בגליון תתחי עמ' 63 כתב הרב משה אהרן שי' ווייס ביאור בשיטת אדה"ז בענין שומע כעונה בספירת העומר ובשאר מצות. והנה בקובץ "אור ישראל" היוצא לאור על ידינו במאנסי, גליון כד היוצא לאור בימים אלו עמ' נח-עה, האריך אחי הגדול אבד"ק ווילעדניק מאנסי שליט"א בביאור שיטת רבינו, ותוכן דבריו כדלהלן:

דהא שכ' המחבר (רי"ג סעי' ג') וז"ל: אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי' יענה אמן אא"כ נתכווין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכווין להוציאו ידי חובתו, עכ"ל, שכל זה הוא למ"ד מצות צריכות כוונה, אבל אם מצוות א"צ כוונה, אפי' בלא כוון לצאת יצא, ודלא כהישועות יעקב שסובר שכל הדין של שומע כעונה אינו מועיל בלי כוונת לצאת וכוונת המשמיעו להוציאו

ולפי"ז יוצא שלפי"מ שהכריע המג"א (בסי' ס') בשם הרדב"ז שבדרבנן אמרינן מצות א"צ כוונה, נמצא שכל הדין של המחבר הנ"ל שאין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אא"כ נתכווין לצאת בה וכו' - היינו רק במצוה מן התורה, משא"כ במצוה דרבנן, שפיר יוצאין אפילו בלי כוונה, וכ"כ הגרעק"א (בגליון שם), וכ"כ ג"כ השו"ע הרב (סעי' ד' שם) וז"ל: ולדברי האומרים שמצות של דבריהם א"צ כוונה, אעפ"י שלא נתכווין המברך להוציאו, וגם הוא לא נתכוין לצאת בה, יצא בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה, כגון מי שנטל פרי בידו לאוכלו או מצוה לעשותו, וקודם שהספיק לברך, שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו, אין צריך לברך, ויש לחוש לדבריהם, וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה, עכ"ל.

עוד כ' שאפי' לפי' שכ' האחרונים בשי' המחבר הנ"ל שחולק על המג"א וסובר שגם במצות דרבנן אמרינן מצות צריכת כוונה וע"כ לא יצא אא"כ נתכווין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכווין להוציאו ידי חובתו, עכ"ז לפי"מ שמבואר באחרונים שלגבי ברכה לבטלה חיישנן כמ"ד מצות א"צ כוונה, דאל"כ א"א לפרש הדין בסי' תפ"ט (סעי' ד') במי ששואל אותו חבירו בין השמשות וכו', א"כ צ"ל שהא שכ' המחבר (בסי' רי"ג) שאינו יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אא"כ נתכווין לצאת בה ידי חובתו וכו' כוונתו שאינו יוצא, וצריך לשמוע עוה"פ הברכה מאחר, אבל לברך ברכה בעצמו, אי אפשר, דחיישינן דילמא כבר יצא בלי כוונה, א"כ יוצא לפי"ז שהא שמבואר בהשו"ע הרב הנ"ל, שאם שמע ברכה מאחר סתם שא"א לברך עוד הפעם, הוא מוכרח וגם המחבר יודה לזה, וגם המשנ"ב יודה לזה דלא כמו שכ' איזה אחרונים שיש מחלוקה ביניהם שהמשנ"ב (בסי' ס' ס"ק י') כ' שאם עשה מצוה מה"ת בלי כוונה כשחוזר ועושה המצוה אינו מברך שלגבי ברכה חיישנן שמצות א"צ כוונה עיי"ש, א"כ כש"כ לגבי ברכת מצוה שהוא מדרבנן, בוודאי שא"א לברך עוד, ודו"ק.

עוד בארנו שאפי' מי שיש בדעתו לברך ולספור בעצמו אח"כ לא מקרי היפוך כוונה, שעכשיו אינו רוצה לצאת יד"ח המצוה, שרק אם בשעת השמיעה היה אז דעתו בפירוש שהוא יצא אח"כ בעצמו, אז מקרי היפוך כוונה ולא יצא ע"י השמיעה, משא"כ בשומע לפי תומו, אף שבאמת דעתו לספור אח"כ בעצמו, בכ"ז לא מקרי היפוך כוונה ואינו מברך עוד.

