורה שבע"פ שאינה בכתב רק נמסרה לישראל בע"פ מפה לאוזן, אבל תורה שבכתב בודאי נמסרה לכל", וראה עוד 'אהבת יונתן' הפטרה לפר' בשלח ד"ה שמעו, שו"ת מהר"ץ חיות (סי' לב), ובהגהותיו לגמ' חגיגה (יג, א) וסוטה (לה, ב), שו"ת 'משיב דבר' להנצי"ב ח"ב סי' עז.

וישנם פוסקים שחולקים על כל הנ"ל, ולדעתם גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ אסור ללמד לנכרי, ראה מה שציין ב'שדי חמד' פאת השדה כללים מערכת האל"ף סי' קב מד"ה ומכל האמור ואילך (מהדורת קה"ת כרך ז עמ' 3029-3030) ובשו"ת 'יביע אומר' יו"ד ח"ב סי' יז אות ו-ז.

והנה לדברי המאירי יש מקום להבין את החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, כי מי שיודע רק תנ"ך לא יטעו אחריו ואחרי מעשיו לחשוב שהוא יהודי. אבל לפי דעת הרמב"ם שאנו חוששים שישבשו את התורה, ודאי שאין מקום להתיר תורה שבכתב, ואדרבה.

לימוד תורה עם ילד גוי שמחזיק עצמו כיהודי ועושה מעשה יהדות

והנה ה'אגרות משה' (אה"ע ח"ד סי' כו ס"ג) נשאל אודות בית ספר יהודי "שנתייסד ע"י בני תורה ויראי השי"ת והמנהל והמורים כולם יראים ושלמים" והרבה תלמידים "הם מנכריות שנתגיירו אצל הרעפארמער ואצל הקאנסערוואטיוון שאינו כלום", וא"א להוציאם מבית הספר, האם מחוייבים המורים לעזוב את משרתם. בתשובתו הוא מהסס בדבר: "קשה לפני לומר דבר מוחלט בשעה שנוגע לפרנסתם שהוא חיי נפש ונסיון גדול, בדבר שלא הוזכר בהפוסקים, ולא ידוע לנו ממילא פרטי דינים בזה", ושוב כותב כמה צדדים לקהל. הראשון שבהם: "אפשר שכיון שהם מחזיקים עצמן ליהודים והולכין לבית הספר ללמוד מטעם שהוא מעשה יהדות ליכא איסור", ולא ציין שום מקור לדבריו. ולכאורה צ"ע מהו היסוד להתיר ללמוד תורה לגוי באם ההוא מחזיק עצמו ליהודי?

וי"ל שזה תלוי בטעם האיסור, שלדעת הרמב"ם כיון שכל האיסור אינו אלא כיון שהגוים אינם מאמינים בתורה שלנו ויצא מכשול כשישבשו ויתקנו את התורה, על כן בנידון דידן כיון שהילד מתחנך בבית הספר של יראים ושלמים, והוא בעצמו מזדהה עם דת ישראל ולומד תורה "מטעם שהוא מעשה יהדות", ודאי שאין חשש שיצא מזה תקלה של שיבוש הדת. ואפילו לדעת המאירי שטעם האיסור הוא "מפני שבני אדם סבורין עליו שהוא משלנו" יש מקום להתיר, שהרי פשטות דברי המאירי מורים שלדעתו אין איסור הלימוד מטעם חשש התבוללות ונישואין אחרי שיחשבו שהוא יהודי3, אלא כפי שמדגיש בהמשך דבריו: "...ויבאו לטעות אחריו", והכוונה שאחרי שיטעו לחשוב שהוא יהודי כיון שיודע את התורה ויראו אותו מתנהג בנימוסי הגוים ילמדו ממנו להתנהג כמותו, וכל זה לא שייך בנידו"ד בילד שלומד בבית הספר של יראים.

ברוצה להתגייר

והנה ידוע מש"כ המהרש"א בחידושי אגדות (שבת לא, א ד"ה א"ל מקרא) ד"כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה", ועפ"ז מסביר איך למדו הלל תורה לנכרי שבא להתגייר, אמנם בשו"ת רעק"א (ח"א סי' מא) מפרשו באופן אחר, "ואזדא ראית המהרש"א, ואין כחי להתיר". וראה אריכות בשו"ת 'מחנה חיים' ח"א סי' ז ועוד.

