גדר הצורך בשמיעת כל התקיעה גם כשהיא ארוכה (ופסול שמיעת קול הברה ועוד) באה"ז

בגמ' ר"ה (כח, א) מסיק דכשהיה בשפת הבור ושמע מקצת תקיעה שהתוקע היה בתוך הבור ומקצתו כשהיה התוקע חוץ לבור אינו יוצא. וכן (שם לפנ"ז) מקצת תקיעה לפני עמוד השחר ומקצתו לאחרי ע"ה לא יצא. ובגמ' שם (וגם לפנ"ז כז, א) מגדיר שזה כשומע תחילת התקיעה בלא סופה או סופה בלי תחילתה (וכן בהרא"ש שם). הטור מביא ב' שיטות בהלכה זו, דיעה א' דא"י דוקא כשאין שיעור תקיעה בתקיעה הכשרה, ודיעה ב' דא"י גם כשיש בה שיעור תקיעה. הגדרתו הוא כל' הרא"ש ("ששומע תחילת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה .. "). בפשטות נראה שמפ' הפסול בשומע קול הברה שהוא פסול בשמיעתו של האדם, שלא שמע קול שופר. (וכן בענין שמיעת שופר דלפני עמוד השחר דכיון דאינו זמן חיובא הרי"ז כמו שלא שמע תחילת תקיעה. ראה ב"י בתחילת סי' תקפח).

והמהרי"ל כתב (מובא בד"מ סי' תקפט), ד"צריך לשומע ליזהר שלא יפסיק כלל תוך התקיעה, אפי' כיחו וניעו אסור לרוק דלא יפסיק". ומפ' הד"מ "משמע דבעינן ראשו וסופו של תקיעה ותקיעה, לכן יזהר מלאכול דברים המביאים לידי כיחה וניעה לכן היה המהרי"ל נזהר מלאכול אגוזים בר"ה .. ". וכן במג"א סי' תקפט בתחילתו מביא שמהרי"ל קורא תגר המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים. והיינו כנ"ל שחייב לשמוע התקיעה כולה (גם אם היא ארוכה).

והנה השו"ע שם ס"ג כ' בסגנון אחר "השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב .. לא יצא. י"א .. ". (באר הגולה שם מרבינו ירוחם, ומפ' כגון קודם שעלה ע"ה). ומסיים הרמ"א "וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה כג' שהיה התוקע בתוך הבור .. ". ואינו מגדירו בהדיא שא"י משום שנחשב כמי שאינו שומע כל התקיעה, (אלא נוטה שהחסרון הוא בתקיעה עצמו). אבל אפשר שאינו מוכרח כ"כ בל' לשנות מהגדרת הטור. (ובמ"ב שם סקט"ז מפ' שהחסרון דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחילתו ועד סופו, ומביא שם דברי המהרי"ל דלעיל).

אבל באדה"ז (שם ס"ד) נראה מפורש סגנון אחר: לאחרי שמביא ג' דוגמאות (שמע חצי תקיעה ממי שהיה תוקע בתוך הבור, שמע מקצת תקיעה דקודם אור היום, והאומר למי שמתעסק בתקיעתו באמצע התקיעה שיכוון להוציאו) "כל אלו כיון שמקצת התקיעה הוא שלא כתקנה אע"פ שבמקצתה שהיא כתקנה יש שיעור תקיעה .. לא יי"ח לפי שכל תקיעה צריכה שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה .. "). והיינו שמדגיש דהפסול – גם בקול הברה – הוא (לא שהגברא לא שמע כל התקיעה, אלא) שהתקיעה אינה בכשרות. (והיינו שמפרש שהפסול בקול הברה שהוא "קול ערבוביא", דהיינו קול פסול, (ולא שהפסול הוא "ששמע בערבוביא" (כל' הטור) שהחסרון הוא שהגברא לא שמע, אלא ששמע קול שאינו כתקנו ואינו בכשרות).

