איתא בגמרא (ברכות יד, א) - "בעי מיני' . . מר' אמי, השרוי בתענית מהו שיטעום (את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין - רש"י), אכילה ושתי' קביל עלי' והא ליכא או דילמא הנאה קביל עלי' והא איכא. אמר לי', טועם ואין בכך כלום". וכן פסק המחבר באו"ח סי' תקסז ס"א, רק שהרמ"א שם כתב דיש מחמירין בכל תענית ציבור והכי נוהגין1.

ובשו"ת ריב"ש סי' רפח כתב השואל, דעפ"ז דטעימה מותרת בתענית, א"כ אפילו גבי איסורי אכילה נימא דשריא בהו טעימה. וכי תימא אין הכי נמי דמותר לטעום דבר האסור, הרי מוכח לכאורה דאין הדין כן בחולין (צז, א) - "קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל - בנותן טעם . . מאן טעים לי' . . סמכינן אקפילא ארמאה (נחתום2 עובד כוכבים) . . מין בשאינו מינו (שהאדם יכול להבחין טעמו). . דאיסורא (כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו, סמכינן) בקפילא". הרי שאסור לטעום איסור.

וכתב השואל די"ל דכיון דבאיסורי אכילה מרבינן חצי שעור, אפשר דטעימה בכלל.

והשיב לו הריב"ש וז"ל: "ואני אומר אף אם הי' דבשאר אסורים שריא בהו טעימה, ההיא דחולין לא קשיא. דיכילנא לשנויי לך שאפשר שאין סומכים על טעימת קפילא בלא אכילה, לאכול אכילה גמורה. שהרי אפשר שיש בו טעם באכילה גמורה ולא יוכר בטעימה בלא אכילה. ומאי לטעמי' קפילא, באכילה גמורה קאמר. אלא דקרי לה טעימה כיון שבא להכיר הטעם. וגם שאכילה מועטת קרי' טעימה . . וכ"ת א"כ למה לי קפילא, כל אדם יכיר הטעם באכילה, אפשר לפי שאין סומכין על אחר דלא מהימן לן. א"נ שהוא בקי יותר בהכר הטעמים3.

מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך. אבל האמת הוא דבשאר איסורין טעימה אסורה, ולא התירו אותה אלא בתענית יחיד משום דטעימה לא קביל עלי' . . כדמשמע נמי מלישנא דההיא דברכות, דמשום דליתי' בכלל קבלתו הוא דשריא טעימה, לא מחית נפשי' למיסר כולי האי.

ומיהו משמע דלא אסיר מדאורייתא כמו חצי שיעור, דהא טעמא דחצי שעור משום דחזי לאצטרופי . . ואין לומר כן בטעמו ולא ממשו. ועוד דאי דאורייתא כמו חצי שיעור ליבעי ברכה, אלמה תניא מטעמת אינה צריכה ברכה, ואפילו לדעת ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא4, היינו באכילה גמורה, דכיון שאוכל דבר שיש בו טעם אסור, דמי לאוכל עיקר האסור. אבל במי שאינו אוכל כלל, אין הטעימה אסורה כיון שאינו גוף האסור דהא לא חזי לאצטרופי.

ואפשר דטעמא דטעימה אסורה אפילו באיסורי אכילה, היינו כדי שלא יבא לבלוע מעט, ואתי לידי איסור דאורייתא. כדאמרינן לנזירא (שבת יג, א) סחור סחור לכרמא לא תקרב". עכ"ל הריב"ש.

עפ"ז פסק הרמ"א ביו"ד סי' קח על דברי המחבר (בס"ה) "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב" - והגיה הרמ"א: "אבל אסור לטועמו אף על פי שאינו בולעו".

ולכאורה כמה פרטים צריכים בירור לדינא; א. מהו פירוש טעימה שאסורה, האם פירושו ליקח בפיו (וללעוס) ולפלוט בלי לבלוע, ודוקא זה אסור, אבל ללחוך רק בלשונו מותר, או שאפילו בלשון אסור. ב. האם יש חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן. ג. האם יש חילוק כשהאיסור נותן טעם לפגם. ד. האם מותר לטעום כשהאיסור רק ספק.