עוד כ' שאעפ"י שעדיין אפ"ל שכל זה היינו בשומע לפי תומו, שאין דעתו אז על קיום המצוה כלל, אעפ"י שבאמת דעתו לעשות המצוה אח"כ, אינו מועיל כנ"ל, משא"כ במי שדעתו תיכף ומיד לעשות המצוה אח"כ בעצמו, א"כ הרי דעתו נתונה אז על קיום המצוה, וא"כ כששומע הברכה קודם לזה מאחר, בוודאי שיש לו כוונה קלושה שזה אינו נוגע לו, שהרי הוא עומד עכשיו לעשות מצוה זו בעצמו, ושפיר אפ"ל שמקרי היפוך כוונה, ואינו יוצא, ברם, בשו"ע הרב הנ"ל (בסי' רי"ג) מבואר בהדיא להיפוך, שכ' וז"ל: כגון מי שנטל פרי בידו לאוכלו או מצוה לעשותו, וקודם שהספיק לברך, שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו, א"צ לברך, ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה עכ"ל, הרי דאעפ"י שדעתו תיכף לעשות המצוה בעצמו, ואפי' עוסק בזה, דהא לקח הפרי בידו לאוכלו, עכ"ז כ' שאינו יכול לברך אח"כ בעצמו.

ולפי"ז צ"ע למה א"א נוהגין להחמיר בזה ומעשים בכל יום שיושבים משפחה או סתם יושבים בנ"א ביחד מכגון בשמחה וכל אחד מברך בזה אח"ז בקול רם על איזה מאכל, ואין חוששים לדברי השו"ע הרב, וכן נוהגים העולם בברכת המוציא בשבת, שהגם שהבעה"ב מברך בקול רם, עכ"ז מברך כל אחד המוציא בפנ"ע, אף שאינם מכוונים בהדיא שלא לצאת בברכתו, וכמו"כ צ"ע לפי"מ שכ' השו"ע הרב בסי' תפט בספירת העומר שאם שמע ברכה וספירה מאחר אעפ"י שדעתו לברך ולקיים המצוה אח"כ בעצמו א"א לברך עוד שחיישנן שכבר יצא למ"ד מצות א"צ כוונה, א"כ האיך אנו מברכין על ספירת הש"ץ אחר ששמענו הברכה והספירה מהש"ץ שבירך מקודם, וכמו"כ צ"ע בברכת הלל כן.

אמנם כ' שיתכן לומר שכל זה הוא רק במי שמקיים מצוה זו איזה פעמים ע"י שומע כעונה ורק עכשיו רוצה לקיים המצוה בעצמו שאמרינן שיצא אם שמע מקודם בסתם משא"כ מי שמנהגו לעולם לקיים המצוה בעצמו, ואינו יוצא בשום פעם ע"י שומע כעונה, שוב מקרי כאילו מכוין בהדיא שאינו רוצה לצאת המצוה בצורה כזו של שומע כעונה ואינו יוצא, וכ' שאעפ"י שכנראה כן מדברי השו"ע הרב בסי' רצו בדיני הבדלה וכמו"כ בסי' ו בדיני ברכת השחר אולם פשטות דבריו בסי' ריג לא נראה כן אעפ"י שיש לדחוק בדבריו.

