א. בגליונות האחרונים דנו אודות המקור לחשבון ד' דקות שבין שקיעה הנראית לבין שקיעה האמיתית שב'סדר הכנסת שבת' לאדה"ז. רשד"ב שי' לוין כ' שהמקור הוא ממימרא דר' חנינא שבת לה, א. אלא שלא עלה בידו לכוון החשבון. והר"י שי' סנגאוי רצה לבאר שהיסוד הוא מזה שלפי הטבלאות שבהן נרשמו גובה ההרים בא"י, יוצא שהגובה הבינוני של ההרים הגבוהים בא"י הוא 1000-1100 מטר, וזה מתאים להארכת השקיעה לד' דקות.

ולכאורה אא"ל דמקור אדה"ז הוא מטבלאות של גובה ההרים, כי הרי לא היו טבלאות אלו (שנערכו על ידי בדיקות מאוירונים וכדומה) מצויים בזמן אדה"ז. (וגם כעת אין לדעת מטבלאות אלו בדיוק את הזמן שמתארכת השקיעה על ההרים, כי הארכה זו תלויה לא רק בגובה ההר, כ"א גם בגובה הקרקע למערבו של ההר, והטבלאות לא מדייקים בפרט זה. וכן גם משתנה השיהוי בין אופק לאופק - בא"י עצמה).

ברור א"כ, כמ"ש רשד"ב שי' לוין, שהדבר מיוסד על סוגיית הש"ס. ויש אולי לבארו כדלהלן, ובהקדים:

1] אדה"ז מפרט השינויים שיש בביה"ש בין מקום למקום, ובין חורף לקיץ. אבל לענין החשבון של ד' דקות הוא משווה מדותיו לכל מקום ולכל זמן. הן בתחילת הענין שכותב מפורש "ההרים הגבוהים שבא"י" (-ומה מאד מוזר הדבר לפרש שכוונתו להעתיק הר הכרמל לעיר ליאדי, ודוקא שם יתאים החשבון, ולא בא"י עצמה! גם כל דבריו שם מוסבים על אופק א"י). והן בההמשך בקשר ל"מדינות אלו" (-ל' רבים שכולל לא רק את עיר ליאדי), ובשניהם נותן חשבון שווה של ד' דקות. ומכיון שע"פ חשבון מוכרח שיש בזה שינויים, ע"כ לומר א) דלא הוצרך כאן לדייק בזה, כי לאמיתתו של דבר יש כאן יותר מד' דקות, ומכיון שדבריו ב'סדר הכנסת שבת' מוסבים כלפי המקילים לעשות מלאכה ערב שבת עם חשיכה, דחייבין למחות מזמן שקיעה האמיתית, הרי זה שמוחין בהם עוד לפני שחל השקיעה האמיתית, אי"ז קולא כ"א חומרא. ז.א. אשר זה דלא דק בזה, הוא רק לחומרא. ב) ומה שאינו מדייק לתת שינויי הזמן בזה - זה בעצמו הוא בדיוק, כי יש יסוד מתוך סוגיית הש"ס - שלא לדייק בשינויי החשבון של ד' דקות.

2] ביה"ש דר' יוסי שהוא "כהרף עין", מפרש אדה"ז שהוא מתארך ב' מינוט. לכאורה יפלא, מה המקור להוציא "כהרף עין" זה מפשוטו. ואף שהרא"ח נאה מצא מקור לזה בציון אדה"ז לדברי הסמ"ג הל' תרומה ל"ת ל"ז, שגם הוא כ' דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שליש שעה, אי"ז מתרץ פליאה זו, כי על הסמ"ג עצמו יפלא, זו מנין לו.