אמנם כן מבואר גם בתוספות בבא קמא (לח, א ד"ה קראו) בתירוץ השני, וגם הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ח ה"י) שם מדייק כן בלשונו: "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל . . ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות", ולא כתב בלשון עבר: "לכל שנתגייר", משמע שב"רוצה להתגייר" מותר לו כבר ללמוד תורה ולקיים מצות. ובפירוש כתב כן המאירי (סנהדרין שם): "ומ"מ כל שהוא עוסק בעקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אע"פ שרוב גופי תורה נכללין בהם, מכבדין אותו אפילו ככהן גדול, שאין כאן חשש לטעות אחריו, שהרי אף בשלו הוא עוסק. וכל שכן אם חקירתו לדעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר".

וסברת ההיתר ללמוד תורה ברוצה להתגייר הוא ג"כ כנ"ל, כיון שטעם האיסור ללמוד תורה לדעת הרמב"ם הוא כיון שהגוים אינם מאמינים בתורה שלנו וישבשו אותו, הרי זה אינו שייך ברוצה להתגייר ומשנה מחשבתו ואמונתו להאמין ולקבל עליו עול תורה. וכן גם לטעם המאירי שלא ימשכו אחריו ג"כ אינו שייך לכאורה, דכיון שרוצה להתגייר הרי ודאי משנה הוא את התנהגותו לטובה ולא שייך שימשכו אחריו.

במי שמקבל עליו ז' מצות בני נח

וחידוש יותר גדול ישנו בחידושי 'חתם סופר' עמ"ס חולין (לג, א ד"ה ועיין) מבוסס על דיוק לשון הרמב"ם: "ועיין רמב"ם פ"י ממלכים ה"ט וה"י שנראה שמחלק בין עכו"ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה, ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה...".

וכוונת החתם סופר לדייק שדברי הרמב"ם סותרים את עצמם, שבה"ט כתב: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה . . אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן", אמנם בה"י פסק: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותה לעשות אותה כהלכתה", ולכאורה מה שאסר בה"ט התיר בה"י?

ובאמת כבר עמדו ע"ז המפרשים. ברדב"ז שם מפרש שב"אם רצה לעשות באומרו שנצטוה עליה אין מניחין אותו לעשותה [וזה מה שנאסר בה"ט], אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה [וזה מה שהתיר בה"י]"4. דברי הרמב"ם מתפרשים גם ע"פ דברי המאירי שם שמחלק בין לימוד התורה ושביתה לשאר כל המצות: "אבל שאר מצות אין מונעין הימנו, שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו", כנראה שלשיטתו דוקא שבת ושביתה ש"ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם" (שמות לא, יז) ולימוד התורה שניתנה דוקא ליהודים, שהרי "משפטים בל ידעום" וכנ"ל מגמ' חגיגה, הרי זה נאסר לגוי, משא"כ שאר כל המצות שלמרות שאינם מצווים מותרים הם לקיימם. ביאור זה מדויק גם בלשון הרמב"ם שהרי הוא כותב בה"י: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה", הרי הרמב"ם דייק בפירוש שבהלכה זו ההיתר הוי רק בנוגע ל"שאר מצות", ולא בנוגע ללימוד התורה או שביתה (ובשו"ת 'שרידי אש' ח"ב סי' נה ס"ה ביאר כן מדעת עצמו, ולא ראה את דברי המאירי).