והנה בשו"ת צמח צדק5 סי' מז כתב השואל: "אומן המבשל בורית, והבורית נעשית מחֵלב ומי אפר כירה וסיד ומערבין בתוכה מלח בבישולה, וצריך האומן לטועמה אי סגי לה במלח ששם לתוכה, אי שרי לטועמה או לא, והטועמה אינו צריך לבלוע אלא לטעום ולרקוק, אי שרי או לא".

והשיב הצ"צ וז"ל: "יראה דשרי לי' לטעום הבורית בבשולה אם אינו בולע אלא רוקק מיד, אע"ג דכבר פסק הריב"ש בסי' רפח דטעימת אסורי אכילה הוא אסור . . מ"מ יראה דבבשול בורית שרי לטועמה כיון שהוא פגום דבורית פגומה לגמרי אפילו קודם שנתבשלה לגמרי6.

ואע"ג דכל דבר שהוא פגום מדרבנן מיהא אסור לכתחלה, היינו דוקא לאכילה הוא דאסור מדרבנן לכתחלה, אבל טעימה נראה דשרי לכתחלה אפילו מדרבנן, וכך הוא מוכח בריב"ש גופי' מהא דכתב התם סי' רפח דטעימא לא אסירי מדאורייתא כמו חצי שיעור . . וכיון דהכי הוא דמידי דהוה לשבח אינו אסור בטעימה אלא מדרבנן, ממילא כשהוא פגום שרי אפילו מדרבנן, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, לכך במידי שטעמו לשבח שאכילה אסורה מן התורה ולא הטעימה, אתו רבנן ואסרי אפילו טעימה. ובמידי שטעמו לפגם דשרי מדאורייתא באכילה אתו רבנן ואסרי אכילה. אבל לאסור אפילו טעימה בדבר הפגום כולי האי לא החמירו רבנן דסגי להו לרבנן לאסור אכילה בדבר הפגום שהוא שרי מדאורייתא אבל לא לאסור אפילו טעימה". עכ"ל הצ"צ.

ובשו"ת נודע ביהודה (תנינא חלק יו"ד סי' נב) כתב וז"ל: "נלע"ד דלאו כללא כייל הצ"צ דבכל איסור דרבנן יהי' מותר הטעימה, אלא דוקא בדבר הפגום". היינו דהצ"צ יודה בשאר איסור דרבנן דאינו פגום דאסור בטעימה. וכן מוכח לכאורה בפשטות מאריכות לשון הצ"צ.

אבל הפרי מגדים כתב ביו"ד סי' צה במשבצות זהב ס"ק טו ד"ה ולענין וז"ל: "ולענין טעימת הבורית הצמח צדק בסי' מז התיר, וכל דבריו טעימה שפולט הוה דרבנן ובאיסור דרבנן לא גזרו". ובפתחי תשובה ריש סי' צח כתב: "ועיין בשו"ת צמח צדק סי' מז . . והמובן מדבריו דס"ל דה"ה בכל איסורי דרבנן שרי טעימה ואף לטעום בפיו ממש וכן הבין בנו של בעל הצ"צ בסוף הספר והפר"ח בסי' קח ס"ק כב ע"ש". וכן משמע בגליון מהרש"א7 סי' קח אות ח' וז"ל: "ודוקא באיסורי דאורייתא [אסור לטועמו], אבל לטעום בורית כיון שהוא פגום ואיסורו מדרבנן מותר בטעימה. תשובת צ"צ סי' מז". וכ"כ הפמ"ג ג"כ בסי' קח שם (משבצות סק"ט) דמדברי הצ"צ "משמע באיסור דרבנן שרי טעימה לפלוט"8. (וכ"כ הנו"ב עצמו שם למסקנא9).

ע"פ הבנה זו בדברי הצ"צ, הקשו עליו בפר"ח שם (קח, כב) הוכיח דגם איסורים דרבנן ואפילו בדבר פגום10, אסור ג"כ בטעימה, וכתב שגם בנו של הצ"צ השיג עליו בקונטרס אחרון. וסיים הפר"ח - "וכן נראה עיקר להחמיר"11.