ב. בדברי ר"ח "הרוצה לידע שיעורו של ר"נ..." מפרשים רש"י ותוספות שמדובר באדם העומד בראש הר הכרמל ויורד משם לטבול בים. דמכיון שישהה זמן מסוים ברדתו מן ההר, א"כ תהי' טבילתו כמה זמן אחר שקיה"ח. ולכן פירש"י דר"ח בא לקבוע אורך הזמן של ביה"ש דר"נ - שהוא כדי שהיית הזמן שישתהה בירידה מן ההר וטבילה ועליה. וע"ז תוס' מקשים דא"כ דהטבילה היתה אחר השקיעה, למה נקט "ויטבול". ולכן הם מפרשים עפ"י שיטת ר"ת (וכן מפורש בחי' הרשב"א) דעדיין הוא יום עד השקיעה השניה בכדי ג' מילין ורביע אחר תחילת השקיעה הראשונה. ובתוך זמן זה יספיק לרדת מן ההר ולטבול בעודנו יום. ולפירושם בא ר"ח לקבוע הזמן שבו מתחיל שיעורו של ר"נ, דאחר טבילתו, אז הוא השקיעה השני'. והתוס' מקשים על פירושם, דא"כ, שר"ח בא לקבוע זמן השקיעה, מדוע מייחס זה לר"נ דוקא, הרי גם לר' יהודה מתחיל אז ביה"ש. ודוחקים ליישב דאולי ס"ל לר"ח כרב יוסף דביה"ש דר' יהודה לא מתחיל בשקיעה, כ"א אח"כ מ"הכסיף התחתון". הרשב"א עצמו מפרש דזה שר"ח אומר "ויטבול בים ויעלה" הפירוש הוא שיעלה עוה"פ לראש ההר, ומעת טבילתו שהיתה לפני שקיעת ר"ת, עד שיסיים עלייתו לראש ההר, יסתיים אז גם כל שיעורו של ר"נ. אמנם ה'ראש יוסף' בחי' מתמיה על פירוש הרשב"א, שהרי אם ישתהה בירידתו מן ההר ג' מילין ורביע, כדי שיטבול לפני שקיעת ר"ת, איך יספיק לעלות ע"ג אותו ההר ברק חצי מיל, שהוא ביה"ש דר"נ.

הרשב"א עצמו מקשה על פירושו ועל פירוש התוס', דפירושם אתיא רק לפי שיטת ר"ת, אבל בירושלמי יש סימוכין לשיטת הגאונים, שסוברים דגם כאשר השמש נמצאת עדיין בעובי הרקיע, נחשב הוא כבר לילה. וכן פסק אדה"ז.

לכאורה גם קשה לפי' התוס' ור"ת - דבא ר"ח לבאר מתי שוקעת השמש, דלפ"ז מה זה הלשון "שיעור" דקאמר ר"ח, כי אמנם ביה"ש מתחיל מהשקיעה, אבל ר"ח לא בא לבאר ולחדש מאומה אודות שיעור משך הזמן של ביה"ש, והול"ל "הרוצה לידע מתי הוא השקיעה". ולפירש"י והרשב"א דבא ר"ח לתת סימן לדעת אורך הזמן של ביה"ש דר"נ, תמוה עוד יותר, שהרי ר"נ עצמו כבר נתן לנו מדידה פשוטה לאורך זמן ביה"ש שלו דהוא "כהילוך חצי מיל".

ג. אבל עוד פירוש יש בזה, לבעל 'אור זרוע', בשו"ת מהר"ח סי' קפ"ו. וז"ל: "משתשקע החמה הוי ביה"ש. ופירש ר"ת זצ"ל מסוף השקיעה. ונראה לי דכשאין החמה נראית יותר בראשי ההרים הוי סוף שקיעה, מדאמר פ' במה מדליקין (לד, ב) רבי נחמיה אומר כדי שיהלך משתשקע החמה חצי מיל, פירוש, זה הוי שיעור אורך ביה"ש. אמר רבי חנינא, הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה, יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה. ופירשו התוספות, לא שירד הטובל מראש הכרמל, אלא דהוא עומד על שפת הים ורואה חמה בראש הכרמל, ומשירד ויטבול ויעלה הוי לילה. אלמא דכשאין החמה נראית בראש הכרמל הוי סוף שקיעה". עכ"ל.

פירושו של ה'אור זרוע' עולה גם לשיטת הגאונים, והוא כמ"ש אדה"ז דגם אליבא דהגאונים יש שתי שקיעות, ושקיעה האמיתית היא בסילוק האור מראשי ההרים. ואף דזה משתהה רק כמה דקות לאחר שקיעה הנראית, מפרש ה'אור זרוע' דמדובר לא באדם היורד מראש ההר, כ"א באדם העומד על שפת הים, שהוא עוד יספיק לטבול בים בעודנו יום - לפני שקיעה האמיתית.

אבל עדיין לא נתפרש לפי דעת ה'אור זרוע', איזה "שיעור" בא ר"ח לקבוע, ולמה דבריו מוסבים כלפי ר"נ דוקא, ולא לרבי יהודה.

אולם ב'אור זרוע' הלכות שבת סי' יד כ' וז"ל: "ורבי יהודה ורבי נחמיה ורבי יוסי דאפליגו בביה"ש ס"פ ב"מ, מודו כולהו דבג' כוכבים בינונים הוי לילה, אלא שר"נ סובר חצי מיל קודם היראות הכוכבים בינונים ספק אם היתה לילה אם לאו, ולרבי יוסי אין ספק כ"א כהרף עין . . אבל צריך לפרוש ממלאכה משתשקע החמה, דארבב"ח אר"י הלכה כרבי יהודה לענין שבת".

