נהוג כשכותבים שטר תנאים או כתובה, מקבלים קנין סודר מהמתחייבים על כל מה שכתוב בשטר. קנין סודר הוא בעצם קנין "חליפין" שמבואר בכ"מ בגמרא. אופן הקנין כתב הטור (ריש הלכות קנין סודר חו"מ סי' קצה) וז"ל: "בקנין כיצד, הקונה יתן כלי למקנה, והוא יקנה לו החפץ שלו חליפי הכלי שהוא נותן לו, והוא הנקרא חליפין. וכיון שמשך המקנה הכלי, נקנו חליפין ללוקח או להמקבל מתנה בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו".

למעשה, קנין סודר מועיל גם כשאחרים נותנים סודר למקנה, וכפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' קצה ס"ג): "הקנה אחד כלי למוכר, כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר, זכה הלוקח, אפילו הקנהו שלא בפני הקונה, ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח". ומוסיף הרמ"א: "ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של עדים אפילו בפני הקונה, לפי שרוב הקנינים הן שלא בפני הקונה".

ואכן כך נוהגים בתנאים ובכתובה. ולדוגמא - בכתובה, העדים מקנים סודר לחתן, שבהגבהתו הוא מקנה שיעבודי והתחייבויות הכתובה לכלה.

והנה, כמה מבארים שהא דעושים הקנין בסודר של עדים, הוא משום דלא בעינן דוקא כליו של קונה, רק מספיק שמישהו נותן סודר שלו להמקנה. ועי"ז נקנה השעבוד או החפץ מהמקנה לקונה. אבל מדברי הצמח צדק נראה שגם בכליו של אחר, פירושו הוא, שזכה בו הקונה תחילה. והיות שהוא דבר הנוגע למעשה [בהבנת הקנין], אעתיק דברי הצמח צדק (פסקי דינים, חו"מ סימן קצ"ה) [במודגש] וביאור דבריו לכאו'. וחלקתיו לסעיפים להקל על הקורא.

א. "בטור ס"ו - אחד נתנו לו בשבילו ושלא בפני הקונה. י"ל הטעם, משום דזכין לאדם שלא בפניו, שהרי האחר נותן כלי שלו, ועל ידי זה המקנה מקנה להקונה כלי".

וזה לשון הטור: "אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי, אלא אחר נתנו לו בשבילו ושלא בפני הקונה, קנה. ויש אומרים שאינו קונה אלא בפני הקונה, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. וכתב, ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים אפילו בפני הקונה, לפי שרוב הקנינים הם שלא בפני הקונה".

והבית יוסף מביא דברי הראשונים, ובתו"ד כותב "וכתב העיטור במאמר ב": א"ר עמרם, השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח בית דין או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ומקנה. וכתב גאון, כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה, וחזו בית דין דאתו לאינצויי - תיקנו למקני בכלי שאינו של קונה, דלא חציף איניש למיתפס כלי שאינו של קונה ולמפסקיה. והוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה, איתא נמי בכלי שאינו של קונה, דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו, וכל שכן בפניו".

ב. "ולפי זה אין הענין שהאחר מקנה הסודר תחילה להקונה ואחר כך מקנהו להמקנה בשביל הקונה - דאם לא כן יש לומר דשוב לא הוי זכיה, כיון שנעשה הסודר של הקונה, שמא לא ניחא ליה ליתן סודרו בשביל הקנין, אע"פ שהחפץ שוה יותר".

הנה הסברא "שהאחר מקנה תחילה הסודר להקונה" וכו' - מובאת בראשונים. הרמב"ן בתשובה (סי' קא) הו"ד בב"י שם, כותב: "ומה שאנו קונין הסודר של אחר, שבעל הסודר מקנה סודרו להקונה". וכן כתב בשיטה מקובצת (בבא מציעא מז, א) בשם הרמ"ך: "וכן נמי קונין בכליו של אחר, כגון עדים שמנהגן לקנות בכלי שלהם - והרי זה כמי שהקנו סודרם לקונה, היינו המלוה או הלוקח". ועל זה מקשה הצמח צדק, הרי הטעם שמהני כליו של אחר הוא משום דהוי זכות לקונה, שאחר נותן בגד בשביל שהוא יקנה. אבל אם המקנה קונה מקודם את הבגד לעצמו, שוב מי יימר שהוי זכות בשבילו - אולי יחפוץ בבגד יותר?

ג. "(ומכל מקום יש לומר דהוי זכיה - עיין ב"י שנט סעיף ג)".

בציונו לדברי הב"י - כוונת הצ"צ, למה שכותב שם הב"י דדבר שהוא עדיף מהדבר שנוטל, מותר לזכות, משום זכין לאדם שלא בפניו.

ד. "וגם יש לומר, דסודר קני על מנת להחזיר הוא".

אולי כוונתו, שהיות והקונה רק זוכה בו על מנת להחזיר, שוב עדיף ליה שיזכה בו המקנה עבור החפץ שיקנה - כי סו"ס לא ישאר הבגד בידו.

ה. "ויש לומר דהקנין הוא על דרך מ"ש בסי' קצ ס"ד, הילך מנה ויהיה שדך מכור לפלוני".