והפמ"ג בסי' צה שם הביא קושיית הפר"ח ובנו של הצ"צ, וכתב דאין ראייתם מוכרחת, ומ"מ סיים שם "ומכל מקום אין בידי להכריע להקל בטעימת הבורית". ובסי' קח שם כ' הפמ"ג - על מש"כ שמדברי הצ"צ משמע שטעימת איסור דרבנן מותר - "אמנם בסי' צה ביררנו דאסור". אבל שם המשיך הפמ"ג - "ומ"מ טעימת בורית יש להתיר מטעם דאין ראוי כלל אפילו לאכילת כלב . . והמחמיר תבא עליו ברכה".

היוצא מזה לכאורה, דגם איסור דרבנן אסור לטעום, אפילו איסור פגום12, ומ"מ אם הוא פגום לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת כלב, מותר, והמחמיר תבא עליו ברכה.

והנה הפמ"ג בסי' צה שם כתב וז"ל: "אמנם הא אמינא ודאי שפיר ללחוך הבורית בלשון שפיר דמי דעד כאן לא אסר הפרי חדש בסי' קח אות כב אלא ליתן לתוך פיו ולרקוק כמו שכתב הצמח צדק בסי' מז אבל לחיכה בלשון מתיר13...".

ועפ"ז יש מקום לומר דדעת הפמ"ג להתיר טעימת הבורית רק ע"י לחיכה בלשון, אבל לתוך פיו - אף שאינו בולע - אסור, אע"פ שאינו ראוי לאכילת כלב, ובלחיכה בלשונו הוא דאמר דהמחמיר תע"ב. דהנה בסי' צה שם כתב מתחילה "אין בידי להכריע להקל בטעימת הבורית" והוא בגלל חומרת הפר"ח. ולכאורה זה סותר למש"כ בסי' קח כנ"ל, דמותר ורק שהמחמיר תע"ב (וכמו שציינו בציונים והגהות על פמ"ג בסי' צה אות מה). אבל ע"פ המשך דברי הפמ"ג בסי' צה הנ"ל שכתב שגם הפר"ח לא החמיר אלא כשנותן לתוך פיו, א"כ י"ל שבסי' קח מיירי הפמ"ג בלחיכה בלשון שמותר בבורית, והוסיף שמ"מ אף בזה המחמיר תע"ב14.

אבל קשה לומר כן, כי בסי' קח לא הזכיר הפמ"ג לחיכה בלשון, אדרבה, כתב שם דמיירי ב"טעימה לפלוט", ובהדיא כתב שם בסוף דההיתר הוא "דלא כפר"ח", והרי הפר"ח לא החמיר אלא בטעימה לפלוט.

וא"כ צריך עיון לדינא, האם מותר לטעום הבורית לתוך פיו ולפלוט, או שאפילו בלחיכה בלשון אמרי' דהמחמיר תע"ב.

גם לא נתברר בהדיא אי היתר הפמ"ג (בסי' צה) ללחוך הבורית בלשונו הוא דוקא בבורית דלא ראוי לאכילת כלב, או לכל איסור דרבנן15. ומש"כ שם באמצע דבריו שדם כבד דרבנן לכן מותר ללחוך בלשון, משמע דמספקא לי' בזה.

ובאמת משמע לפועל שלא רצה להקל (עכ"פ בסי' צה) אלא בלשון ובבורית דוקא, אבל שאר איסור דרבנן - אפי' נ"ט לפגם אבל לא נפסל מאכילת כלב - אסור אפילו בלשונו. וצ"ע לדינא.

ומ"מ הברור לדינא שגם איסור דרבנן אסור ליתן לתוך פיו ולרקוק.

והנה בסי' צח ס"א כתב המחבר וז"ל: - "איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חֵלב שנתערב בבשר יטעמנו גוי". וכתב הט"ז על זה (בסק"ב) וז"ל: "כתב בדרישה מדאסר בישראל למטעם בו יש ללמוד שפעמים שקונין בשר מן הקצב ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא, אסור לטעום בלשונו" עכ"ל16, והוא תמוה מאד דהא בסי' מב (ס"ג) גבי מרה דטועמו בלשונו (ז"ל השו"ע שם: "אם חסרה המרה קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו, אם יטעום טעם מר כשירה"), וע"כ נראה דבטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק, ומשום הכי הזכיר בפירוש גבי מרה שיטעום בלשון כמ"ש שם ב"י בשם מרדכי, וה"נ מותר אם נקי שם מדם. ושאני הכא דהי' צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם ועל כן צריך שיטעמנו גוי". עכ"ל הט"ז.