ז.א. דה'אור זרוע' מפרש שביה"ש של ר"נ מסתיים בשוה עם ביה"ש של ר' יהודה. ומה שיש משך זמן גדול בביה"ש של ר' יהודה (ג' רבעי מיל) יותר מאורך הזמן של ביה"ש דר"נ (חצי מיל), זהו מפני שביה"ש דר' יהודה מתקדם ומתחיל לפני ביה"ש דר' נחמי'. וכמ"ש ה'אור זרוע' דרק אליבא דר' יהודה צריך לפרוש ממלאכה משתשקע החמה, אבל אליבא דר"נ מתחיל ביה"ש יותר מאוחר.

נמצא לפי"ז דכאשר ר"ח אומר "הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה" ומפרש דכאשר ירד אדם משפת הים ויטבול בים, אז יתחיל ביה"ש דר' נחמי', כוונתו לביה"ש דר' נחמי' דוקא, כי ביה"ש דר' יהודה כבר התחיל לפנ"ז כמפורש בה'אור זרוע'. א"כ יתפרשו דברי ר"ח כפשוטן, הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמי', ז.א. השיעור של חושך ושל שקיעת החמה מתחת לאופק שבשיעור חושך זה ראוי לכנותו לילה או גמר היום אליבא דר"נ. דב"שיעור" הזה חלוק הוא על רבי יהודה, ובשיעור הזה תלוי "שיעור" אורך הזמן של ביה"ש.

מכל זה נשמע דה'אור זרוע' סובר דהזמן שבין שקיעת החמה ממישור הארץ שעל שפת הים, עד שקיעת החמה מראשי ההרים הוא כהילוך רביע מיל (ההפרש שבין חצי מיל לג' רבעי מיל). ולפי חשבון אדה"ז בס' הכנסת שבת, דמיל הוא 24 דקות, א"כ רבע מיל הוא 6 דקות. דאז הוא שקיעת השמש מן ההרים הכי גבוהים בא"י.

אמנם התוס', הרא"ש והרשב"א, מפרשים דתחילת ביה"ש דרבי יהודה שוה עם תחילת ביה"ש דר"נ, וחלוקים הם רק בסוף, דביה"ש דר"נ מסתיים מוקדם יותר מסוף ביה"ש דר' יהודה. ויש כמה ראיות דכן הוא סוגיית הש"ס (ואכמ"ל). א"כ נצטרך לומר דסתמא דהש"ס דפוסק כר' יהודה, מביא הא דר"ח רק לקבוע זמן תחילת ביה"ש, שהוא בשקיעה"ח מן ההרים, גם אליבא דר' יהודה.

ד. הרמב"ן בספרו 'תורת האדם', מתפלא על החיוב להוסיף מחול על הקדש, דמתי חל חיוב זה. שהרי מפורש במשנה שבת פ"א מ"ח "...ובכולן בית הלל מתירין עם השמש". גם דאא"ל שיכולים להוסיף בלי שום שיעור. על כן מחדש הרמב"ן דע"פ שיטת ר"ת דיש שתי שקיעות, יתכן לפרש שזה שב"ה מתירין עם השמש, אי"ז עדיין הזמן של ביה"ש, כ"א שאחר שקיעת השמש מתחיל המצוה של תוספת מחול על הקודש. וביה"ש מתחיל רק משקיעה השני'. אלא שלא יתכן לומר שמחויבין להוסיף כל משך זמן רב כזה - כדי ג' מילין ורביע - עד לשקיעה השני' של ר"ת. ולכן אומר הרמב"ן דהזמן שמוסיף תלוי ברצון האדם. רצה לעשותו כולו תוספת - עושה. רצה לעשות ממנו מקצת - עושה.

אמנם, הרא"ש (ברכות פ"ד אות ו'. יומא פ' יוה"כ אות ח') מוכיח מהגמ' (שבת קמח, ב. ביצה ל, א) דיש שיעור הכרחי לתוספת שבת, דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ל"ש בדרבנן, ל"ש בדאורייתא, דהא תוספת יוה"כ דאורייתא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתי עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי. ואם מקיימים המצוה של תוס' מחול על הקדש גם במשהו זמן, א"כ היאך רואים שעוברים על תוס' יוה"כ, דמכיון שלא עברו על יוה"כ עצמו, ע"כ הפסיקו מלאכול עכ"פ רגע לפני ביה"ש, דא"א לצמצם, ובמילא קיימו מצות תוספת ברגע זו עצמו. אע"כ דלא מספיק לקיום מצות תוספת רגע בלבד, וצריך איזה שיעור זמן. אלא דהרא"ש מסיק דלא התבאר שיעור זמן זה בש"ס.