ז"ל מרן המחבר שם: "יש אומרים שהוא הדין לאומר לחבירו הילך מנה ויהי שדך מכור לפלוני, כיון שקיבל זה ממנו, נקנה השדה לאותו פלוני". והסמ"ע שם (סק"ד) כותב "דין זה נלמד מקנין עבד, דכשנותן מנה לשמעון האדון ואומר לו במנה זה שתקבל ממני שחרר עבדך, דקונה העבד נפשו בזה, אע"ג דאין העבד הקונה נפשו נותן כלום לאדונו המקנה לו - הכי נמי דכוותיה". [והביא דבריו ב'באר היטב' סק"ו, וב'נתיבות המשפט' סק"ה].

ולומד הצ"צ, שקנין סודר על ידי אחרים נלמד מאותה ההלכה - שמקורה פדיון עבד כנעני שאחרים נותנים הכסף עבור זכיית העבד בחירות.

וסברא זו כותב גם בקצות החושן (סי' קצה סק"ט), וז"ל: "ולכן נראה דסודר שנותנין העדים, לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא, דלא שנו שליחות אלא אם היה הקונה נותן סודר שלו על ידי שלוחו. אבל סודר שנותנין העדים, מעולם לא זכה בו הקונה. אלא הא דזוכה הקונה על ידי סודר העדים, היינו מדין עבד כנעני - וכדאמרינן פ"ק דקידושין (דף ח) הילך מנה ויהי' שדך קנויה לפלוני, דקנה אותו...". ובהמשך דבריו מביא בקצוה"ח את דברי העיטור שהעתקנו בריש דברינו לעיל, וכותב עליו: "ואין ללמוד מזה דאתי עלה מצד זכיה, דהוא מתורת שליחות. דנראה דשליחות אינו אלא אם הסודר היה של הקונה ונותנה על ידי שליח. אבל כיון שהסודר אינו של הקונה, אין זה אלא מדין עבד כנעני, דקבלת רבו גרמה, והכי נמי קבלת מקנה גרמה. אלא משום דאין מזכין לו לאדם בעל כרחו, לזה כתב דזכין לאדם שלא בפניו - ובודאי ניחא ליה".

הרי מבואר ברור, דהא דמועיל נתינת סודר על ידי אחרים, הוא מדין עבד כנעני - וכדברי הצמח צדק הנ"ל.

ו. "אמנם הרמב"ם בתשובה - סי' קא הובא בב"י מחודש א - כתב שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה, עכ"ל".

הצמח צדק מקשה על ביאור הנ"ל, דהרי מפורש כתב הרמב"ן (והעתקנו דבריו לעיל אות ב) שאכן מקנה הסודר לקונה, והחליפין נעשים בכליו של לוקח עצמו, במה שקונים הסודר - לא מדין עבד כנעני. ועוד עדיין קשה מה שהקשה בריש דבריו, שאם הוא זכות שמא לא ניחא ליה וכו'.

ז. "ובאמת צריך עיון איך מקנה לו על ידי עצמו, הרי אפילו על ידי בנו וביתו הקטנים אין מזכים - כדאיתא בעירובין (עט)".

במשנה בעירובין שם מבואר, שאינו יכול לזכות עירוב על ידי בנו וביתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים - מפני ש"ידן כידו", ולא יצא עדיין מרשותו, ואם כן, כיצד תתכן מציאות שמקנה אחד סודר עבורו, והקונה והסודר עדיין ברשות עצמו?!

ח. "ויש לומר דזכיית הקונה באה בשעה שהמקנה זוכה - שבעל הסודר מקנה סודר להמקנה בשביל הקונה, ונמצא זכיית הקונה והמקנה באים כאחד".

ביאור דבריו לכאורה: דבלקיחת המקנה את הסודר בידו, נפעלים שני דברים: 1) המקנה זוכה בו עבור הקונה. 2) המקנה קונהו מיד הקונה עבור הקנין - ושניהם באים כאחד.

וכי תימא, היכן מצינו דבר כזה ש"זכיית הקונה והמקנה יבואו כאחד"? על זה ממשיך וכותב:

ט. "ועוד [אולי צ"ל וע"ד] מ"ש הרמ"ה בא"ע סי' ק"כ, עיין בית שמואל סי' קב [אולי צ"ל סק"ב], שכשמגרש על ידי שליח אינו צריך להקנות לבעל, כי זכית הבעל וגירושי האשה באים כאחד...".

אף שבדרך כלל צריך שיהיה הגט משל הבעל, כתב הרמ"ה הובא בטור שם "האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי, אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה, אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי להו - כיון דבשליחותו קעבדי, מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל, והדר בעל ויהיב לאיתתא דמי. דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה, אקנויי מקני לבעל לגרושי ביה. ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד".

ובהמשך דבריו מביא שכן העתיק ה'בית שמואל', ומעיר שם קצת בדבריו - וקיצרנו בזה כי אכמ"ל.

י. ומסיים הצמח צדק: "ולפי שיטה זו יש לומר גם כן, דהא דקונין שלא בפני הקונה - מתורת זכיה הוא, ואין לומר שמא לא ניחא להקונה ליתן סודרו כו', כי אימתי נעשה שלו בשעה שנקנה לו החפץ של המקנה, ומתחילה לא היה שלו, אם כן לא הפסיד דבר שלו מעולם, שאם לא היה נקנה לו החפץ, לא היה הסודר שלו, והוי זכות, ודוק".

סיכום: מבואר מדברי הצמח צדק, דגדר קנין סודר על ידי אחרים הוא - שבעל הסודר מקנה סודרו להמקנה, והמקנה זוכה בו עבור הקונה. והיינו שמקבלו עבור הקונה, ואז שוב זוכה בהסודר לעצמו עבור הקנין.