אמנם החתם סופר דרך אחרת עמו, והוא מבאר את הדבר ע"פ דיוק לשון הרמב"ם "שמחלק בין עכו"ם לבן נח", ולכאורה דבריו מיוסדים על הגירסא ברמב"ם שבדפוסים הנפוצים בה"ט נאמר: "עכו"ם שעסק בתורה" ובה"י נאמר: "בן נח שרצה לעשות מצוה...". אמנם לכאורה שינוי זה אינו אלא מפני הצנזורה, ולפנינו בהוצאות פרנקל וקאפח וכ"ה בדפוס רומי ר"מ נאמר בה"ט: "גוי שעסק בתורה". אמנם יפה ציינו ב'מקורות וציונים' לה"ט לדברי ה'לחם משנה' בפרק זה לעיל ה"א, שמבאר ש"בן נח שלא קבל שבע מצות אעפ"י שחייב בהן לא מקרי תושב אלא גוי", ולפי זה שוב אפשר לדייק שבה"ט נאמר: "גוי שעסק בתורה" זה אסור לו, ואילו בה"י מתיר ל"בן נח שרצה לעשות מצוה". וע"כ מחדש ה'חתם סופר' שהאיסור ללמוד תורה ולשבות הנאמר בה"ט - הוי רק ל"גוי" עובד עכו"ם, אמנם בה"י הוא מתיר לבן נח ללמוד תורה ולקיים כל המצות אחרי שאינו עובד עכו"ם ומקיים ז' המצות שלו5.

וגם בדברי החתם סופר יש להסביר כנ"ל, שטעם ההיתר ללמד תורה לבן נח ששומר את מצותיו לדעת הרמב"ם הוא, דכיון שקיום השבע מצות צריך להיות "מפני שצוה בהן הקב"ה והודיענו [אותן] על ידי משה רבינו" (וכפי שפסק הרמב"ם לעיל פ"ח הי"א), על כן כבר אין לחשוש שיזייף וישבש ח"ו את תורתינו. וגם לדעת המאירי י"ל דיציבא מילתא, דכיון דמקיים את הז' מצות אין הוא פרוץ כבר בעריות ועוד, ע"כ אין לחשוש כ"כ שיטעו אחריו.

באם נמצא בין היהודים גם אינם יהודים

ונחזור לדברי ה'אגרות משה' שם, בקשר לבית הספר היהודי שלומדים שם הרבה תלמידים שאינם יהודים, וכבר העתקנו לעיל אחד מהצדדים שמעלה להקל. שוב כותב עוד סניף להקל: "גם אפשר מכיון שהרב לומד העיקר עם תלמידים שהם ישראלים כשרים ליכא איסור אף שלומדין ממילא גם תלמידים נכרים".

ודבר זה נתבאר בארוכה במקום אחר ב'אגרות משה' (יו"ד ח"ב סי' קלב), שנשאל מאחד שעמד לערוך את הסדר להוריו ובני משפחתו, אמנם בין המשתתפים תהיה גם "אשה שנתגיירה אצל רב מהרעפארמער [ש]אינה גיורת כלל והיא נכרית כמתחלה", וממילא תשמע גם היא, האם זה מותר. ופוסק האג"מ: "הנה פשוט לע"ד דמה שא"ר אמי בחגיגה דף י"ג אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, הוא דוקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם אבל כשכוונת הלומד דברי תורה הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים שם, לא נאסר מחמת שנמצא שם גם עכו"ם שג"כ ישמע ממילא הדברי תורה . . ולכן מותר לך להגיד ההגדה ולתרגמה כדי שיבינו ההורים וכל המשפחה אף שממילא גם היא הנכרית שומעת"6.

והנה גם השרידי אש (ח"ב סי' נה) נשאל שאלה דומה להנ"ל, האם מותר להרצות שעורים בגפ"ת לפני קהל שמצויים בו גם גוים. בדבריו שם (ס"ד-ה) הוא מדייק מלשון הרמב"ם בהל' מלכים פ"י שם ה"ט: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה . . אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן", "יוצא מדבריו, שהאיסור הוא רק בעושה לשם מצוה ומתכוון לחדש דת, אבל לא בלומד מאהבת חכמה או להכיר תורתם של ישראל. וכמו בשבת, שאם ישב בטל אינו עובר, אלא רק בקבע יום לשביתה, כמו שכתב שם: 'אם עשאהו לעצמו כמו שבת' (ועיין ברדב"ז שם שכתב כן) - כן הדבר בתורה, שהאיסור הוא רק אם קבע את הלימוד לשם מצוה והרי הוסיף בזה על שבע מצותיו וחידש את דתם שלא כפי המצווה עליו". וראה עוד מש"כ בשרידי אש שם סי' נו ס"ג-ד.