אכן, לפי דעת אדה"ז דגם לשיטת הגאונים יש שתי שקיעות, ולא מתחיל ביה"ש עד שקיעה האמיתית, יתבאר הגדר של תוספת שבת ע"ד ביאור הרמב"ן אליבא דר"ת, אלא דמכיון דלהגאונים נשאר רק זמן מועט עד השקיעה האמיתית, נרויח לומר דהשיעור לתוספת משקיעה הראשונה, הוא השיעור שהוכיח עליו הרא"ש, דהוא שיעור הכרחי, שמוכרחים להוסיף.

עפי"ז יתבאר פליאה בסוגייתנו (לה, א). דאיתא "...אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב (מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה - רש"י) א"ל והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, א"ל מי סברת פני מזרח ממש, לא, פנים המאדימין את המזרח..." ולכאורה יפלא שהרי רבה ורב יוסף פליגי אליבא דרבי יהודה, מתי מתחיל ביה"ש שלו, דלרב יוסף גם אחר השקיעה לא מתחיל ביה"ש אלא עד שיכסיף תחתית הרקיע, אבל לרבה מתחיל ביה"ש דרבי יהודה מיד משקיעת החמה. והרי"ף פוסק כרבה נגד רב יוסף דביה"ש מתחיל מיד משקיה"ח, דספק איסורא לחומרא, ועוד דסוגיא בכולא תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף, הלכה כרבה, לבד משדה קנין ומחצה (ב"ב קיד, ב). א"כ לאיזה צורך חיפשו רבא ואביי האדמת הרקיע.

הרשב"א בחידושיו מביא ממורו (רבינו יונה) דאא"ל דאביי ורבא היו מביטים לראות האדמת הרקיע בסוף השבת, כדאיתא בדברי רבי יהודה "הכסיף העליון והשוה לתחתון, לילה", דאז היה להם להסתכל בעליונו של הרקיע ממעל, לא למזרח או למערב. והרשב"א מיישב דאולי לא צריכים עליונו של רקיע ממש, כ"א עליונו של מזרח.

אמנם פירושו זה של הרשב"א, לא יתכן אא"כ נימא דהכספת הרקיע שהוא סוף ביה"ש דרבי יהודה, איננה מופלגת מסוף ביה"ש דר' יוסי, דפוסק רבי יוחנן כוותי' דר' יוסי לענין סוף השבת. אמנם, לדעת אדה"ז דמופלג סוף ביה"ש דר' יוסי כשתי דקות אחר סוף ביה"ש דר' יהודה. וכן ס"ל לכמה ראשונים דסוף ביה"ש דר' יוסי מופלג מסוף ביה"ש דר' יהודה (והם תוס', הרא"ש, הרמב"ן, הר"ן והראב"ן), א"כ סוף השבת אינו תלוי בהכסיף העליון, ואא"ל דרבא ואביי חיפשו הכספת הרקיע בסוף ביה"ש, רק שחיפשו - כדפירש"י - בערב שבת, בתחילת ביה"ש.

והרשב"א מביא דמכאן הוכיח רבינו יונה דהלכה כרב יוסף, דביה"ש דר' יהודה לא מתחיל עד שיכסיף הרקיע. ורבינו יונה מקשה מכאן על הרי"ף דפוסק כרבה, שהרי למעשה נהגו אביי ורבא כרב יוסף. והא דלכאורה זה סותר את הכלל "דהילכתא כרבה נגד רב יוסף", מיישב הרשב"א בחידושיו, וכ"כ הרא"ש בפסקיו בש' רבינו יונה, דהא דקיי"ל הלכה כרבה, היינו היכא דפליגי בסברות עצמם, אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים, ותרווייהו אמרי מפי רב יהודה. ומ"מ מסיק רבינו יונה, דבדאורייתא עבדינן לחומרא כרבה, מספק. ועפ"ז נשאר קשה, לדעת הרי"ף דהילכתא כרבה, וגם אליבא דרבינו יונה דעכ"פ מחמירים מספק, א"כ איך זה הקילו אביי ורבא לעשות כרב יוסף!

אלא שעפ"י הנ"ל ניחא, כי אביי ורבא לא חיפשו ברקיע לקבוע תחילת ביה"ש, כי זה תלוי במה שרואים ע"ג הרים גבוהים. ומה שהם היו מחפשים לראות ברקיע, היה כדי לקיים מצות תוספת מחול על הקודש. כי מסתברא דשיעור הנ"ל של תוספת שבת הוא רק מדרבנן, אף דעצם החוב של תוספת הוא מדאורייתא (-כדמשמע מהמשך דברי אדה"ז ב'סדר הכנסת שבת'. ואכמ"ל). ולכן, אף דלענין ביה"ש פסקינן כרבה, דמתחיל ביה"ש מעת שקיעה"ח מראשי ההרים, ולא לאחמ"כ כאשר הרקיע מכסיף שם - דזהו עוד יותר מאוחר (עי' רבנו נסים שבת קיח, ב). מ"מ לענין תוספת - התלוי בשקיעה"ח משפילת הארץ - פסקינן כרב יוסף.

