בספר השיחות תרצ"ו עמ' 67 מביא מעשה רב מבעל הגאולה שאירע בשנת תקמ"ז:

".. עטליכע מאל האט געטראפן אז מי האט געדארפט גיין עסן האט מען געמוזט פריער אראפשארן דעם שניי פון דער סוכה, שמיני עצרת איז אויסגעקומען שבת און בהיות ווי די גאנצע נאכט האט געשאטן א שניי האט דער רבי געהייסן אז מען זאל קוזמען [קוזמא - א נכרי וואס האט געטאן מלאכות פרטיות בא דעם רבי'ן אין הויף] דערציילן אז מי דארף עסין אין סוכה און כל זמן דער שניי ליגט אויף דער סוכה קאן מען ניט עסן. קוזמא האט אפגערייניקט די סוכה פון שניי און יעמאלט העט דער רבי געמאכט קידוש און געגעסן סעודת ש"ק ויו"ט אין סוכה", עכלה"ק.

ושמע מינה:

א) שס"ל ששלג פוסל את הסכך. דלא כמ"ש בשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ד' סי' ז' (הובא בבאר היטב ושערי תשובה סי' תרכ"ו), אלא כסברת הערוך השולחן (סי' תרכ"ט ס"א).

ב) שהשלג הוא מוקצה ולכן היה אסור לישראל לפנות את השלג (ולכן התיר דוקא ע"י רמז לגוי). וכמו שפסק האגרות משה (או"ח ה' סי' כג, סקל"ז), ודלא כדעת המקילין (שש"כ פט"ז סמ"ד, וש"נ).

ואין לומר שטעם האיסור הוא משום שמתקן את הסוכה דהרי מותר לסגור ולפתוח כיסוי הסוכה בשבת ויו"ט, כמבואר בשוע"ר סי' תרכו ס"כ.

אולם יש להקשות דהרי מותר לומר לנכרי לטלטל מוקצה לצורך מקומו אפילו שלא לצורך מצוה כלל, כמבואר בסי' רעו סעיפים ט' ויו"ד כיון דיש היתר אפילו לישראל ע"י טלטול מן הצד. וא"כ במקרה דינן דיש גם צורך מצוה כ"ש וק"ו דמותר, וא"כ למה ביקש מהנכרי ע"י רמז דוקא?

ואולי י"ל דהאיסור הוא מטעם אחר, עי' בהר צבי או"ח ח"א עמ' רפח בענין פינוי שלג מן גג הבית בשבת, שכתב ד"לכאורה יש לדון ולחלק בין, אם השלג עדיין לא נקרש והוא עדיין רך ואינו דבוק לגג ובין אם השלג כבר נקרש והגליד ונדבק ונעשה מחובר לגג דיש לדון אם יש בזה בנין וסתירה, ואצ"ל אם הוא מפנה ע"י כלי שיש חשש שיעשה גומות בגג." ואולי חשש רבינו לאחד מאיסורים הנ"ל, וא"כ אין מכאן הוכחה דשלג הוי מוקצה.

ג) בקובץ דברי תורה גליון ז' (כפר חב"ד - תשמ"ד) כתב הרב לוי"צ גינזבורג שי', דמה שאדה"ז צוה לומר רק בעקיפין אף דלכאורה מותר לומר במפורש (כי שבות דשבות הותר במקום מצוה) הוא כדי למעט כמה שאפשר באמירה לנכרי, ואף דעל כרחך נדחה האיסור לצורך המצוה דאם לאו היה צריך למחות בו, מ"מ כמה דאפשר למעט ממעטינן. ע"כ תוכן דבריו.

אולם סברא זו צריכה עיון, דאפילו אם נאמר דשבות דשבות הודחה במקום מצוה ולא הותרה (עי' במש"כ בהערות וביאורים גליון תתקיז), מ"מ בעירובין (סז, ב) שהוא המקור של ההיתר דשבות דשבות במקום מצוה איתא במפורש "נימרו ליה לנכרי", וכן הלשון בכל המקומות שהובא היתר זה בשו"ע, ולא אשתמיט בשום מקום דרמיזה עדיפא במקרים אלו.