אמנם גם כאן נעלמו ממנו דברי המאירי הנ"ל, שכותב בפירוש: "וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עקרי מצותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו, ראוי ליענש". וגם בדברי הרמב"ם אינו דיוקו מוכרח כלל, שהרי רק לגבי המצות דייק הרמב"ם לכתוב את תנאי האיסור ד"לחדש דת", אבל איסור לימוד התורה י"ל דבכל גווני אסור, גם באם לומד רק מאהבת החכמה. וגם אינו כ"כ ברור לי איך אפשר להשתמש בסברא זה כסניף להיתר, שהרי איך אנו יודעים מהו כוונת השומעים האם כוונתם ללמוד תורת ה' או שהם באים לשמוע דרשת הרב רק מאהבת החכמה. ומחוורתא כדברי האגרות משה, דכל שעיקר כוונתו ללמד את היהודים "לא נאסר מחמת שנמצא שם גם עכו"ם שג"כ ישמע ממילא הדברי תורה".

וע"ז אנו סומכים בקהילותינו כאן, שהרבה פעמים יש אפשרות ללמד תורה במקומות ציבוריים, בתי ספר וכו', איפה שישנם הרבה יהודים, וכן לפרסם דברי-תורה בעיתונות הכללית ויקראו אותם אלפי יהודים. וזוהי הדרך היחידה להגיע למאות ואלפי יהודים שלא קיבלו חינוך יהודי ונתרחקו מהיהדות לגמרי. אמנם אין שום אפשרות לוודא שלא יהיו בין קהל השומעים והקוראים גם אינם יהודים. ואפילו בדרשה בבית הכנסת קיים אפשרות שבין הקהל שהגיע לבית הכנסת יש ביניהם אינו יהודי אחד או כמה, שרוצים לראות איך נראית תפילה בבית כנסת אורתודוכסי. וכי מפני אינו יהודי אחד או כמה שישנם בקהל יתבטלו כל היהודים מדברי תורה?

ועד"ז אנו סומכים על ההיתר הנ"ל בנוגע לתרגום ספרי קודש בלשונות העמים, שדבר זה נצרך מאד כדי להפיץ דבר ה' ליהודים שאין יכולים לקרוא רק בלשונות העמים, וכבר ראו גודל התועלת שבזה, אמנם יש שהעירו שגם בהדפסת ספר "בגופן שלהם כדי שיבינוהו אומה"ע, הלא אסור ללמדם תושבע"פ, ואין לימוד גדול מזה אם מתרגמים ונותנים בידיהם בלשונם" ('אגרות סופרים' סי' סט, מכתב שנשלח לה'חתם סופר' אודות תרגום התלמוד, וראה עוד שו"ת מהר"י אסאד שם). ובשו"ת 'ערוגת הבשם' (או"ח סי' ריג) הציע "אם אפשר להדפיס ההעתקה בגופן שלנו מהיות טוב, ידפסו בלשונם ובגופן שלנו", אמנם אין זה שייך בימינו שרוב רובם של הקוראים היהודיים עדיין אינם מכירים את הגופן שלנו, וגם "לשונם אינו סובל כזאת" (ראה ערוגת הבשם שם). ועל כן גם בזה אנו סומכים על ההיתר הנ"ל, דכיון שאין כוונתינו אלא ללמד את בני ישראל תורה, על כן "אינו מחוייב להמנע בשביל זה, כיוון שכוונתו לישראל והם ודאי יהיו קונים, והעכו"ם שיקנו וילמדו הוא רק חשש קטן", וכדברי האג"מ (יו"ד ח"ד סי' לח ס"י). וראיתי מציינים גם לשו"ת שרידי אש ח"ג סי' צב, ואינו תח"י.