והזמן הזה של שיעור ההכרחי לתוספת שבת, הוא בדיוק ד' דקות לפני שקיעה האמיתית. כי כבר נתבאר דשקיעת גוף השמש ממישור הארץ מתקדם 6 דקות לפני שקיעה האמיתית, דהוא רבע מיל לאדה"ז, כי משך זמן זה בנוי על פירוש ה'אור זרוע' בר"ח שהוא מחשב תחילת ביה"ש דר' יהודה משקיעת החמה ממישור הארץ, רבע מיל לפני ביה"ש דר"נ. וההפרש שבין ביה"ש דרב יוסף (שני שליש מיל) לבין ביה"ש דרבה (ג' רבעי מיל) הוא "פלגא דדנקא" כדאמרינן בגמ', חלק י"ב ממיל, שהוא 2 דקות. א"כ נשארו 4 דקות עד לשקיעה האמיתית.

אבל גם אביי התקשה בראיתו את הכספת הרקיע, כמובא בגמ'. מכ"ש סתם בנ"א. ולזאת, ממשיכה הגמ' (לה, ב) "א"ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא". ופירשו הגאונים דהכוונה ללאחר שכבר שקעה השמש, ועדיין זורח אורה על ראש הדקל. ולכאורה, הרי הילכתא כרבה אליבא דרבי יהודה, דתיכף מששקעה החמה הוי ביה"ש, א"כ איך יתכן שרבא קאמר זה רק להאינו בקי, ואילו הבקי יכול להדליק נרות עוד יותר מאוחר, ומה עם איסורו של ביה"ש! אלא שדברי רבא נאמרו בהמשך לסוגיא דלעיל, דהבקיאין כמו אביי ורבא, שהכירו הכספת הרקיע, הם קיימו תוספת שבת משקיעתו של רב יוסף - בהכסיף תחתונו של רקיע להעומד על הארץ (וגם זה הוא לפני שקיעה האמיתית וביה"ש גם אליבא דרבה, שהוא תלוי בשקיעה"ח מראשי ההרים). אבל האינם-בקיאין שלא מכירין בהכספת הרקיע, חייבין הם להתחיל תוספת שבת כאשר יסתלק אור השמש מע"ג הדבר הכי גבוה שבסביבתו (דקל, גג וכדומה) כי גם אם יהי' גג מאד גבוה, עדיין לא יוגבה גובהו עד לכדי הכספת תחתית הרקיע.

וזהו דאמר רבא: "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן", שרגילין ללמוד הפי' דלא יודעים מתי השקיעה. אבל פירוש זה קשה, כמו שהקשה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רפ"ב: "אי בתחילת השקיעה קאמר, מי לא ידע בכל אלה, והלא דבר הנראה לעינים הוא". אלא שהוא תירץ כשיטת ר"ת דעד ג' מילין ורביע אחר שקיעה"ח עדיין יום הוא. אבל א"כ קשה לאידך גיסא, דאם נשאר זמן רב עד ביה"ש למה מקדימין כ"כ - גם האינם בקיאין-לקבל שבת "אדשימשא אריש דיקלי". גם קשה בכלל מה זה דקרי לשקיעה"ח בשם "שיעורא דרבנן" - איזה "שיעור" שייך כאן, ולאיזה "רבנן" מכוונים דבריו? לכאורה הול"ל בפשוטו "דלא קים לכו מתי השקיעה". ולפי הנ"ל בדעת אדה"ז ניחא, דהכוונה ע"ד לשונו של ר"ח "שיעורו של רבי נחמיה", דהפירוש הוא שיעור חשכת הרקיע וירידת השמש מתחת לאופק, עד"ז הפירוש כאן הוא לשיעור הכספת הרקיע, שהוא השיעור שאמרו רב יוסף אליבא דרבי יהודה, שרבא עצמו היה בקי בזה. והאינו בקי בשיעור של רבנן אלו, מקדים קבלת שבת כדקה וחצי לשימשא אריש דיקלי (שגם זה אחר שקיעת גוף השמש, כנ"ל).

ומכיון שהזמן הנוסף לתוספת שבת בשביל האינו בקי, הוא פחות משתי דקות (שהרי שקיעת השמש ממישור הארץ מתקדם שתי דקות לשקיעה הנראית העצמית - הכספת תחתית הרקיע, והשקיעה מראש דקל וכו' הוא פחות מזה) על כן לא נחית אדה"ז לפרט זמן זה. כי מוכח בגמ' דעל פחות משתי דקות חייבין לא לדייק! (כי עלולים להכשל).