והוא ע"ד הלבוש בסי' תקפז ס"ג מביא הלכה הנ"ל "השומע תחלה תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה לא יצא, שכיון שהתוקע חשב ותקע הכל לשם תקיעה אחת והוא לא שמע אלא החצי לא יצא דפסוקי חדא תקיעה לתרתי לא פסקינן, וה"ה לתקיעה שחציה פסולה שכיון דבחצי פסולה לא יצא גם בכולה לא יצא. וכן השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או ששמע לאחר שתוקע במתעסק ואמר לו כוין להוציא לא יצא כיון שתחילת התקיעה לא היתה בחיוב וכוונת מצוה כולה לא עלתה לו שזה אין סברא לומר שיהיה דבר א' שהוא שלם ויהיה חציו פסול לגבוה וחציו כשר לגבוה עכ"ל".

והיינו שמפרש החסרון דמתעסק ותקיעה שחציה פסולה, ושמע מקצתה שלא בחיוב – משום שהתקיעה לא היתה בחיוב, ואין סברא שחלק תקיעה יהיה כשר לגבוה וחלק תהיה פסולה (אלא כולה פסולה). וע"ז הקדים והסביר שהא דכששמע מקצת תקיעה לא יצא שוה זה לשאר הדוגמאות ומאותו הטעם: דכיון שהתוקע החשיב הכל לתקיעה אחת, א"כ אין התקיעה מתחלקת ותקיעה חדא לא פסקינן לתרתי, וא"כ כששמע רק חלק ממנו אין לחלק הנ"ל חשיבות וחפצא דתקיעה, רק כששמע כולה (כנ"ל בכוונתו. ונובע מהסבר הגמ' בדין דמשך והאריך בתקיעה האחרונה "דפסוקי תקיעה לא מפסקינן". והסביר הלבוש שאותו החסרון יש גם כשלא שמע כל התקיעה).

והנה גם לאדה"ז יש חסרון כשלא שמע כל התקיעה (הגם שלא הזכיר בסימן זה כמו שהזכירו הלבוש והטור כו'), כמו שפוסק בהדיא בסי' תקצב ס"ח שצריך לשמוע כל התקיעה ואפי' היא ארוכה, ולכן לא ירוק ולא יביא תנוקות (ע"ד המהרי"ל ומג"א דלעיל) וכותב שהוא כמ"ש בסי' תקצ. (ולכא' כונתו דשם בס' (ט ו)י מבאר הא דצריך שיהיה להתקיעה תחילה וסוף ולכן כשאין לו תחילה וסוף היא "תקיעה פסולה".

אבל מל' אדה"ז (בסי' תקפז, תקץ) נראה שלומד (ע"ד הלבוש) שהחסרון בכל אלו (וגם) כשלא שומע כל התקיעה, הרי זה חסרון בחפצא דתקיעה (ע"ד ל' בסי' תקצ הנ"ל).

מהו הדין כששמע תחילה וסוף (ויש בו שיעור תקיעה) אבל לא שמע אמצע התקיעה

ל' הרא"ש והטור הוא (כל' הגמ') שהחסרון הוא בתחילה בלא סוף או סוף בלא תחילה. וא"כ יש לצדד שבאופן ששמע תחילה וסוף אין האמצע מעכב. אבל ל' המהרי"ל (ד"מ תקפט) הוא שלא יפסיק כלל בתוך התקיעה. אבל המשך ל' "משמע דבעינן ראש וסופו של כל תקיעה ותקיעה" (וא"כ אפשר שכונתו לפנ"ז דלא יפסיק, דאפשר דההפסק יהיה בתחילת או בסוף התקיעה). אבל במ"ב "דבעינן שמיעת קול שופר (כשר) מתחילה ועד סוף".

אבל ל' אדה"ז כאן "שכל תקיעה צריך שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה", דהיינו שכולל כל התקיעה.

