בגליון הקודם (עמ' 66) שאל הרב י.י.י.ה. במה שכתב רבינו בש"ע סי' שכד ס"ז "ואפי' כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו מ"מ מצוה יש ליתן לו מעט מזונות שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו מועטים ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים", אם זה רק בכלב שאינו רע, או אפי' בנוגע לכלב רע, דעת רבינו שקצת מצוה יש ומותר ליתן לו בשבת קצת מזונות.

והשאלה היא בגלל שרבינו כתב מבלי לחלק בין כלב שאינו רע לכלב רע כמו שכתב העילת שבת.

ופשוט שאין כאן מקום לשאלה וברור שההיתר הוא רק לכלב שאינו רע.

הרי מדובר בכלב של הפקר. אם הכלב הזה של הפקר הוא כלב רע שנושך או אפי' רק נובח, הרי הכלב סכנה לבני אדם. ובסימן שטז סכ"ב כותב רבינו שאפי' אותן חיות שבודאי אין ממיתין בנשיכתן אלא שמזיקין את הגוף בלבד, י"א שאם רצים אחריו מותר להורגן, ואם אינן רצין עתה אחריו אלא שחשש על העתיד אסור להרגן הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין, אבל מותר לדרסן לפי תומו בהליכתו, ואפי' במתכוין כדי להרוג, אלא שמראה עצמו כאילו הולך לו לפי תומו ואינו מכוין כלל להרוג, ומביא דעת המחמירים, ומסיק שהעיקר כסברא הראשונה (המקלים), ומסיים ומ"מ כל בעל נפש יש לו להחמיר ע"ע באיסור של תורה במקום שאפשר, דהיינו אם אינו רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו.

והגע בעצמך, אדם הולך בשוק בשבת ופוגע בכלב רע של הפקר, או שהכלב הרע הזה של הפקר נכנס בשבת לחצרו, ולאדם הזה אין לו שלשלת של ברזל או אפי' חבל המספיק לשמירה לקשור את הכלב, ואפי' אם יש לו שלשלת או חבל מוכן, לא יוכל לשלוט על הכלב לקשרו שלא יוכל לנשוך ולהזיק, הרי במקרה כזה צריך להרגו ומותר להרגו, כפסק רבינו בסי' שטז הנ"ל.

ופשיטא שלא יחי' אותו בנתינת מזון, וברור שדעת רבינו בסי' שכד הוא בנוגע לכלב של הפקר שאינו כלב רע, ואין כאן מקום לשאלה כלל.

ואם אדם זה רוצה לזכות בכלב זה של הפקר מוכרח הוא ע"פ דין לקשרו בשלשלת של ברזל ואז הרי הכלב שלו ומזונותיו עליו, ומותר וצריך הוא להאכילו בשבת, ואין בזה שום שאלה.