שהרי הגמ' אומרת "מאי בינייהו" (מה הזמן שבין משך ביה"ש דר' יהודה אליבא דרבה, שמתחיל משקיעת החמה, לבין משך ביה"ש אליבא דרב יוסף המתחיל מהכסיף התחתון) איכא בינייהו פלגא דדנקא (אחד מי"ב במיל - רש"י), שזה 2 דקות. ולכאורה, מאי קמ"ל ("מניינא למה לי" כדפריך בגמ' שבת ו, ב. כריתות ב, ב. ובכ"מ)- הרי"ז חשבון פשוט. אלא דדינא אתא לאשמעינן, דשאלת הגמ' היתה למה אפליגו, הרי על הפרש של זמן פעוט במאד, מוכרח האדם להזהר מבלי שיכנס לחשש איסור ח"ו, א"כ במה נחלקו. וקמ"ל דאיכא בינייהו אחד מששה במיל (מיל הוא 24 דקות לאדה"ז, א"כ פלגא דדנקא הוא שתי דקות). דבשתי דקות אפשר לדייק. ומזה נשמע דעל פחות משתי דקות - אסור לדקדק!

זהו יסוד למה שאדה"ז משווה מדותיו בכל מקום שארבע דקות אחרי הזמן דתחלת תוספת שבת, מתחלת החומרא של שקיעה האמיתית. דאדה"ז בא כאן ב'סדר הכנסת שבת' להזהיר על החוב למחות ביד מי שעושה מלאכה. דבזמן תוספת שבת אין חוב למחות, אבל אחר שקיעה האמיתית מסיק דחייבין למחות בעונשין ונידויין וכו'.

אבל פשוט דזה דלא דק הוא רק לחומרא, שעל זה דבריו מכוונים כאן, אבל לקולא פשוט דאם עושין חשבון מדוקדק לזמן צאה"כ, צריכים לדקדק בפרטי פרטיות, ואז נצטרך לחשוב מעת שקיעת השמש מקרקע ארץ המישור (שעל שפת הים) שתי דקות עד שקיעה הנראית לבקי (מתאים לשקיעת רב יוסף להעומד בארץ) ואח"כ ארבע דקות עד לשקיעה האמיתית, דהוא סילוק אור השמש מראשי ההרים הכי גבוהים שבארץ ישראל, אח"כ עוד 18 דקות לביה"ש דר' יהודה, ובסוף עוד שתי דקות לביה"ש דר' יוסי. שבסך הכל הוא 26 מינוט אחר שקיעת גוף השמש משפת הים.

ה. לפי הנ"ל מבואר היסוד לחשבון אדה"ז (והסמ"ג) של שתי דקות לביה"ש דר' יוסי.

בתוספות ד"ה רבי יוסי (שבת לד, ב) מוכיח הרשב"א דגם לרבי יוסי יש איזה משך זמן ניכר לביה"ש, ואינו הרף עין כפשוטו, "...דהא בתוספתא דמסכת זבים בפ"ק קתני וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד בין השמשות ואחד ודאי [=לילה], ספק לטומאה ולקרבן", דרבי יוסי דן בראה זיבה ביה"ש, מהו דינו, ע"כ דיש איזה זמן שגם ר' יוסי מסופק בו. וכן הוא פשוטו של הברייתא דשבת שבה נישנו דברי ר' יוסי, דבהתחלתה קתני "ת"ר ביה"ש ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומר שני ימים, ואיזהו בין השמשות . . רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין . . אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים, למאי הלכתא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה, כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן...". הרי שדברי ר' יוסי עצמן מוסבין על הדין של ראיית זוב בביה"ש. גם נשנו עוד הרבה דינים בש"ס לענין ביה"ש, כמו עירובין לב, ב - האם גזרו על שבות ביה"ש. פסחים נד, ב - דיוה"כ אסור באכילה ושתי' ביה"ש. ובמסכת כריתות יט, א: "...שבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה . . א"ר יוסי . . שהוא פטור שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת עשה למחר...". ובשבת לה, ב "העושה מלאכה בשני ביה"ש...". ובאם הוא זמן שא"א לאדם לעמוד עליו, הרי לא יתכן שמישהו יעשה דבר בתוך זמן זה ויעמוד לשאלה. (ב'אור זרוע' מפרש דאה"נ דכל דיני ביה"ש נשנו רק שלא אליבא דר' יוסי, ואותה השאלה דעשיית מלאכה בביה"ש דמפורש בו ר' יוסי, מפרש לענין מלאכת מכה בפטיש, שיכול להעשות בזמן קצר. אמנם, לבד הדוחק לפרש כל הסוגיות דלא אליבא דר' יוסי, ושכל הנאמר לענין מלאכה מיירי רק במכה בפטיש, הרי לא יתכן לכוון אפילו מלאכה קטנה כמכה בפטיש, בנקודת הזמן של הרף עין ממש!).

