בגליון הקודם - תתלו (עמ' 55), השיג הרב א.י. הכהן סילבערבערג עמ"ש בקשר לאיזה ברכה יש לברך על שניצל, וברצוני להקדים שבהל' ברכות צריכים מאד להזהר לברך ברכה הראוי', וכמ"ש אדמוה"ז בשו"ע סי' רטו סעי' ג "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא ש"ש לשוא, והרי הוא כאלו נשבע לשוא…", ולכן מי שמחדש ע"ד עצמו לא כפי הנהוג מכבר, ה"ה לוקח ע"ע אחריות גדולה, וד"ל.

בגליון תתלה (עמ' 117) כתבתי, שהיות ונתינת הקמח מצה או פירורי לחם בשניצל אינם כדי לשפר את טעם הבשר או הדג, אלא הכוונה היא שהטיגון יהי' יותר מוצלח, על כן מברכין עליו 'שהכל'. והוא מיוסד עמ"ש אדמוה"ז בסדר ברכת הנהנין פ"ג הל' ג וכן הוא במחבר בשו"ע סי' רח סעי' ב, מיוסד על הרמב"ם בהל' ברכות פ"ג, שדוקא אם נתינת הדגן היא כדי שהדגן יוסיף טעם בתערובת, מברכין במ"מ, אפי' אם הדגן אינו עיקר התבשיל וגם מעט, אבל אם נתינת הדגן היא כדי לדבק או ליתן צבע או ריח, אז הוא טפל לתערובת.

ולכן הדגשתי, שנתינת הדגן בשניצל אינה כדי שטעם הדגן יוסיף טעם בשניצל, אלא כדי לטגנו טוב יותר, ועוד שאין כוונתו באכילתו לאכול גם דגן, אלא עיקר כוונתו היא בפירוש לאכול בשר או דג.

וע"ז השיג הרב הנ"ל, שכל העוסקים בבישול ששאל, ענו לו, שנותנים את הקמח כדי לשפר הטעם. אבל חבל שלא בירר אצל העוסקים בבישול - איך זה בדיוק משפר את טעם השניצל. האם טעם הקמח מצה משפר את טעם הבשר או הדג, או שהטיגון המוצלח ע"י הקמח מצה, משפר את טעם השניצל עקב היותו רך ופריך ולא שרוף שאז אעפ"י שהשיפור נגרם ע"י הקמח מצה, הרי הוא טפל ומברך שהכל.

וביררתי אצל טבחים מקצועיים, ואמרו לי שא' היסודות שלומדים בבי"ס לטבחות איך לטגן שניצל וכו', הוא, שהוספת הקמח מצה היא, כדי שלא יתייבש הבשר ויתקשה או ישרף ושיהי' רך ופריך. ובעצם זה דבר פשוט כ"כ, שכל א' יכול לראות בעצמו ההבדל, אם מטגנין שניצל עם קמח מצה או בלי קמח מצה.

וראיתי בשו"ת אבנ"ז או"ח סי' לח, שנשאל איזה ברכה מברכין על קציצות בשר שמוסיפין לו קמח ולחם, והשיב "חקרתי אצל העושים מאכל הזה . . והכוונה בעירוב הלחם, ואמרו לי שהוא כדי לדבק הבשר ויהי' מרופרף (לויז בלע"ז) קל לאכול, ואמי תחי' אמרה לי שהכוונה ג"כ שיהי' הנפוח רב". עיי"ש שהמסקנא היא שמברך שהכל כיון שהקמח הוא רק כדי לדבק והוי טפל.

וכן ראיתי בשו"ת 'באר משה' ח"ה סי' סא, שפוסק שבשניצל מברך שהכל, כיון שנתינת הקמח מצה היא רק כדי שיטוגן יפה, ולכן הוא טפל, וכן אין כוונתו באכילתו לאכול את הדגן, אלא כוונתו לאכול הבשר או הדגים, וכן אין שמו של הדגן נק' על השניצל.

וכן שם בסי' סב הוא פוסק בקשר לגעפילטע פיש שברכתו שהכל, כיון שנתינת הקמח מצה היא כדי לדבקם או לעבותם שיהי' רכים, ומוסיף שלא שמענו ולא ראינו מעולם שמישהו יברך על געפילטע פיש במ"מ. [ואכן לפי דברי הרב הנ"ל היו צריכים לברך על 'געפילטע פיש' - במ"מ].

וכן מביא בספר ברכת הנהנין במ"מ בשם דודו הגרש"ז אויערבאך ז"ל, "שמאחר שהציפוי נעשה רק לדבק, שהוא שהמאכל יטוגן היטב, ולא יוקשה הבשר, א"כ, אף שבמציאות הוא נותן טעם בתבשיל, אבל עכ"פ מטרתו אינה אלא שיטוגן היטב, ממילא מברך עליו שהכל.

וכן כותב בספר 'וזאת הברכה' בבירור הלכה פרק כ, "יש לדון בשניצל האם המעטה של השניצל נחשב לדבר שמתבל את המאכל העיקרי, כדוגמת מלח או פלפל, שאז בודאי אין המעטה מעיקר התבשיל, ואפי' שרוצים להטעים את המאכל, ברכתו שהכל, או שנאמר, שהמעטה של פירורי הלחם מצטרפת לעיקר שם המאכל, שהרי מצינו שמוכרים פרוסות עוף במיוחד לעשות ממנו שניצל, ויש צד לומר שמעטה השניצל המשנה את טעם המאכל מצטרף לעיקר שם המאכל, אז תהא ברכתו במ"מ, כמובן אם המעטה בא כדי שלא ישרף המאכל, בודאי הוא טפל למאכל, אך מבואר בספר 'פרי תואר' (קיג יד) שאם עיקר הכוונה במעטה היא כדי שלא ישרף המאכל, אף שהוא גם נותן טעם, כיון שאין עיקר כוונתו לטעם, ברכתו כברכת המאכל.

למעשה כבר הכריעו הפוסקים, שהמעטה נחשב כתבלין וברכת השניצל היא שהכל. וכן פסק הרב מארלאוו ז"ל במדריך הברכות - שברכתו שהכל, ומציין לספר 'פרי תואר' הנ"ל. וכן כותב בפשטות בספר 'ילקוט יוסף' שברכתו שהכל אפי' אם הציפוי הוא עב, כי כל כוונתו היא כדי לדבק שיטוגן טוב ולא כדי לסעוד הלב.

ולסיכום מכל הנ"ל נראה ברור, שרק אם נתינת הקמח מצה או פירורי לחם היא לשיפור טעם התבשיל, דהיינו שטעם הקמח מצה או פירורי לחם משפר את התבשיל, אז הדין הוא שברכתו במ"מ, אעפ"י שהדגן אינו עיקר התבשיל. אבל אם כוונת נתינת הדגן בתבשיל היא לענין צדדי, כגון לדבק התבשיל או להכניס בו צבע או ריח או שיטוגן יותר טוב, כמו בשניצל או בקציצות בשר ודג, אז אעפ"י שבסוף זה משפר טעם התבשיל, ברכתו שהכל, כי הוא טפל לתבשיל.

ולכן עפ"י הנ"ל, נראה ברור ונכון מנהג העולם שמברכים שהכל על שניצל או קציצות דג ובשר, ובדין זה אין הבדל בין אדה"ז לשאר הפוסקים.