בשו"ע רבינו (סי' ח' סכ"ה) כותב "הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן א"כ לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש הטלית שפשט מתחילה אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, א"כ הסיח דעתו לגמרי מן המצוה לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחילה צריך לחזור ולברך עליו".

וממשיך "מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו".

ובהשקפה ראשונה אינו מובן מה גרע דין נפלה טליתו מדין הפושט טליתו סתם, דכאשר פשט טליתו סתם פסק אדה"ז דחיוב הברכה תלוי' בלבישת ט"ק, ואם נשאר עליו ט"ק אינו צריך לברך, משא"כ בנפלה טליתו לא הזכיר אדה"ז ענין ט"ק כלל. וא"כ מובן דלדעת אדה"ז חל עליו חיוב הברכה גם כשלבש טלית קטן בשעה שהטלית גדול נפלה ממנו[7], ולכאורה נפלה שלא מדעתו הוא כמו פשטה סתם בלא דעת, וקשה מאי שנא?

ולכאו' מובן בפשטות, דהנה טעם אדה"ז שלבישת ט"ק מועלת בבפשטו סתם הוא ד"לא הסיח דעתו מהמצוה", הרי שהתועלת מלבישת ט"ק הוא לענין היסח הדעת דוקא. [וכן הוא ג"כ לשון הב"ח (ד"ה והרב בהגהות, שהוא מקור דברי אדה"ז וכדאיתא במג"א ס"ק ח'].

וכן כתב אדה"ז (סי' קסד ס"ב) "מי שמסיר טליתו מדעתו בסתם אין צריך לחזור ולברך אם נשאר עליו טלית קטן שיש בזה גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו אע"פ שאין בדעתו כלום על טלית זו ואינו יודע אם יחזור ויתעטף בו", נמצא כאשר החיוב לחזור ולברך הוא מצד שהסיח דעתו בפשיטתו, אזי אמרינן דלבישת ט"ק יוכיח שלא הסיח דעתו (כשפשטו סתם).

משא"כ חיוב הברכה בנפלה טליתו אינו מצד היסח הדעת, וכמ"ש אדה"ז בפירוש "כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו", זאת אומרת דחיוב הברכה בכאן הוא מצד הפעולה עצמה של הסרת הטלית שלא מדעתו, ואינו מצד היסח הדעת (שאינו מוזכר בסעיף זה כלל), ולכן חייב בברכה הגם שדעתו לחזור וללבשו מיד[8] ולא הסיח דעתו.

וכ"ה לקמן (סי' קס"ד ס"ב (בחצע"ג), "שכל העושה מצוה אחת ב' פעמים אינו חוזר ומברך אלא אם כן הפליג בנתים או שהסיח דעתו ממנה וחזר ונמלך או שפסקה המצוה מעצמה וחוזר לעשותה כגון שנשמטה ונפלה טליתו מעליו כמ"ש בסי' ח'.

נמצא דהיסח הדעת מהטלית ונפלה טליתו הם אופנים שונים בהפסק המצוה, ובמילא מובן שחיוב הברכה בנפלה טליתו היא גם בלי היסח הדעת (וע"ד שהייה לזמן מרובה שהוא חייב לברך גם בלי היסח הדעת).

וי"ל ההסברה בזה, מכיון שהטלית נפלה ממנו שלא מדעתו היינו שלא ברצונו והסכמתו, הרי זה כאילו שבשעה זו לא הי' ביכלתו ללבוש הטלית ובזה נפסקה המצוה, והוא עדמ"ש אדה"ז (סי' כה סעיף ל') בנוגע להחולץ תפילין שלו ועשה צרכיו 'דכיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין א"כ אינו מועיל כלום מה שהי' בדעתו לחזור ולהניחן מיד ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה כאלו לא היה בדעתו כלל בשעת חליצתן לחזור ולהניחן מיד', והיינו דמצב של אי היכולת לעשות המצוה הוי הפסק בהמצוה (או באו"א מכיון שאי הלבישה אינו תלוי בדעתו, ממילא אין תוקף לדעתו לקבוע המשך קיום המצוה).

משא"כ כאשר פשט טליתו מדעת אולם לא הי' בדעתו כלום לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אין זה נחשב שאזדא מצותו מכיון שגם בשעת פשיטתו הי' בידו לחזור וללבשו מיד, ולא הי' כאן איזה זמן שלא הי' ביכולתו ללבשו, וההפסק בזה הוא רק מצד היסח הדעת.

