בשו"ע אדה"ז סי' תר"ו ס"א כ' "עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וכו' לפיכך יתן כל אדם אל לבו בעיוה"כ לפייס כל מי שפשע כנגדו וכו'".

ובס"ח "אע"פ שבכל השנה ראוי לכל אדם לפייס תיכף למי שפשע כנגדו, מ"מ בעיוה"כ צריך ליזהר בזה ביותר כדי שיהי' לב ישראל שלם זה עם זה ולא יהא מקום לשטן לקטרג עליהם".

וצלה"ב, א) לכאו' הטעם שצריך לפייס חבירו בעיוה"כ מבואר כבר בס"א, משום שאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שיפייסנו, ולמה הוצרך כאן לטעם אחר? ב) את"ל שסב"ל לאדה"ז שיש שני טעמים לזה, אעפ"כ גם מקומה של הטעם השנייה הי' מן הראוי להיות בס"א בהמשך (והשלמה) לטעם הראשון?

ובפשטות נראה בזה דיש שני דינים במה דצריך לרצות את חבירו בעיוה"כ, חדא מצד הל' תשובה, והוא מכיון שבכדי שיתכפר לו על העון צריך ריצוי ביחד עם יוה"כ, לכן בעיוה"כ יראה לרצות לחבירו בכדי שיועיל הכפרה דיוה"כ, אבל זה שייך להכפרה על העון, ועוד דין מצד הל' יוה"כ, שביוה"כ יש ענין שיהי' לב כל ישראל שלם זה עם זה (ומקורו מהלבוש והטור, שהביא כן מפט"ו מפרקי דר"א), ולכן מצד ענין זה שביוה"כ יש לרצות את חבירו בעיו"כ.

ואפ"ל נפק"מ בין ב' הענינים היכא שבאמת לא חטא לחבירו רק שנדמה לו שחטא, או כיו"ב, שמצד ענין הכפרה אין שייך מכיון שלא חסר לו ענין הכפרה, משא"כ מצד ענין הב'.

ועי' בגמ' (יומא פז, ב) דר' חנינא הקפיד על רב, וקאמר בגמ' "אזל רב לגבי' תליסר מעלי יו"כ (לבקש מחילה) ולא איפייס, והיכי עביד הכי והא"ר יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים? רב שאני" ופרש"י בד"ה רב שאני "מחמיר הי' לעצמו" (ועי' בנו"כ השו"ע שם). ולכאו' אי"מ, דאם החשיב ענין זה לחטא, והחמיר ע"ע להשתדל לקבל ע"ז כפרה, א"כ מהו זה שאזל לגבי' רק בעיו"כ, והרי חובת התשובה הוא בכל השנה, ומבואר להדיא (בב"ח ועט"ז) שגם בכל השנה מצוה לפייס תיכף, אלא שיכול להניח הענין על יום אחר, אבל איך שייך לדחות את התשובה למשך שנה שלימה?

ואואפ"ל דהי' סב"ל דמצד ענין הכפרה באמת לא חטא ולא עשה לו רעה, והחומרא הי' (בעיקר) מצד ענין הב', וזה אכן שייך (בעיקר) בעיו"כ ולא בכל השנה (ועי' ברא"ש שם סי' כ"ד, שלכ' מבואר כן בדבריו, ועי' בפרישה על הטור, ולכאו' הוא מפרש שיש רק ענין הב').

וביוסף אומץ סי' תתקפ"ט כ' אודות מנהג העולם שהולכים לפייס לאוהביהם, שעל הרוב הוא שלא לצורך, "כי לא חטא לו, ואף אם במשגה חטא על כל פשעים תכסה אהבה וכו'". ואואפ"ל דכ"ז הוא מצד ענין התשובה והכפרה, משא"כ מצד ענין הב' שהוא מדיני יו"כ, דשייך גם באוהבים, וכמו שכ' שם דמנהג אבותינו תורה.