ואולי י"ל שתלוי בהנ"ל: אם החסרון הוא בשמיעת האדם אפשר לומר שהחסרון הוא ש(הגם ששמע שיעור תקיעה) לא שמע תחילה וסוף דתקיעה. אבל אם החסרון הוא ב(חפצא ד)תקיעה אפשר לומר שגם כשבאמצע אינו כתקנה אין התקיעה בכשרות. וע"ד שמשמע מהלבוש הנ"ל, דגם כשחסר חלק בתקיעה הרי זה חסרון, כיון דא"א להיות חלק תקיעה כשר לגבוה וחלק פסול לגבוה. וא"כ הה"נ כשחסר לו שמיעת אמצע התקיעה. וישל"ע ולהאריך בכ"ז, אבל אכ"מ.

ואולי י"ל נפק"מ אחרת ביניהם: באם שמע כל התקיעה, אלא שהיה עבד או קטן בשעת התחלת התקיעה (ונשתחרר או נעשה גדול בחלק הב' דתקיעה. או מי ששמע כל התקיעה אבל לא נתכוין לצאת עד אמצע התקיעה ושמע משם ולהלן שיעור תקיעה): דאם החסרון הוא שהגברא צריך לשמוע תחילת וסוף תקיעה מסתבר שצריך לשמוע כשהוא בר חיובא, והיינו שהדין הוא שהאדם ישמע ציור תחילת תקיעה וסופו כשהוא בר חיובא. משא"כ אם נאמר דהוא דין בחפצא דתקיעה שכשאינו כולה בכשרות אינו תקיעה (וכביאור הלבוש דא"א שחלק לגבוה יהיה כשר וחלק פסול, והוא בבחי' נקודה), א"כ מסתבר דכששמע תקיעה מגדול וב"ח הרי יש לו שם וחפצא דתקיעה (ושמיעת תקיעה), ואינו כמו תקיעת דלפני עה"ש (דאז זה מושלל ונפסל ממצות תקיעה) ומתעסק (דאז אין לזה שם תקיעה קול שופר אלא דומה לקול בהמה חיה כו'), אבל כאן שנתכוין למצוה ושמע הרי יש לשמיעתו שמיעת חפצא דתקיעה (ואין העדר חיובו מהוה פסול בתקיעה), ואפשר שיוצא בתקיעה זו. (ואפשר שגם כשלא נתכוין לצאת בתחילת התקיעה, דנחשב שמיעתו לתוקע המתכוין למצוה כשמיעת תקיעת שופר, ולכן יצא בזה כשמתכוין בחלק השני דתקיעה זו. אבל יש לחלק בזה: שמיעתו שלא בכונה הוא לגבי' כשמיעת קול בהמה וחמור. אבל יש לפלפל בזה, ואכמ"ל).

(ואין לסתור הנ"ל מלקו"ש ח"ח נשא לענין קטן בספה"ע, שאין ספירתו כשהיה קטן נחשב לחפצא דספירה, משום דשם מדובר מענין ספירה שמצ"ע אין זה מציאות, ומציאותה רק ע"י ציווי התורה. משא"כ שאר ענייני דעשייה יש להחשיב מעשה דקטן כחפצא דמצוה (אע"פ שאינו מחוייב ואינו מקיים חיוב מצוה). וראה בחי' הגר"ח על הרמב"ם הל' ק"פ פ"ה ה"ז (לענין קטן ששחטו עליו פ"ר) דהגם דקטנים אינם בני מצות, אין הם מופקעים מעצם הדינים ובני קרבן נינהו, ועוד דכשעיקר המצוה הוא חל על חפצא דמעשה המצוה וקיומו עולה ממילא, חל גם ענין דקיום המצוה גם בחשו"ק. ויש לעיין בכ"ז ואין כאן המל"ב).

רמ"א יו"ד סי' רמה סכ"ב: מי שהוחזק לרב בעיר, אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו, אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו .. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב .. הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכ"ש אם עשו ברצון השררה – אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו.

ובשו"ע או"ח סי' נג סכ"ה: אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול.

וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ערך חזקת שררה טור שמז ציון 12 ואילך – מקורות ופרטים.

א. ובשו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"א סי' קיא נשאל בנוגע ל"איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון .. אבל לא קמה בו עדות בשני עדים כשרים .. היסירוהו ממשרת החזנות אם לא"? וע"ז משיב הרמב"ם (נעתק גם בשערי תשובה או"ח סי' נג סקל"א):

" .. גם אם תתקיים עליו העדות אין ראוי להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין,

שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת1, אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא2.

