נסתפקתי בהא דקיי"ל במ"ע דא"צ לבזבז יותר מחומש או עישור מנכסיו לקיומה (עי' רמ"א ומג"א או"ח סתרנ"ו ס"א) - אם ה"ה בפו"ר, או דילמא שאני מצות פו"ר שהיא מצוה רבה (גיטין מא, ב) וע"י מתקיימות כל המצוות (ס' החינוך מצוה ראשונה), וכל מי שאינו עוסק בפו"ר כאילו שופך דמים וכו' (אהע"ז ס"א ס"א). וקיי"ל שמוכרין ס"ת לישא אשה (רמב"ם הל' ס"ת פ"י ה"ה), ומותר לצאת לחו"ל למטרה זו (מלכים פ"ה ה"ט) ולכהן להיטמא בבית הפרס (אבל פ"ג הי"ד), ועיין ג"כ בתוד"ה וכי שבת ד, א.

ועד"ז יש לחקור במ"ע שיש בה כרת, ובפרט במצוות מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וכו' (ע' סוף הל' מילה).

ונפק"מ גם לענין שיעור ההשתדלות בפו"ר בגופו ונפשו וכמבואר בחלקת יואב ח"א דיני אונס ס"ז דהיכא דאי"ז לבזבז יותר מחומש ה"ה דאי"צ להכניס עצמו לחשש חולי (שאין בו סכנה), דבריאות גופו חביב עליו יותר מחומש נכסיו, ועיין ג"כ שו"ת אג"מ או"ח ח"א סימן קעב.

ואם נימא דגם בפו"ר אי"צ לבזבז יותר מחומש, אולי יש לתת עוד טעם להא דאין כופין לגרש אשה אם לא הולידה אחר עשר שנים, והרבה גדולי ישראל מנעו עצמם וגם אחרים לעשות כן ובודאי טעמם ונימוקם עמם, וע"פ הנ"ל אולי י"ל דהיכא דהצער להבעל ולהאשה מהפירוד והמסתעף שוה "יותר מחומש" הרי אינו מחוייב לבזבז עד כ"כ, ויל"ע.