ועפ"ז מובן שבתחילת הסימן מדבר אדה"ז אודות ענין הריצוי כפי שזהו דין והלכה בפנ"ע, רק שכיון שזה נוגע בעיקר בעיו"כ לכן מקומה בהשו"ע בהל' יו"כ (ובדוגמת הל' תוכחה שבסי' תר"ח, ועוד), אבל בעצם אי"ז שייך להל' יו"כ כ"א להל' תשובה על עבירות שבין אדם למקום [ובסגנון אחר אפ"ל שההתחלה דס"א ה"ז (מלבד ההל' שבדבר שצריך לרצות חבירו בעיוה"כ) גם הביאור והטעם לקביעות הלכות אלו במקום זה (ולכן זהו ההקדמה להסעיף)].

ולאידך בס"ח מוסיף אדה"ז עוד ענין שזהו מצד הל' יו"כ (ושייך יותר לסי"א שבסיום הסימן אודות הטבילה עיוה"כ ועייג"כ במחה"ש), ולכן: א) נכתבה במקום בפנ"ע ולא בין ההלכות ששייכות להל' בין אדם לחבירו ב) לא נכתבה כטעם נוסף על הטעם בס"א כ"א כענין בפנ"ע, כי הם שני ענינים שונים לחלוטין (וצע"ק דלכ' לפ"ז ס"ט וס"י מקומם קודם ס"ח).

[ולהעיר שבגליון מצויין דהמקור מהעט"ז, אמנם שם מבואר רק החילוק שבכל השנה אי"צ לפייס מיד משא"כ בעיו"כ, אבל לכאו' שם אין הכרח לומר שזהו מצד הל' יו"כ, דלכאו' למ"ש שם הי' מספיק הטעם דס"א].

בשו"ע אדה"ז סי' תר"ז ס"ח כ' "אע"פ שהתוודה בתפילת לחש, אעפ"כ כשהש"ץ מגיע לוידוי צריך לחזור ולעמוד ולהתוודות עמו, ובוידוי זה אינו צריך לפרט החטא אלא כיון שאמר עם הש"ץ אבל אנחנו חטאנו די ורשאי לישב אח"כ".

והנה בשו"ע יש פלוגתא בין המחבר והרמ"א, דלדעת המחבר צריך רק לעמוד בשעת הוידוי של הש"ץ, והרמ"א מוסיף שצריך גם להתוודות עמו, וע"ז מוסיף הרמ"א "ועיקר הוידוי היא אבל אנחנו חטאנו". ובמג"א שם סק"ה הביא מהשל"ה דגם לדעת הרמ"א צריך לומר עם הש"ץ עד אחרי אשמנו, וצ"ע שאי"צ יותר מ"אבל אנחנו חטאנו". ואח"כ הביא מהגמ"נ דאין לדבר בשעת הוידוי. ונמצא דלפי המג"א יש בהגה זו של הרמ"א חומרא וקולא, דהחומרא הוא מה דצריך לומר עם הש"ץ (ולא רק לעמוד כדעת המחבר), והקולא הוא שדין זה הוא רק לאמירת אבל אנחנו חטאנו. וזהו שפסק אדה"ז שצריך "לעמוד ולהתוודות עמו", ו"כיון שאמר אבל אנחנו חטאנו די ורשאי לישב".

ועפ"ז צ"ב במה שהוסיף אדה"ז "ומ"מ אין לדבר בשעה שהש"ץ מתוודה", דלכאו' מוצא דין זה הוא מהמג"א הנ"ל (כמו שצויין על הגליון), שכותב שאין לדבר בשעת הוידוי, וא"כ לכאו' צ"ל דמה שכ' אדה"ז דין זה בנוגע להשעה שהש"ץ אומר וידוי הוא מדין שומע כעונה, וא"כ ממ"נ, אם חושבים את כל הוידוי של הש"ץ, אם כן יצטרך גם עמידה ואמירה לכולה, ואם לאו מהו האיסור לדבר (והנה הי' אפ"ל דהאיסור לדבר הוי חומרא, אבל עי' בכפה"ח שהביא דזהו איסור גמור, דאין מפסיק לשום דבר כו', ומשמע דזהו מן הדין, ומל' אדה"ז משמע דאותו דין יש גם במשך כל האמירה של הש"ץ? ועוד, דלמה לא כ' דיש ענין להחמיר ולעמוד במשך כל הוידוי של הש"ץ (אם חוששין גם לדעת השל"ה))?