והנה יש להבחין בדברי האג"מ כשהוא דן אודות הילדים הנכרים שלומדים בבית ספר יהודי, אין הוא מתיר את זה בקלות (וכדבריו שם: "קשה לומר שמוכרחין לעזוב פרנסתן, אף שהיה זה מן הראוי לעשות כן"), למרות שההיתר הנ"ל, דללמד תורה עם היהודים כשממילא לומדים גם אינם יהודים, הנו היתר מבוסס ומקובל והוא עצמו משתמש בזה בכמה מקומות וכנ"ל, ובנידון דידן אין הוא משתמש בו רק כאחד הסניפים. י"ל דזה משתי סיבות; א) דשאני מורה ומלמד בכיתה מאשר רב שאומר שיעור או דרשה, שהרי לפועל המורה כן מלמד את כל אחד ואחד מילדי כיתתו לא רק כקבוצה, אלא לפעמים גם בפרטיות כשהילד אינו קולט את החומר הנלמד, וע"כ יותר קשה להסתמך על היתר זה. ב) ועוד ועיקר, במקרה שילדים נכרים לומדים בבית ספר יהודי יש לחוש מאד, שיצא מזה מכשול שיטמעו בין היהודים, וכולם יחשבו שהם יהודים אחרי שבמשך שנים למדו בבית ספר יהודי, וכפי שהאריכו בנידון דידן כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'שערי הלכה ומנהג' (יו"ד סוף סי' פו), ובשו"ת 'מנחת יצחק' ח"ג סי' צח ס"ג. ומשום זה מתקשה קצת האגרות משה להקל בזה7.

דברי הרמב"ם נתפרסמו רק בדור האחרון

דבר פלא הוא שלאחרי כל האריכות שישנם בפוסקים להתיר לימוד חלקים מהתורה לנכרים, אין אף אחד שמסתמך על ההיתר הגורף שבתשובת הרמב"ם הנ"ל, שלדעתו רק הלימוד עם הישמעאלים אסורה אבל מותר ללמד תורה לנוצרים.

וההסבר פשוט, עד הדור האחרון היו ידועים דברי הרמב"ם הנ"ל מהנדפס בשו"ת 'פאר הדור' (אמשטרדם תקכ"ה) סי' נ, ושם זה נתפרסם בנוסחא משובשת8, ועל כן לא היה ההיתר הנ"ל ידוע. ולדוגמא אעתיק בזה את דברי ה'שדי חמד' (שם ד"ה והנה הרמב"ם - מהדורת קה"ת שם עמ' 3030), שהעתיק הנוסחא המשובשת מ'פאר הדור': "ויכול ללמד המצות לעכומ"ז והשכר והעונש", ומפרש: "אין כוונתו דיכול ללמד להעכומ"ז כל המצות שאם כן סותר את דבריו הראשונים, דהא דרבי יוחנן הלכה, וכיון שהעכומ"ז אסור הוא ללמוד איך יתכן שיהא מותר ללמדו, והוא עובר אלפני עור, אלא ודאי כוונתו רק על שבע מצות". אבל לפנינו (בתשובות הרמב"ם מהדורת בלאו, ירושלים תשי"ח, ולפני זה במהדורת פריימן, ירושלים תרצ"ד) מופיעים כבר דברי הרמב"ם מתוקנים, וברור שאין דבריו סותרים, שהרי אין הוא מחלק בין לימוד ז' מצות ללימוד כל התורה כולה, אלא הוא מחלק בין הלימוד עם ישמעאלים ללימוד עם נוצרים9 **.

*) לזכות בני הת' מנחם מענדל בן בת שבע ראכיל לרפואה שלימה בקרוב.

1) השתמשתי בתרגומו של הרב קאפח בביאורו לרמב"ם הל' מלכים מהדורתו, שופטים ב, עמ' שמז.

2) על עמדת הרמב"ם ביחס לנוצרים והישמעאלים כתבתי בארוכה בגליון תשדמ (עמ' 89-93).

3) וע"ד המבואר בגמ' כתובות (כט, א) "אסור לאדם שילמד את עבדו תורה", וביאר הר"ן שם (יג, א בדפי הרי"ף): "שמא יחזיקוהו כבן חורין וישיאוהו בת חורין". וטעם זה שייך רק בעבד, שמקיים מצוות כאשה וע"י כך יטעו בו ויחזיקוהו לבן חורין, אבל לא בגוי, שאין לחשוש שיחזיקוהו ע"י כך לישראל ויתחתנו אתו בלי שיבדקו ביחוסו, וכ"כ בשו"ת 'שרידי אש' ח"ב סי' נו ס"ו.