ע"כ כ' מהלך חדש בכל זה, שאפי' אי יאמרו שאפי' אם מנהגו לעולם לברך בעצמו ואינו יוצא הברכה מאחר, עכ"ז אמרינן דאם שמע הברכה בסתם אינו מברך עוד, מ"מ בזמנינו שאני, לפי"מ שמבואר בביאור הלכה (בסי' ס' בד"ה י"א שאין מצות צריכות כוונה וכו' ) וז"ל: ודע עוד דדוקא שהוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה שהוא עושה, אבל אם הוא סבר שהוא פטור ממנה, כגון שנטל לולוב ביום א' דסוכות, וקסבר שהוא ערב סוכות, או שקסבר שלולוב זו פסול הוא, אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה לא יצא עכ"ל והמורם מדבריו, שאם לפי' דעתו אין שום שייכות להפעולה שהוא עושה עם קיום המצוה, כגון שחושב שהלולב פסול או שהיום אינו יו"ט וכדומה, אעפ"י שהוא טעה, ובאמת יש בו קיום מצוה, שהרי המציאות היא שהלולב אינו פסול, וכי היום באמת הוא יו"ט, מ"מ כיון שלפי דעתו אין זה פעולת מצוה כל עיקר, לזאת הגם שמצות א"צ כוונה, עכ"ז לא יצא, דהוי כעין מתעסק, ומעתה אפ"ל דהרי ידוע שבזמנם היו רגילים לצאת יד"ח ברכות הנהנין או ברכת מצות ע"י שומע כעונה, לא כן בזמנינו נשתנה הדבר, וכמעט אין יוצאים ברכת מצות או ברכת הנהנין ע"י שומע כעונה (עי' במשנ"ב סי' ריג ס"ק יב בשם החיי"א).

ולפי"ז נראה שכל דינו של השו"ע הרב (בסי' ריג) היה שייך בזמנם, שצורת קיום ברכת המצוה או ברכת הנהנין, היה באופן של שמיעת הברכה מאחר, וממילא הגם שהוא כשלעצמו נהג לברך בעצמו, מ"מ כששומע ברכה מאחר עולה על דעתו שיש בזה השמיעה איזה פעולת מצוה, וע"כ אמרינן שאם נקטינן דמצות א"צ כוונה, שפיר יצא עכשיו, משא"כ בזמנינו שאין מקיימים ברכות המצוה ע"י שומע כעונה, הגם שבאמת יוצאין, עכ"ז כיון שלפי דעת בנ"א אין זה צורת קיום מצוה, וממילא כשהם שומעים ברכה שנעשית ע"י אחר, אינו עולה על דעתם כלל שיש בזה איזה שייכות לקיום מצוה שלו, וע"כ הוי בדוגמא להנ"ל שחושב לפי דעתו שהיום אינו יו"ט וכדו', שאינו יוצא אף אם מצות א"צ כוונה.

עוד כ' שאפי' לפי"מ שנראה מדברי הרב בסי' תעד שאינה סובר כהבהל"כ הנ"ל וסובר אעפ"י שבדעתו אין יו"ט היום יצא למ"ד מצות א"צ כוונה, אפ"ל סברא אחרת, עפי"מ שכ' השו"ע הרב (בסי' קסז סעי' יח) לפיכך נוהגים עכשיו לברך כל אחד לעצמו, משום שההמון עם לא היה נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה לטעימה, לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו, וכיון שנהגו כן ה"ז כאילו היה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים ע"ד שלא להצטרף וכו' עכ"ל. הרי שמחמת שהנהיגו לברך לעצמם, ואינם יוצאים הברכה מאחר, מקרי כאילו היה דעתם בפי' בקביעותם שאינם רוצה להצטרף בברכה, ולפי"ז נראה שכמו"כ מחמת המנהג מקרי כמו היפוך כוונה, שאינם רוצים לצאת ע"י שומע כעונה, ולפי"ז הא שכ' השו"ע הרב (בסי' ריג) שיצא יד"ח הברכה בסתם ואינו מברך עוד, היינו דוקא בזמנם, שהיו יוצאים ברכות ע"י שומע כעונה, משא"כ עכשיו שהנהיגו לברך לעצמם, ואין יוצאים הברכה מאחר, מקרי כמו היפוך כוונה, שאינם רוצים לצאת ע"י שומע כעונה, ושפיר יכולים לברך עוה"פ.

ולפי"ז בקידוש והבדלה שרבים יוצאים מבעה"ב ע"י שומע כעונה מי שרוצה לקדש בעצמו צריך לכווין בהדיא שאינו יוצא מבעה"ב משא"כ אם שמע בסתם אעפ"י שבאמת דעתו לעשות קידוש בעצמו ואפי' אם מנהגו לעולם לעשות קידוש בעצמו אינו מועיל וא"א לקדש עוד בעצמו וכ"ה בפרמ"ג וכבר הזהיר זה בויגד משה על הל' פסח והעולם אין נזהרים בזה.