[ובפשטות הי' אפ"ל דיש שני ענינים בוידוי, דיש המצוה של וידוי, ויש ענין הוידוי כפי שהוא חלק מהתפילה (שחכמים תיקנו לומר את נוסח הוידוי אחר שמו"ע ובאמצע תפילת הש"ץ), ואיסור שיחה זהו מצד הל' תפילה (וכמו האיסור בברכות ק"ש וכיו"ב שאי"ז מצד הל' ק"ש, וזהו פרט דדין הכללי דדיני הפסק בתפילה), וזה פשוט שחל על כל הוידוי, כיון שכולה נקבעה בנוסח התפילה, משא"כ הדין עמידה זהו דין במצות וידוי, והמצוה יצא כבר באמירת אבל אנחנו חטאנו (ונ"מ כשאומר וידוי שלא בתוך נוסח התפילה, דלפ"ז יהי' דין עמידה אבל לא האיסור הפסק, – היינו לא האיסור הפסק שאודותה מדובר במג"א הנ"ל), וצ"ב בזה, ובאתי רק להעיר].

עי' בשו"ת רע"א ח"א סי' כ"ד שנסתפק בחולה שיב"ס שאכל ביוה"כ, והשאילה הוא אם יכול לעלות לתורה (דהיינו האם קריה"ת ביוה"כ הוא מצד התענית, דאז הדין הוא כמו בתענית, שמי שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה, או שהקריאה הוא מצד קדושת היום, שאז יכול לעלות), והורה שבשחרית בודאי יכול לעלות, דאז פשוט שהקריאה הוא משום קדושת היום, כמו בשאר שבת ויו"ט. אלא שנסתפק לענין קריה"ת במנחה דיוה"כ, אם הקריאה דמנחת יו"כ הוא משום תענית, אלא דבשאר תענית קורין ויחל ובמנחה דיו"כ קורין בפר' עריות, ולפ"ז שהוא מפני התענית אינו עולה מי שאינו מתענה, או דגם קריאה זו הוא מחמת קדושת היום כמו בשבת במנחה, וגם מי שאינו מתענה יכול לעלות.

ועי' במרחשת ח"א סי"ד שר"ל דתלוי בפלוגתא; דלדעת המחבר בסי' תרכ"ב ס"ב העולה למפטיר במנחה ביוה"כ חותם בעל התורה ועל העבודה בברכות ההפטרה, והיינו משום דסב"ל דהקריאה משום קדושת היום, והרמ"א שם חולק וסב"ל שאינו חותם בעל התורה ועל העבודה, והיינו משום דסב"ל דקריה"ת אז הוא מדין תענית ולכן כמו שבתענית א"א על התורה ועל העבודה כמו"כ בקריאה דמנחת יו"כ. וכ' שכן מבואר להדיא בהגמ"ר ד"ב דשבת שכ' שלכן א"א ברכת על התורה ועל העבודה "משום דהפטרה ביוה"כ במנחה הוא לאו משום קדושת היום רק כשאר תעניות בעלמא וע"כ אינו אומר על התורה ועל העבודה".

[וע"ש עוד שמדייק מל' המרדכי שזהו רק לענין ההפטרה (דהיינו העלייה דישראל) משא"כ העלי' דכהן ולוי, ומלשון המרדכי כפי שהובא בביאוה"ג על כל הקריאה].

אבל עי' בשו"ע אדה"ז סי' תרכ"ב ס"ד שכ' "ואחר ההפטרה נוהגין במדינות אלו שלא לברך רק ג' ברכות, אבל אין אומרים על התורה ועל העבודה לפי שכבר נגמרה עבודת היום קודם המנחה". ולכ' מבואר להדיא דלא כדברי המרחשת, דמה דאין אומרים זה הוא לא משום שההפטרה הוא מדין תענית כ"א מטעם אחר (ולכ' כן מדוייק ג"כ מלשונו שכ' ע"ז ונוהגין במדינות אלו, דמה שתולה זה במנהג משמע ג"כ דמה דאין אומרים ברכה זה הוא מטעם צדדי ולא משום שבעצם אינו שייך), וא"כ מי שאינו מתענה יכול לעלות להפטרה ג"כ.