וי"ל בדא"פ דהנהגת רבינו הזקן במקרה זה קשורה למצות סוכה בשמיני עצרת דוקא:

דהנה בתשובות מהר"ם מרונטנבורק האחרונים[5] סי' ז דן במקרה שחל שמיני עצרת בשבת ושכחו הנשים שעדיין חייבים לאכול בסוכה, והדליקו נרות שבת בבית והסתפק אם יש להתיר לטלטל הנרות ע"י גוי לסוכה (ומיירי שרוצים לטלטל את הנר מחוץ לבית ויש פסיק רישא שהרוח תכבה את הנר, ולכן אין דרך היתר לישראל, והוי כשבות דשבות בעלמא - לשיטתו). והסיק דאף שבדרך כלל מתירין שבות דשבות לצורך מצוה אפילו לצורך מצוה דרבנן, מ"מ בנדון דידן יש לאסור.

דהנה בשמיני עצרת לא מקיימים מצות לולב אף שאוכלים בסוכה, וטעם הדבר מבואר בתוספות (סוכה מז, א ד"ה מיתב), "בלולב לא רצו לתקן כלל שיטלנו הלולב מספק לפי שהוא יום טוב ומוקצה לטלטול ומינכרה למילתיה שנוהג בו מנהג חול, אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו אוכל בה אפילו ביום טוב". והסביר שהוא ע"ד שיטת ראבי"ה בטור דהטעם שאין מברכים בשמיני שלא יהא נראה כמוסיף, ולכן עושין היכר שלא יברך. א"כ כל זה בסוכה דאין בישיבתו שם שום איסור, וכיון דאיכא הכירא בכך שאינו מברך אינו נראה כמוסיף, ובמיוחד ש"פעמים סוכתו עריבה ויושב בה" אפילו כשאינו חייב לעשות כן כנ"ל בתוס', אבל בלולב כיון דיש בו גדר איסור מוקצה, א"כ מה יועיל במה שאינו מברך כיון דעל כרחך מוכח דנוהג מנהג חול דאל"כ אסור לטלטלו, וא"כ נראה כמוסיף.

ומסכם שם, שה"ה בנוגע לטלטול הנר, כיון דבלא צורך כלל לא היינו מתירים לטלטל את הנר, ורק משום דהוי צורך מצוה אתינן עלה, א"כ הדר הוי כמוסיף, דמוכחא מילתא דעושה משום מצוה, דאל"כ היה אסור לטלטל נר זה! ודפח"ח.

ומעתה, אם רבינו היה מורה לנכרי לפנות את השלג במפורש דההיתר בזה הוא רק משום שהוא דהוי צורך מצוה (כנ"ל סוף סעיף ב), א"כ הוי כנטילת לולב בשמיני עצרת דנראה כמוסיף משום דלולי המצוה שבזה אסור לטלטלו.

ולכן הורה רבינו לעשות הנ"ל דוקא באופן דרמיזה, שאז מותר אפילו אם לא היה צורך מצוה. דהרי אמירה אין כאן, וחיוב מחאה אין כאן[6], וגם איסור הנאה אין כאן (כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו ודו"ק). וא"כ אין בזה פעולה שמדגישה דיש מצוה בישיבה בסוכה בשמיני עצרת, ואינו נראה כמוסיף[7].

*לע"נ) סבתי חנה חיה הנה בת מאיר שמריהו, נפטרה י"ג כסלו תשמ"ב.

[5]) לרבינו משה רונטנבורק צאצא המהר"ם.

[6]) לשיטת רבינו בשו"ע כל שהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל צריך הישראל למחות אפילו אם הנכרי עושה מעצמו. ובמהדורא בתרא חזר בו ממש"כ בשו"ע, ומסקנתו שם שאם אין גוף הישראל נהנה א"צ למחות אפילו בחפצי ישראל, ואפי' בבית ישראל, וכמשמע מלשון השו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"ה וא"כ ה"ה בנדו"ד. ועי' מה שהארכתי בעניין זה בהערות וביאורים גליון תתקצו. ואפי' לפי מש"כ בשו"ע יש לדון אם השלג נחשב כחפץ של ישראל.

[7]) ועוד יש ליישב, דשבות דשבות לצורך קיום מצות סוכה בשמיני עצרת אינו דומה לשאר שבות דשבות במקום מצוה. דהרי הישיבה בסוכה ביום זה הוא משום הספק דהוי הושענא רבה, ואילו האיסור האמירה לנכרי שרוצים להתיר הוא משום הספק דיום זה הוא שמיני עצרת, והרי מצד הענין דשמיני עצרת אין כאן צורך מצוה כלל, ואדרבה הוי בבל תוסיף, ולכן לא סמך רבינו על היתר זה (סברא זו כתב בס' מלכים אומניך עמ' תפא, לגבי אמירה לנכרי בבין השמשות של שמיני עצרת עיי"ש).