גם, זה דאמר רב יהודה אמר שמואל (שם לה, א) "...ביה"ש דרבי יהודה, לרבי יוסי כהנים טובלין בו", ומפרש מהו דתימא ביה"ש דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה, (בסופו הוא נכלל - רש"י) קמ"ל דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי. ואם ביה"ש הוא הרף עין ממש, למאי נפק"מ האם הרף עין זה הוא נכלל בסוף ביה"ש דר' יהודה או ברגע שאח"כ, הרי בלא"ה כהרף עין זה, א"א לאדם לעמוד עליו. וכן שואלים התוס' ע"ז דאמר רבב"ח אר"י ד"הלכה כר' יוסי לענין תרומה . . דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי, דלמאי הוצרך לפסוק הלכתא כר' יוסי בשביל זמן כהרף עין. והתוספות מיישבים דביה"ש דר' יוסי מופלג קצת (הילוך מ"ט אמות) מביה"ש דר' יהודה. ובביאור הגר"א או"ח רס"א כותב ע"ז : "...ודאי דקושיא גדולה היא ותירוצם דחוק מאד, דהא בהדיא אמרינן שם דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל כו', משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל...". והגר"א משבש כל הספרים, ומפרש פירוש חדש שקשה להולמו, ואכמ"ל.

אמנם, דעת אדה"ז דביה"ש דר' יוסי יש לו המשך זמן ניכר. דמכיון דאא"ל דביה"ש דר' יוסי הוא הרף עין כפשוטו, ע"כ לפרש דזה עצמו מה שאומר "וא"א לאדם לעמוד עליו (כן הגי' בירושלמי)" הרי זה עצמו הוא הוא הקובע את זמן ההמשך של ביה"ש שלו, דהזמן הפעוט ביותר שאפשר לאדם לעמוד עליו, הוא הזמן הנצרך לביה"ש, כי כל הזמן שמסביב להרף העין שא"א לעמוד עליו, הרי מוכרח האדם להזהר בו מספק, א"כ זהו ממש ביה"ש.

והרי כבר ביארנו היסוד דהזמן הפעוט ביותר לדקדק בו שהוא שתי דקות, על כן זמן ביה"ש דר' יוסי הוא שתי דקות. נמצא דזמן צאה"כ באופק א"י בימים השוים, הוא 26 מינוט אחר השקיעה משפת הים. ובמוצש"ק אומר אדה"ז שצריך אח"כ להוסיף מעט מחול על הקדש. (ולכאורה, עפ"י הנ"ל צריך להוסיף לכה"פ שתי דקות אחר צאה"כ לתוספת שבת, דמכיון שחייבים להוסיף, א"א לדקדק בזמן פחות משתי דקות כנ"ל. ורא"ח נאה כ' להוסיף 4 דקות).

ו. עפ"י כהנ"ל תתיישב תמיהה בדעת הרמב"ם: למה השמיט הרמב"ם מהלכותיו את המימרא דרבא "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא", שמובא להלכה בטוש"ע סי' רסא, (דאנחנו שאיננו בקיאים, חייבים להדליק נ"ש כשהחמה בראשי האילנות). בספר פרי יצחק ח"ב ס"ז (הובא בס' הברית) מיישב הרמב"ם, על יסוד פירוש הגאונים שנת"ל ד"אדשימשא אריש דיקלי" הוא יותר מאוחר משקיעה"ח מן קרקע הארץ. א"כ שיעור זה יתכן רק לרב יוסף, דס"ל דגם אחר שקיעה"ח עדיין יום הוא עד שהכסיף התחתון. אבל לרבה, דהרמב"ם פוסק כוותי', וכן פסק הרי"ף, הרי מעת השקיעה, עוד לפני הזמן ד"אדשימשא אריש דיקלי", כבר התחיל ביה"ש, וגם הבקי נאסר במלאכה. וזהו שהשמיט הרמב"ם מהלכה הא דרבא דאווי למערב, ומה שאמר לשמעי', דכל זה אתיא רק אליבא דרב יוסף.

אמנם, לא מיושב עדיין דעת הרמב"ם. כי זה עצמו קשה, דאיך פוסק הרמב"ם כרבה, באם אביי ורבא עשו מעשה לפסוק כרב יוסף. א"כ יוגדל הקושיא עוד יותר, דהו"ל להרמב"ם לפסוק כרב יוסף, וגם לפסוק הא דדאווי למערב, והא דשימשי אריש דיקלי.