ואם יצא עליו זה אין ראוי להסירו ולא לפרסמו. [כמו שאמרו] ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא .. ו[מאחר ש]לקה ישאר במשרתו. שכיון שלקה הרי הוא כאחיך .. 3".

וצ"ב מה כוונת הרמב"ם "ואם יצא עליו זה"?

בלאו מפרש "ואם יצא עליו זה (הרינון), כלומר ואם לא יתברר עליו זה". ראה הערה 9 שם. וכן תורגם בשערי תשובה שם. וכן משמע שהבין באנציקלופדיה תלמודית שם טור שעב. ואינו מובן, שהרי באם לא נתברר עליו כלום היאך יעלה על הדעת "להסירו ולפרסמו"? ואיך ממליץ עליו הרמב"ם מאחז"ל "ת"ח שסרח", והרי לא נתברר שסרח?

ונראה הכוונה: "ואם יצא עליו זה" – באם נתברר שחטא, אבל לא חטא בפרהסיא4, אז "אין ראוי להסירו ולא לפרסמו". שוב מצאתי בהוספות ותיקונים שנדפס בשו"ת הרמב"ם סוף ח"ג ע' 123 שהרב קאפח מציע לתרגם: "ואף אם עשה זאת .. ", או "ואף אם עשה את הדבר [שבו מרננים אחריו]"5 והכוונה כנ"ל.

ב. המקורות:

במועד קטן (יז, א): אמר רב הונא באושא התקינו [1] אב בית דין שסרח אין מנדין אותו, [2] אלא אומר הכבד ושב בביתך (עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך6. בלשון כבוד אומרים לו. רש"י). [3] חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם, ופליגא דריש לקיש. דאמר ר"ל ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא.

ובירושלמי מו"ק שם (פ"ג ה"א) מפורש יותר: נמנו באושא שלא לנדות זקן. ואתייא כיי דאמר ר' שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך.

השוואה בין הבבלי והירושלמי מראה לנו דלנדות ולהוריד מגדולתו הולך ביחד. במקום שבבלי נאמר "אין מנדין אותו" נאמר בירושלמי "אין מורידין אותו מגדולתו"7.

ולפי רב הונא באם חזר וסרח מנדין אותו ומורידין אותו מגדולתו, אבל לפי ריש לקיש אפילו באם חזר וסרח אין מנדין אותו ונשאר במשרתו. והרמב"ם מצטט כמקור לפסקו את דברי ריש לקיש, ופסק כמותו נגד רב הונא.

ועדיין אין לנו מקור לדברי הרמב"ם שכותב "אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא", שאפילו לשיטת ריש לקיש מנדין אותו ומורידין אותו מגדולתו.

ג. ובתשו' הנ"ל ממשיך הרמב"ם: "ואל יטעה אתכם מעשה דרב יהודה בההוא גברא צורבא [מרבנן]8, לפי שביארו זאת ואמרו דעבד9 כר' אלעאי שהלך למקום שאין מכירין אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ. והיה חייב לפרסמו שאצלם, להיות (=כיון ש)האנשים ראו מעשיו (ו)לא בשמועה בלבד .. ".

ביאור: למרות שפסק להלכה כדברי ריש לקיש שת"ח אין מנדין אותו בפרהסיא, זה רק אם עבר עבירה בסתר ואפילו כמה פעמים, כל עוד אנשים רק שמעו ע"ז אבל לא ראו – אין מנדין אותו. אבל במקרה שעבר עבירה ואנשים ראו אותו – מנדין אותו בפרהסיא גם לשיטת ר"ל.

ולפי זה המקור לדברי הרמב"ם שכתב לפני זה "שאין מורידין אדם מקדושתו .. אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא", הוא בסיפור דרב יהודה הנ"ל.