4) ומעניין מה שסיים עלה: "ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפלין ס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן". ולהעיר מהמבואר בירושלמי סוכה (פ"ב ה"א), ומובא בתוס' סוכה (כ, ב ד"ה ראיתם), דטבי עבדו של רבן גמליאל הניח תפלין ולא מיחו בו חכמים. אמנם שאני טבי שודאי מל וטבל לשם עבדות, כדין כל עבד כנעני שנמצא בבעלות יהודית (רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ט), וא"כ יש לחלק בין עבד שיצא מכלל נכרי לבין נכרי ממש. וראה עוד הערה 5.

5) ולפי שאר הביאורים בדברי הרמב"ם י"ל שרק לבן נח המקיים את הז' מצות יש לו נאמנות לומר שאינו מקיימם אלא כאינו מצווה ועושה (לביאור הרדב"ז) ואין אנו חוששים שימשכו אחריו (לפי ביאור המאירי).

6) ומביא ראיה מהירושלמי המובא בתוס' (הנ"ל הערה 3) דטבי נשאר לישן בסוכה תחת המטה כדי "לשמוע דברי חכמים", הרי ש"היו החכמים לומדים ומפלפלים אף כשהיה טבי נמצא אצלם בכוונתו לשמוע דברי חכמים . . ואף שבסברא אולי היה מקום לחלק לומר שעכו"ם חמיר, אבל כיון שהאיסור נמצא בשניהם בין בעכו"ם בין בעבד ומצינו היתר בעבד כשהכוונה אינו ללמד לו אלא שממילא לומד ממה שהחכמים לומדין לעצמן, אין לאסור גם בעכו"ם".

7) שוב כותב האגרות משה: "אבל הא אפשר לתקן דאת הקטנים יגיירו . . על דעת ב"ד והוא זכות להם . . וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה הוא ג"כ זכות מלהיות נכרים", ולכאורה דבריו תמוהים ולא שמענו מעולם שזכות הוא להתגייר כדי שיקיימו קצת מצות ויהיה להם קדושת ישראל, למרות שלא ישמרו רק חלק מהמצות, שהרי בנוגע אליהם "הוא להם כשגגה", שהרי באם קיבל חינוך בבית ספר של יראים, למה לא יחשב לו כמזיד? ומשמע קצת שנכנס לדחיקא כדי להציל טמיעת ילדי נכרים בתוך שאר ילדי ישראל הכשרים שבבית הספר וצ"ע.

8) על מהדורה זו כותב הרב יצחק שילת ב'אגרות הרמב"ם' שלו ח"א עמ' יב הערה 15: "מהדורה לקויה זו, שנוסחה הוא פעמים רבות פרפראזה קלושה של דברי הרמב"ם, ולא תרגום ראוי לשמו, היתה לצערנו המקור הראשי להכרת תשובות הרמב"ם בדורות הפוסקים האחרונים".

9) ומעניין שגם בדורינו עדיין נמשכים אחרי הנוסחא המשובשת, ראה לדוגמא מש"כ בשו"ת 'יביע אומר' שם ס"י: "גם הלום ראיתי בשד"ח פאת השדה (מע' א כלל קב) שכ', שאינו פשוט שמותר ללמד ב"נ ז' מצות דידהו. לפמ"ש התוס' [חגיגה יג, א ד"ה אין מוסרין לפי הגירסא] בעין יעקב הנ"ל [והועתק בהגהת הב"ח שם אות מ]. וע"ש. ומ"מ היותר נראה לדינא כהסכמת רוב האחרונים, שלא הותר להם לב"נ שום דבר מז' מצות, ומותר ללמדן. וכתי' הב' של התוס' וכן דעת הרמב"ם בס' פאר הדור (סי' נ) ע"ש".

**) ראה גם מש"כ הרב חיים שי' רפפורט בגליון הקודם (עמ' 55). המערכת.