א. בגמ' ב"ב כא, ב: "ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר וכו' קנאת סופרים תרבה חכמה", והבית יוסף חו"מ סי' קנו ד"ה חלק השלישי כותב שהרי"ף והרא"ש כתבוהו ואחריהם נמשכו הטור ורבינו ירוחם וגם הרמב"ם וכו', הגם שלא נקטינן כרב הונא בגמ' שם, ועיי"ש שביאר הפי' ב"מודה רב הונא".

ולמעשה פוסק הרמ"א בסי' קנו ס"ו דמלמדי תינוקות דינן כתלמיד חכם שקובע בכל מקום שירצה.

החתם סופר (בשו"ת חו"מ סי' עט בד"ה והרב"י) כותב שזהו לא רק במלמדי תינוקות אלא דגם "שארי עושי מצוה לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותי' דכל עושי מצוה אינם מעכבים זע"ז".

וצל"ע מקורו דהחת"ס בהא דכ' "דקיי"ל שכ"ה בכל מצוה", היכן קיי"ל זה, ואף שבריש הסימן פ"ג שם, כתב השו"ע לגבי שאין שכנים יכולים למחות ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו "והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו", לכאו' א"א לדייק מזה, דהרי כאן מפורש שכ"ה רק במלמדי תינוקות ומנין שכ"ה לכל מילי דמצוה? ובפרט שבגמ' מפורש הטעם משום קנאת סופרים תרבה חכמה וזה שייך בת"ת דווקא (עמ' בחת"ס שם בד"ה ונראה).

ובאמת יש להביא ראי' קצת שהוא רק דין בת"ת ולא בכל מצוה, דהנה בשו"ע יור"ד סו"ס רמה כ' הרמ"א: רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון וכו', עיי"ש, ובשם תרומות הדשן הביא הש"ך (בס"ק טו): "ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת השכר שתפול לכיסו מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים, ובטורח למצוא היתר לרובן, והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם", ומסיים הש"ך: "ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור, אין לו לקפח הפרס ההוא", עי"ש ועיי' שו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סי' לח מש"כ אודות פתיחת ביכנ"ס ליד ביהכנ"ס קודם וציין ג"כ להנ"ל.

ולכאו' מבואר בזה דבמילי דמצוה עכ"פ אותם שיש בהם היתר על הפרס לא התירו לקפח פרנסתו, וההיתר הוא מיוחד בתלמוד תורה. וצ"ע.

ידוע דאף שפסקינן כרב הונא ברי' דרב יהושע דעושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו וכו', בכל זאת יש אופנים לאיסור והוא: א) שמפסיק חיותו לגמרי, ב) שבעל חנות הראשון סומך לבו ובטוח שיקנו ממנו, ג) שהשני נהנה ממה שהמציא חבירו, ואופני האיסור תלויים בפירוש הראשונים בדברי הגמרא "שאני דגים דיהבי בסייארה". ולהלכה נקטינן ככל הפירושים כמבואר בשו"ע סימן קנו, ואכמ"ל בזה.

וצ"ב כשהתירו בת"ת האם ההיתר הוא גם באופנים הנ"ל שאסרו, או שמותר לגמרי ב"כל האופנים"?

והנה בחת"ס שם מפורש לכאו' דההיתר הוא גם במפסיק חיותי' לגמרי שכותב (בסוף דבריו בד"ה והרב"י) "ולהנ"ל ניחא דתינוקות של בית רבן קול מקרין, כדמשמע דמתניתין דס"ל פי' קול הפטיש וקול תינוקות של בית רבן לאוקמתא דרבא, אע"ג דמתני' מיירי נמי מטעם נכנסים ויוצאים, מ"מ אמת כן הוא שמפורסם בית מדרש של תינוקות ופוסק לחיותו של זה אחריו, ובכי הא מיירי רב הונא והלכתא כוותי' דליכא מאן דפליגי" עיי"ש.

אבל לכאו' נראה ראי' דבאופן כזה לא התירו אף בת"ת; דבשו"ע חו"מ סי' רלז ס"ב כותב המחבר: "אסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ב שיש לו מלמד אחר בביתו, אם לא שיאמר הבע"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי. אבל אם שכר בעל הבית מלמד אחר יכול בע"ב אחר לשכור אותו מלמד עצמו". ובסמ"ע סק"ח מבאר דבהסברת הלימוד ועיונו אין כל המלמדים שוין וה"ל כדבר שאינו מצוי הנ"ל, וכן ביאר בנתיבות שם ס"ק ה. וכ"פ בשו"ע אדמוה"ז דיני הפקר סי' ו סי"ב, עיי"ש.

והיינו שהשוו זאת לדין הפקר שאין בו דין עני המהפך בחררה או איסור יורד לאומנותו. ולכאו' אם נקטינן שבת"ת מותר לירד לאומנות חבירו אף שמקפחו לגמרי, א"כ מה צריך להגיע לדין הפקר, - הרי אפשר לומר בפשטות שבת"ת אין שום הגבלות, ומזה שנחית לטעמא לכאו' משמע שגם בת"ת אין היתר במפסיק חיות לגמרי, ורק מדין הפקר התירו.

ואולי גם מסברא מוכח כן, דהרי ההיתר הוא משום "קנאת סופרים תרבה חכמה" וזה שייך כשא' ילמד קרוב לשני, אז יהי' קנאת סופרים מזה שכל אחד יוכל לשלוח בניו למלמד היותר טוב, אבל אם מקפחו לגמרי מאי קנאת סופרים שייך כאן. הרי כל אחד יכול לבוא ולקפחו ולהוציא מעבודתו ואין כאן לא "קנאת סופרים" ובודאי לא "תרבה חכמה".

ומפורש כן בשו"ת אגרות משה (חו"מ סוף סי' ס) עיי"ש המעשה, ומסיים "ומה שיש לדון מהא דמודה ר"ה דמקרי דרדקא דלא מצי מעכב בב"ב דף כ"א, הוא רק שמלמד אחד יכול לקבוע מקומו דמקום קרוב למלמד האחד אבל לא לקבל התלמידים שכבר עסק המלמד האחר כמפורש בתוס' קידושין שם שגם במלמדים איכא דין עני המהפך בחררה".

ועדיין צריך לברר באופני איסור האחרים, כגון דעתו סומכת כשהשני נהנה מטרחתו, האם גם בזה אסרו בת"ת או התירו. ועצ"ע.