ד. ולפי כל זה נבין גם את דברי הרמב"ם ב'משנה תורה' הל' ת"ת. שבפ"ז ה"א הוא אומר (ונעתק בלשונו בשו"ע יו"ד סי' שלד סמ"ב): "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם (אפילו חזר וסרח כמ"פ. כסף משנה וש"ך שם), אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחבריו10, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לבי"ד לקפוץ ולנדותו במהרה .. ", מבואר מדבריו שמחלק בין חכם ונשיא (שאין מנדין לעולם) לבין תלמיד חכם (שמנדים אבל לא במהרה). וכנראה שמפרש שמה שאמר ריש לקיש "ת"ח שסרח אין מנדין אותו" הכוונה לא לכל ת"ח אלא לת"ח שעליו מדובר בתקנת אושא: "אב בית דין"; "שלא לנדות זקן", וכל שאר הת"ח מותר לנדות אבל לא במהרה.

ועדיין צ"ע שבסוף פ"ו בין הדברים "שמנדין את האדם עליהם" אומר הרמב"ם: "כג) חכם ששמועתו רעה", ולמרות שמדובר ב'חכם' אפשר לנדות אותו בלי כל הגבלה?

והביאור כנ"ל ע"פ תשובת הרמב"ם, שאפילו לשיטת ריש לקיש שאין מנדין לעולם, "שמועתו רעה" – או בלשון הגמרא "סנו שומעניה" – שאני, ואז חובה לנדות אותו.

ה. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלז מעיר על הסתירה הנ"ל בדברי הרמב"ם, ומבאר שהחילוק הוא בין "חכם זקן ומופלג" (שאין מנדין כלל) לבין "חכם" סתם (שמנדין), "וכן מצאתי בב"י סי' שלד שחילק בכה"ג ב[דף רפג] ד"ה ומ"ש וכן כל ת"ח. אך בטור שם משמע דמחלק בענין אחר, דר' יהודה מיירי בסני שומעני' דהיינו מתביישים משמועתו, וזה גרע טפי דה"ל חילול השם" [וכן נאמר בשו"ע שם סעיף מב].

והנה לכאורה דברי הרמב"ם הנ"ל בתשובה מתאימים לדברי הטור, ועל פיו מבואר בפשטות הסתירה בדברי הרמב"ם, וכנ"ל, וא"כ דברי הצ"צ צ"ב למה צריך לחלק גם בין סוגי החכמים? ואולי י"ל שאפילו אם נבאר דברי הרמב"ם במשנה תורה ע"פ דבריו בתשובה עדיין צריך לדייק בלשונו שבסוף פ"ו אומר רק "חכם" ובתחילת פ"ז אומר "חכם זקן בחכמה"? וצריכים אנו לדברי הצ"צ הנ"ל מהב"י שהחילוק הוא (גם?) בדרגת חכמתו.

וראה 'עבודת המלך' כאן. ותמוה ביותר שב'אמונה ותורה' הערותיו של הר"מ שטרנבוך לרמב"ם כאן מעיר בהנ"ל בלי לציין לד' הרמב"ם בתשובה, להב"י הנ"ל ועוד, וכאילו לו לבדו ניתנה התורה!

ו. על מש"כ הרמב"ם בתשו' הנ"ל "שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה .. אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא" הקשה בשו"ת הרדב"ז11 ממש"כ הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ז ה"ט: "אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו .. "12, הרי שגם מסנהדרי הגדולה מורידין על כל עבירה שעונשה מלקות?

והוא מתרץ שני תירוצים: שאני "ראש ישיבה [א] שהוא במקום משה רבינו13 והוא הנשיא למעלה מן הסנהדרין אין חוזר לשררותו .. מפני שכל חטאות הנשיא חשבינן להו כאלו עבד בפרהסיה ואיכא חילול ה' טובא". [ב] "כיון שהוא עומד במקום משה רבינו להישיר את העם וכתיב התקוששו וקושו, קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים14". כלומר הרדב"ז מחלק בין כל חברי הסנהדרין שרק בעבר בפרהסיא אינו חוזר, לבין ראש ונשיא הסנהדרין שבכל מקרה אין ראש הישיבה חוזר לגדולתו.