לפי הנ"ל מובן דבפשטו סתם מכיון שההפסק כאן הוא רק מדין היסח הדעת לכן יועיל לבישת הט"ק, כנ"ל שט"ק הוא הוכחה שלא הסיח דעתו, משא"כ בנפלה טליתו מכיון שפעולת ההסרה עצמה הי' בלא דעתו כלל, לכן נחשב נפילת הטלית לפעולה של הפסק כשלעצמו המחייב אותו לברך עוה"פ גם אם לא הסיח דעתו כלל, ובמילא גם אם הי' לבוש[9] בט"ק[10] (וכן כתב העולת תמיד בד"ה אם נפלה טליתו "דאפילו נשאר עליו ט"ק דצריך לברך כיון שנפל שלא במתכוין").

ואם תקשי הא גופא דורש ביאור למה אמרינן דלבישת ט"ק מגלה שלא הסיח דעתו ולא אמרינן דלבישת ט"ק מגלה שלא נפסקה המצוה? הרי בזה אפ"ל דמכיון שהם שני מצוות נפרדות וכל בגד מצוה באנפי נפשה היא[11], לכן כאשר נפסקה מצות טלית גדול, אין לבישת הט"ק מועיל לומר שלא נפסקה, משא"כ בענין היסח הדעת מה שנוגע לנו הוא אם דעתו על מצות ציצית בכלל, וע"ז שפיר אמרינן דלבישת הט"ק מגלה שדעתו על המצוה.

כל הנ"ל נראה לי פשוט[12].

[וע"פ הנ"ל מתורץ שאלת העולת שמואל (סימן ז', הובא ב'פתחי עולם ומטעמי שולחן' ס"ק לח) שהסתפק בנפלה טליתו כאשר הי' כוונתו מתחלה בשעת הברכה שתעלה הך ברכה אף אם תפול מעליו ויחזור ויתעטף אי מהני כמו בפשט טליתו והי' דעתו לחזור וללבשו מיד, דע"פ המתבאר כאן בדברי אדה"ז מובן דהגם דאין כאן היסח הדעת מ"מ עדיין אזדא לי' מצותו ע"י שנפלה שלא מדעתו, ועדיין מחוייב הוא בברכה כשיחזור וילבשנו].

והנה אדה"ז כותב בסידורו 'הפושט טליתו לפי שעה על דעת לחזור וללבשה לאלתר אינו צריך לחזור ולברך בכל ענין ואפילו פשטה על דעת שלא לחזור וללבשה לאלתר ואח"כ נמלך לחזור וללבשה לאלתר אם נשאר עליו ט"ק אינו צריך לחזור ולברך אבל אם בא ללבשה אחר כמה שעות משפשטה צריך לחזור ולברך אפילו נשאר עליו ט"ק ואפילו היתה דעתו מתחילה לכך'.

והוא שלא כמו שכתב רבינו בשולחנו (סכ"ג) 'אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן'.

והנה בהערות וביאורים גליון רכח (ס"ו) כתב א' מאנ"ש דלפי דעת אדה"ז בסידורו נראה דה"ה בנפלה אם נשאר עליו ט"ק א"צ לחזור ולברך, והובא בספר "ציצית – הלכה למעשה" פרק י' הלכה כא.

ולפענ"ד זה אינו, שהרי לפי המבואר לעיל אין תועלת לט"ק כלל כאשר נפלה הטלית ממנו בלא דעתו, מכיון דעצם ההסרה בלא דעתו הוי דבר המפסיק גם בלי היסח הדעת, וכמפורש בדברי אדה"ז 'כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו', ומכיון שדעת אינו מועיל הרי ממילא אין ט"ק מועיל, כנ"ל שכל התועלת מט"ק הוא רק לברר ולקבוע אם הי' כאן היסח הדעת, ובכאן הרי גם אם לא הי' מסיח דעתו מחוייב הוא בברכה מצד הפסק הנפילה שלא מדעתו, ויהי' דינו כמו הפושט טליתו ושהה לזמן מרובה ד(גם בסידורו פסק אדה"ז שהוא) חייב לברך.

והנה טעם החילוק בין מ"ש אדה"ז בשולחנו למ"ש בסידורו, הוא מכיון שבשו"ע פסק רבינו כהמג"א שהסיק להלכה כהב"ח דהתועלת מהט"ק הוא (רק) בפשטו סתם ולא אם פשטו ע"ד שלא לחזור וללבשו מיד, משא"כ בסידורו פסק אדה"ז כהרמ"א דהתליי' בט"ק הוא גם בלא הי' דעתו לחזור וללבשו מיד[13] (כן ביאר הט"ז בסקי"ג שיטת הרמ"א, והוא מובן גם ממ"ש בדרכי משה אות ז'[14]).

ועל דברי הרמ"א הנ"ל כתב העולת תמיד (בסקכ"ג) 'ומשמע גם להרב דס"ל לחלק בין נשאר עליו ט"ק, מודה הכא דאפילו נשאר עליו ט"ק דצריך לברך כיון שנפל שלא במתכוין', וכוונתו במ"ש 'להרב דס"ל לחלק בין נשאר עליו ט"ק' הוא לדעת הרמ"א הנ"ל, הרי לפנינו שגם לדעת הרמ"א והוא הוא דעת אדה"ז בסידורו אין תועלת מט"ק אצל נפלה טליתו, הגם דסבירא להו דט"ק מועיל אצל הפושט ע"ד שלא ללבשו לאלתר.