אבל לפי המבואר לעיל בדעת אדה"ז, יתבאר כהנ"ל. דגם לדעת רבה, שקיעה האמיתית הוא מאוחר מ"אדשימשא אריש דיקלי", בהסתלק אור השמש מראשי ההרים. וזה שהחמירו אביי ורבא לקבל איסור מלאכה בהכסיף התחתון - בדומה לשיעורו של רב יוסף - להעומד בארץ שפילה בבבל, היה זה מדין תוספת מחול על הקדש. וכמו"כ זה שהחמיר רבא על האינו בקי להקדים עוד להדליק נ"ש "אדשימשא אריש דיקלי", היה כ"ז לתוספת שבת. על כן, הרמב"ם דאזיל לשיטתו, דפוסק כאלה התנאים דלית להו תוספת שבת, וס"ל דחייבין רק בתוספת עינוי דיוה"כ אבל לא בתוספת לענין איסור מלאכה - כמבואר בב"י סי' רסא - לכן השמיט הרמב"ם את כהנ"ל. אבל לפי הפס"ד בטור ושו"ע כהרי"ף והרא"ש וכו' דחייבין בתוספת גם לאיסור מלאכה בשבת, אף דהא דרבא דאווי למערב לא נוגע לנו דאין אנו בקיאים, אבל זה ד"אדשימשא אריש דיקלי" נפסק להלכה.

גם לפי הנ"ל תתיישב עוד תמיהה עצומה בדעת הרמב"ם, דכותב בהל' ק"ש פרק א הי"א: "ואיזה הוא זמנה ביום, מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש...". וכבר תמהו המפרשים מאין לקח הרמב"ם שיעור כזה להנץ החמה שיהי' עישור שעה לפני שתעלה השמש. הב"ח אומר דאין לזה מובן, וע"כ הוא מפרש דלא קאי על הנץ החמה כ"א על הזמן הנצרך לק"ש, דהאדם ישהה בקריאתו את השמע כדי עישור שעה ויגמור עם הנץ החמה. וכן פירש מדעתו כן, הרב קאפח בהערותיו לפיה"מ ברכות פ"א מ"א, שכ' "עישור שעה: זמן הדרוש לאדם לאמירת ק"ש וברכותי'". אבל הב"ח עצמו מתמי' ע"ז דאיך נותן הרמב"ם שיעור זמן לכל אדם לק"ש, דיש מאריך הרבה ויש מקצר. ולכן בוחר הב"ח בנוסחא אחרת המובאת בטור מהרמב"ם, שמשמיטים תיבת "עישור" ושונים "ושיעור זה כמו שעה קודם שתעלה השמש". ומפרש הב"ח דהילוך ד' מיל - שבין ע"ה לנ"ה - הוא לערך שעה (72 דקות, - קצת יותר משעה). אמנם פירוש זה הוא פלא, דמלבד זאת שהשיעור של שעה אינה בדקדוק, לבד זאת - מה ענין עלות השחר לכאן. הרמ"א מתחבט ג"כ בפירוש דברי הרמב"ם, ונוקט כגי' הב"ח "שיעור שעה", ומפרש ב'דרכי משה' דמתחילת זריחת גוף השמש עד שתעלה כל גוף השמש על הארץ, הוא שיעור שעה. אמנם כבר העירו כמה פוסקים דהחוש מעיד שאינו כן, כי כדור השמש שוהה בעלייתו רק כמה דקות. והבית יוסף מעיד שהגירסא האמיתית בהרמב"ם היא הגירסא של "עישור שעה".

אכן, עפ"י משנת"ל בדעת אדה"ז, יובנו דברי הרמב"ם בפשטות. שהרי נתבאר בדעת אדה"ז דשקיעת החמה משפילת קרקע הארץ, היא מוקדמת שתי דקות לשקיעה הנראית להבקי (כאביי ורבא). והיא מוקדמת עוד ארבע דקות לפני שקיעה האמיתית בראשי ההרים, בסך הכל שש דקות שהן בדיוק "עישור שעה".

דכמו ששקיעה"ח תלויה בסילוק האור מראשי ההרים בא"י, כמו"כ תלוי הזמן של הנץ החמה בזריחת אור השמש בראשי ההרים כמפורש בירושלמי ברכות פ"א ה"ב, בתוספתא דברכות פ"א ה"ד. ומובא בריש מס' ברכות בס' המאור ובס' מלחמות להרמב"ן וברבינו יונה שם.

א"כ מוכח דשוים בזה סוף היום ותחילת היום, דשניהם תלויים בזריחת האור בראשי ההרים. ועפ"ז מובן בפשיטות מה שכותב הרמב"ם דהנץ החמה (בראשי ההרים הגבוהים בא"י) הוא "עישור שעה" (6 דקות) קודם שתעלה השמש (להעומד במישור).