ועדיין אינו מובן שהרי בהל' ת"ת הנ"ל בנוגע ל"חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח" אומר הרמב"ם בפירוש "אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. ואומרים לו הכבד ושב בביתך", ואינו מאבד את משרתו? וכבר ראינו לעיל ס"ב ש"והכבד ושב ביתך" אינו נקרא ש"מורידין אותו מגדולתו".

התוארים "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין" כבר הסבירם הרמב"ם בהל' סנהדרין (פ"א ה"ג): "נשיא" הוא "ראש הישיבה", ו"אב בית דין" הוא "משנה לראש". וכאן בהל' סנהדרין ג"כ מדובר על "ראש הישיבה", וא"כ איך פוסק הרמב"ם בהל' סנהדרין שראש הישיבה אף פעם אינו חוזר לגדולתו והרי בהל' ת"ת אומר שאומרים לו רק הכבד ושב בביתך?

ז. ההסבר למה לא להוריד אדם מגדולתו לפי הרמב"ם נמצא בהל' כלי המקדש פ"ד הכ"א, שם נאמר בהמשך לדיני "המלך או כה"ג או אחד משאר הממונים" (הנזכר שם ה"כ): "מעלין משררה לשררה .. ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלין בקדש ולא מורידין[. ואין מורידין15] לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח16". הרי מבואר כאן שעל יסוד הכלל דמעלין בקודש ואין מורידין אין מורידין אף אחד מגדולתו. ודברי הרדב"ז בהל' סנהדרין פי"ז ה"ח שתולה את זה בפסוק, וע"כ ב"נשיא דלא כתיב ביה אין מחזירין", צ"ע.

ויש לעיין מהו הסברא והמקור שבמקרים מסוימים מורידין אדם מגדולתו היפוך הכלל הנ"ל? בנוגע לחכם ונשיא מבואר כן בגמ' מועד קטן הנ"ל, בנוגע לשאר השררות הרי לכאורה אינו מבואר כן בשום מקום והרמב"ם סותם בפשטות "ואין מורידין .. אלא אם סרח" משמע שבכל השררות הנזכרים שם לפני זה ("המלך או כה"ג או אחד משאר הממונים") ככה17. ואכן הכסף משנה כאן משאיר את זה בלי מקור (וראה ב'מקורות וציונים' ברמב"ם פרנקל). ואפילו לגבי חכם אינו מבואר טעמא דמילתא.

ואולי י"ל דהנה בהל' סנהדרין פי"ז ה"ח פסק הרמב"ם: "כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם, וחוזר לגדולתו"18, ועד"ז פסק בהל' כלי המקדש (פ"ד הכ"ב), אבל בהל' רוצח ושמירת נפש (פ"ז הי"ד) לגבי היוצא מעיר מקלטו אחרי מות הכה"ג מוסיף: "ואע"פ שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו", וכנראה שסברא זו שעומד מאחורי ההלכה שמורידין אנשים שונים מגדולתן, לאחרי שנכשלו בעבירות מסוימות, למרות שאין זה קשור ישירות להנהגה שלו, אין הם מתאימים לשררה שבקרב ישראל.

ח. ואולי יש להוסיף: הרמב"ם אומר "ואין מורידין .. אלא אם סרח", סתם ולא פירש מהו ההגדרה של "סרח"19. וי"ל ע"פ דיוק לשון הרמב"ם בהל' ת"ת פ"ז הנ"ל, שגם שם משתמש בלשון זה. ולא נמצא ברמב"ם "סרח" במובן של חטא, רק בשני הלכות אלו. "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם .. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. ", הרי לנו שרק על דברים שעליהם חייב נידוי אומר "שסרח", ובהמשך כשמדבר על "שאר חטאות" אומר "שחטא"20. ובאמת כשנעיין ברשימת ה"עשרים וארבעה דברים (ש)מנדין את האדם" (הל' ת"ת פ"ו הי"ד, שו"ע יו"ד סי' שלד סמ"ג) נגלה שרובם ככולם אינם עבירות חמורות, אלא הם בעיקר דברים – חלקם רק דרבנן!- שיביאו לנקרא היום 'הפרות סדר', היינו שיהיה למעשה של אדם זה תוצאות לא טובות, וכגון שילמדו ממנו לזלזל במצות ובאנשים מסוימים וכיו"ב. ויומתק עפ"ז הלשון "סרח" כמשמעו הפשוט "סרחון", והרבה אנשים מרגישים בו.