וכן מוכח מקצות השולחן (ח"א סי' ז' ס"ו) שהביא לשון אדה"ז בסידורו כולו, ובהמשך לזה באותו סעיף מביא מ"ש בשולחנו (סכ"ו) ד'מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו' בלי להזכיר ענין הט"ק כלל, הרי מובן דהגם שאדה"ז חזר בו בסידורו בדין פשטו על דעת שלא ללבשו ונמלך ללבשו מיד מ"מ אין לזה שום נפק"מ לדינו של נפלה טליתו.

בהמשך להנ"ל יש לעיין מה יהי' הדין כאשר נפלה טליתו והרגיש בנפילתו, היינו שבעת התחלת נפילת הטלית ממנו ידע מזה, ומכיון שלא הי' בכוחו לפעול שלא יפול ממנו לכן הי' מחשב בדעתו שלאחרי שיפול יגביהנו וילבשנו מיד, ויש לומר בזה כמה צדדים, ע"ז אי"ה בגליון הבא.

[7]) וכן פסקו העולת תמיד הבאר היטב והמשנה ברורה, שלא כמחצית השקל (בסק"כ) שכתב בנפלה טליתו 'אפשר דאם נשאר עליו ט"ק א"צ לברך'.

[8]) ופשוט שאין כוונת אדה"ז במ"ש 'אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו' שמיד לאחר נפילת הטלית הי' בדעתו לחזור וללבשו, דזה ודאי אינו מועיל ולא הוצרך לומר כן.

וגם אם כך היתה כוונתו, הרי הסיבה שדעתו לאחרי הנפילה אינו מועיל היא מכיון שבשעת הנפילה עצמה כבר הסיח דעתו והפסיד ברכתו, וא"כ הוי לי' לסתום ולומר דכיון שנפלה שלא מדעתו הוי היסח הדעת, ואנן כבר ידעינן דכאשר הסיח דעתו שוב אינו מועיל מה שחוזר ונמלך ללבשו מיד כמ"ש בסוף סעיף כג.

ויותר קשה דלפי פירוש זה יהי' דין נפלה זהה ממש לפשטו סתם, וא"כ למה הוסיף אדה"ז 'אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו' רק גבי נפלה ולא בפשטו סתם.

אלא שבזה גופא יש לעיין אם הכוונה שבשעת הנפילה הרגיש בנפילתו וחשב בדעתו לחזור וללובשו מיד, או אולי כוונתו לדעתו הכללית מתחילת לבישתו שהיתה להיות לבוש בהטלית עד לסיום התפלה וכיו"ב (וממילא אם יפול ישוב וילבשנו), וראה כלשון הזה ממש בסימן כה סעיף לא ובדברינו לקמן, ואיך שיהי', הכוונה ברורה דגם בלי היסח הדעת חייב הוא בברכה, והאריכות בזה אך למותר.

[9]) וזהו לשון המג"א בסק"כ 'ובזה (נפלה טליתו) כו"ע מודו (דחייב לברך) דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה', הרי משמע דנפילת הטלית מצ"ע גורם דאזדא לה מצותה (מדלא הזכיר ענין של היסח הדעת כלל), ובמילא מובן דאין נפק"מ בזה אם הי' בלבישת ט"ק.

גם הבאר היטב והמשנה ברורה (בסקל"ט) מצטטים דברי המג"א ובהמשך לזה מוסיף 'ואפילו נשאר עליו ט"ק', כנ"ל דט"ק מועיל רק לענין היסח הדעת ואינו מועיל כאשר כבר אזדא לה מצותה.

ואולי י"ל דהכוונה במ"ש המג"א 'ובזה (נפלה טליתו) כו"ע מודו' (דחייב לברך), אינו רק לומר שחיוב הברכה בנפלה הוא מוסכם הן לדעת המחבר והן לדעת הרמ"א שנחלקו בסעיף הקודם בנוגע חיוב הברכה כשפשט ע"מ ללבשו מיד, אלא בא לומר שגם לשיטת הב"ח שהזכיר המג"א עצמו בהס"ק שלפנ"ז וגם פסק כוותי', דבפשטו סתם והי' בלבישת ט"ק א"צ לברך, מ"מ בדין נפלה מודה גם הב"ח דחייב לברך גם אם לבש ט"ק, ועצ"ע.