[ובבדי השלחן סי' צח בציונים אות כד ביאר בזה, שגבי מרה לכו"ע סגי בלא בליעה ואף טעימה בלשון גרידא נמי מהני, כי שם הרגשת טעם המרה היא המתרת, משא"כ הכא העדר טעם האיסור הוא המתיר ובעינן הוכחה מעליא שאין בה טעם. ועי' לקמן בהוספה.]

והפמ"ג במשבצות שם (סק"ב) כתב שמדברי הט"ז "דלחיכה בלשון במקום ספק שרי, משמע הא ודאי איסור אף בלשון אסור"17.

והנה הנידון כאן הוא באיסור דאורייתא, וא"כ הרי נתברר דדבר שאסור בודאי מה"ת אסור ללחוך בלשונו (אף שלא נתברר הדין בזה באיסור דרבנן כנ"ל, וליתן לתוך פיו ודאי אסור באיסור מה"ת (כמ"ש הריב"ש), שהרי נתברר לעיל שאפילו איסור דרבנן אסור לתוך פיו).

וכ"כ הפמ"ג בסי' צה שם וז"ל: "אבל לחיכה בלשון מתיר הפרי חדש בסי' מב אות ה אפילו באיסור תורה, ומיהו אנן קיימא לן לחיכה נמי אסור"18.

ומ"מ אם האיסור ספק ס"ל להט"ז שמותר ללחוך בלשונו19 אפילו בספק איסור דאורייתא (כגון הכא באיסור דם).

אבל לדינא לא קיימא לן הכי, דהנה ראיית הט"ז הוא מהדין דהתירו ללחוך הכבד לטעום אי יש טעם מר, והרי ספק הוא ואם אין בו טעם מר הבהמה טריפה וטָעַם טעם איסור. ומוכח מזה דמותר ללחוך ספק איסור.

אבל הפמ"ג מביא את דברי הש"ך בסי' מב סק"ד וז"ל: "ואע"ג דקיימא לן בכמה דוכתי דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור, ומהאי טעמא כתב מהרש"ל דכשקונין בשר מן הטבחים ואינו ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו, ומביאו הב"ח סי' צו סעי' ד', אפשר דהכא קים להו לגאונים דמלתא דלא שכיחא הוא שתהא המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה, וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה" עכ"ל הש"ך. הרי שלדעת הש"ך מקרה זה דמרה הוי יוצא מן הכלל ולעולם אסור לטעום אפילו ספק איסור אפילו בלשונו.

[ובאמת שהט"ז עצמו כתב שם (סק"ב) בשם דרכי משה (על מש"כ הרמ"א שאף עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד) וז"ל: "כי רבו המכשירים בחסירה המרה וכדאי הם לסמך עליהם לכל הפחות בכהאי גוונא", הרי שמקרה דמרה אינה דומה לשאר ספיקי איסור. וראה מש"כ הפמ"ג שם בשפתי דעת סק"ד.]

וכן פסק הפמ"ג בסי' צה שם וז"ל: - "ומיהו אנן קיימא לן לחיכה נמי אסור כמו שכתב מהרש"ל דאסור ללחוך בלשון אם מלוח".

והנה לא נתברר אם מותר לטעום ספק איסור דרבנן. די"ל, דאע"פ שלגבי ודאי איסור דרבנן לא נקטי' כצ"צ, מ"מ בספק איסור דרבנן, הרי יש לצרף דעת הט"ז דגם בספק איסור דאורייתא מותר, ובפרט לפי דברי הריב"ש שכל איסור טעימה הוי דרבנן, ובפרט בלחיכה בלשון גרידא, דאפילו בודאי איסור דרבנן לא ברור אם אסור. (גם שע"פ דברי הריב"ש שכל טעם דאיסור טעימה הוא מחשש שמא יבלע א"כ יש מקום לומר דלחיכה בלשון קיל טפי ויל"ע). וצ"ע לדינא.