ועפ"ז יובן יותר שבמקרה שאדם מישראל שיש לו משרה חשובה "סרח", והרי הוא מראה לאחרים דוגמא לא טובה דוקא בדברים כאלו שחז"ל הרגישו שאנשים ילמדו ממנו, בשביל זה אין הוא ראוי כבר לאותו איצטלא ומורידים אותו מגדולתו. ובאושא תקנו תקנה מיוחדת ש"אב בית דין שסרח אין מנדין אותו", ובלי זה היו מפטרים גם אותו מיד.

ט. והנה בכל הנ"ל מדובר באדם שיש לו משרה וע"י חטא/חטאים שחטא ישנה סברא שיפסל מלהיות ראוי לשררה שבקרב ישראל אפילו בתחומים כאלה שלא קשורים לחטאיו. כלומר, הדיון הוא האם ע"י החטא יפסל הגברא מלשמש בשררה עולמית.

והנה ישנה הלכה לפיה בעלי אומנות ובעלי תפקידים ציבוריים שונים ("הנוטע אילנות .. טבח של בני העיר .. והמקיז דם .. והסופר .. ומלמד תינוקות .. וכל כיוצא באלו האומנים .. ") שנכשלו אף בשוגג במילוי תפקידם "מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין. עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הציבור עליהן" (הל' שכירות פ"י ה"ז. וראה חו"מ סי' שו ס"ח וברמ"א), ולכאורה הרי זה סותר להלכה הנ"ל שאין מורידין אדם מגדולתו שמעלין בקודש ואין מורידין?

בלידשטיין ע' 83-84 מעיר ע"ז ומנסה לחלק בין שירות הציבור ל"שררה תורנית". בעל שררה מתאפיין בסמכות הציבורית שניתנה לו, ובעובדה שתפקידו הוא סמכותי בעיקר ולא מקצועי דוגמת השתל, הטבח והמורה; מכאן שלא יוחלו עליו הכללים הטובים לאומנים ולבעלי מקצוע. וכל זה כדי לשמור על יציבות מוסרית.

אבל באמת קושיא מעיקרא ליתא, שהרי בכל אלו שנכשלו במילוי תפקידם הרי זה רק פסול בחפצא, ומורידים אותם מעבודתם שבו הם נכשלו, אבל אין זה פסול כללי בגברא. לעומת זה בהלכות הנ"ל של נשיא וכה"ג מדובר שנכשלו בחטאים מחוץ לעבודתם בביהמ"ק או בסנהדרין ולמרות זאת באם זה נעשה ברבים ובפרהסיא הרי הוא פסול להמשיך בשררה.

ולפי זה י"ל לגבי מלך וכה"ג שבאם נכשלו במילוי תפקידם, בשחיתות וכדומה, מסתבר שגם עליהם נאמר "מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין". ומצאתי מפורש כן בשו"ת הרדב"ז הנ"ל, שכותב: "ואע"פ שרבנו מהדר אזכותא דת"ח שאין מורידין אותו מגדולתו ומנויו, מ"מ מודה הוא שאם עבר עברה בענין מנויו כגון שהיה חזן לנשים, ועבר עברה עם אחת מהן, מעבירין אותו ממנויו שלא לתת מכשול לפניו עד שיתברר שעשה תשובה שלמה, וכן כל כיו"ב".

י. ובענין זה ראה עוד מש"כ בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' כב, ואו"ח סי' מא וליקוטי הערות שם. ובנושא הזה ראה גם רקובר 'שלטון החוק בישראל' ע' 85. ואנציקלופדיה שם טור שסט ואילך. וב'המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל' ח"א ע' 174-176.