[10]) גם אצל תפילין כתב אדה"ז בסימן כה (סעיף ל"א) "אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן . . וממשמש בהן להחזירן למקומן צריך לחזור ולברך עליהן דכיון שנשמטו שלא מדעתו אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן", ובהמשך לזה כתב בסעיף ל"ג "מי שהניח תפילין של יד על הקיבורת ובירך עלי' ואח"כ נפסק הקשר של תפילין של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו מהנחת תפילין א"צ לחזור ולברך על תפילין של יד . . דכיון שהברכה שבירך על תפילין של יד עולה ג"כ לתפילין של ראש כמשנ"ת וא"כ כל זמן שלא הניח תפילין של ראש עדיין הוא עסוק במצוה ששייכה לאותה ברכה ומה שעשה הקשר של יד הוא ג"כ מתיקון המצוה ששייכה לאותה ברכה כי אי אפשר לו להניח תפילין של ראש קודם תפילין של יד ואח"כ יניח שתיהן כראוי ונמצא דבשעה שנפסק הקשר עדיין לא נגמרה המצוה ששייכה לאותה הברכה שבירך על תפילין של יד. לפיכך אינו דומה לנשמטו התפילין ממקומם דצריך לחזור ולברך כשמחזירן למקומן דשם קודם שנשמטו ממקומן כבר נגמרה המצוה השייכה לברכה שבירך עליהם בתחילה וכשמחזירן למקומן מקיים מצות תפילין פעם ב' ולכן צריך לחזור ולברך אבל כאן מה שמתקן הקשר וחוזר ומניח התפילין של יד כראוי אינו מקיים מצות תפילין פעם ב' אלא גומר את המצוה השייכה לברכה שבירך בתחילה'.

משא"כ אם נפסק הקשר לאחר שהידק את התפילין של ראש כ' אדה"ז (בסעיף לד) שצריך לחזור ולברך בשעה שמהדק את התפילין של יד על הקיבורת.

ש"מ תלת, ש"מ בכדי שלא להתחייב בברכה צריך שלא יסיח דעתו, גם ש"מ דבכדי שלא להתחייב בברכה צריך גם שלא יפסק המצוה ע"י שישאר עסוק בהמצוה, וגם ש"מ דעסוק בהמצוה פירושו כאשר לא נגמרה המצוה ששייכה לאותה ברכה.

וא"כ מובן במקרה שנפלה טליתו דהוא חייב לברך, ואינו מספיק בזה שלא הסיח דעתו, מכיון שנפסקה המצוה, וכבר נגמרה המצוה שהי' שייך לברכתו שבירך בתחילת לבישתו, ולכן חייב הוא לברך כשיחזור ויתעטף בטליתו.

ושוב אין כאן שום תועלת מלבישת הט"ק, כנ"ל בפנים שהתועלת מט"ק הוא לענין היסח הדעת דוקא, וראה ט"ז (סי' כ"ה סקי"ב).

ומ"ש אדה"ז בסימן ח' סעיף כ"א 'אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית אפילו לובשן כולן כאחת . . ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד לא יברך אלא ברכה אחת לכולם אפילו אם פשט הראשון קודם שלבש השני...', הרי פשוט דכאשר פשט הראשון קודם שלבש השני אין כאן לא היסח הדעת ממצות ציצית וגם לא אזדא מצותי' בפשיטת טלית הראשון מדעתו [ואולי יש כאן גם הסברא שאדה"ז כתב בהל' תפילין הנזכר למעלה, שלא נגמרה המצוה ששייכת לאותה ברכה, אלא שיש לחלק דבתפילין הרי אין מניחים תש"ר בלי תש"י משא"כ בציצית].

[11]) ראה תהלה לדוד סימן ח' בסופו.

[12]) וכעין ביאור זה בדעת אדה"ז כתוב בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ט' ס"ד (להרב מאיר אריק).

[13]) נמצא דלפי הב"ח והמג"א בכוחו של ט"ק להוכיח שאין כאן היסח הדעת רק כאשר לא חשב בפועל בשעת פשיטת הטלית גדול שאינו חוזר ולובשו מיד, אולם אם חשב בפירוש שאינו חוזר ולובשו אזי לא יועיל לבישת הט"ק, ובהחלט יש כאן היסח הדעת. משא"כ לפי הרמ"א, כוחו של ט"ק לקבוע דאין כאן היסח הדעת גם כאשר האדם חשב בדעתו שלא לחזור וללבוש הטלית גדול עד לאחר זמן מרובה. (ובכל זאת לא יועיל ט"ק אם אכן שהה זמן מרובה, מכיון שהשהי' לזמן מרובה נחשב להפסק כשלעצמו גם אם לא הסיח דעתו כנ"ל בפנים). וראה ביאור השיטות בזה בפרטיות בסדור רבינו הזקן עם ציונים והערות (להרלוי"צ ראסקין) ע' תרסג ואילך.

[14]) ראה בערוך השולחן שמפרש דברי הרמ"א באו"א, ודבריו צ"ב.