לסיכום: איסור דאורייתא, אפילו ספק אסור, אסור לטועמו אפילו בלחיכת לשונו לבד, וכל שכן ליתן לתוך פיו ולרקוק אסור, ולא מיבעיא לבלוע אפילו קצת.

ואיסור דרבנן, אסור ליתן לתוך פיו ולרקוק אפילו בלי בליעה כלל. ולא נתברר אם מותר ללחוך בלשון.

ואם האיסור אינו ראוי לאכילת כלב, ודאי מותר ללחוך בלשון (ואפשר שמחמיר גם בזה תע"ב), ולא נתברר אם מותר ליתן לתוך פיו ולרקוק. וספק איסור דרבנן, לא נתברר אם מותר ללחוך בלשון.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

1) ואכ"מ ליכנס לפרטי דין זה.

2) היינו, אומן. ועי' בהנסמן בהערה הבאה.

3) ראה בית יוסף ביו"ד ריש סי' צח השיטות בזה.

4) עי' טור ריש סימן הנ"ל.

5) "הר' מנחם מענדל קרומכל אב"ד דניקלשבורג והמדינה" (חברו של הט"ז) - לא מכ"ק אדמו"ר הצ"צ.

6) ועי' בשו"ת צ"צ סי' צא שמתאר פרטי אופן עשיית הבורית עיי"ש.

7) לר' שלמה איגר בן רע"ק איגר - לא המהרש"א שעל הש"ס.

8) וצ"ע איך משמע לכל אלו הפוסקים כן מדברי הצ"צ, הרי מאריך לבאר ההיתר מטעם נ"ט לפגם. ועי' פמ"ג בשפתי דעת סי' צו סק"י. [ובין כך יתבאר בפנים דלא קיי"ל להקל בזה.] ואולי מוכח ממש"כ דההיתר בנ"ט לפגם הוא כיון דהאכילה מותר מה"ת ורבנן אסור האכילה, לא החמירו כולי האי לאסור אפילו טעימה. א"כ משמע דה"ה כל דבר שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן. ועצ"ע.

9) וצ"ע מש"כ בפ"ת שם בשם הנו"ב ואכ"מ.

10) עי' בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מג ובהערה שם. ועוד.

11) ועי' בפמ"ג בסי' צח במשבצות סק"ב סוף ד"ה והנה וד"ה ובעיקר, שדן במש"כ הריב"ש דאיסור טעימה הוי דרבנן. ואם נאמר דהוי דאורייתא בודאי א"א להקל באיסורי דרבנן שהרי כל ההיתר בנוי על הא דאיסור טעימה באיסור דאורייתא אינו אלא דרבנן וא"כ באיסור דרבנן הוי תרי דרבנן וכמ"ש הפר"ח והפ"ת שם.

12) ראה בהנסמן בהערה 10.

13) גם בענין זה צ"ע על הפ"ת במה שהעתיק בשם הנו"ב (כדלעיל הערה 9) שהרי כ' הנו"ב בהדי' שפולט ורק שאינו בולע. ואכ"מ.

14) ועי' ט"ז צה, יח ונקודות הכסף (מש"ך) שם ואכ"מ.

15) דאף שבסי' קח כתב דוקא בורית דאינו ראוי לאכילת כלב, מ"מ כנ"ל זה מיירי טועם בפיו, וסותר למש"כ בסי' צה שגם בורית אסור לתוך פיו.

16) ועי' לקמן בפנים שכ"כ המהרש"ל והב"ח (חמיו של הט"ז), וצ"ע שלא ציין אלא לדרישה.

17) ואף דשקו"ט שם בכוונת הט"ז מ"מ זהו מסקנתו שהט"ז ס"ל דאסור ללחוך בלשון ודאי איסור. ועי' במשמרת שלום על אתר.

18) ועי' לקמן בפנים שבאמת מיירי הפמ"ג בזה בספק איסור דאורייתא שגם בזה אסור לדינא, אבל א"כ כ"ש איסור ודאי.

19) ועי' במשמרת שלום שביאר דברי הפמ"ג שהט"ז מתיר אף ליתן לתוך פיו.