א) בסי' קנט סוף סי"ג: אם נטל ב' ידיו בבת אחת שאדם אחר שופך עליהן נעשו שתיהן כיד אחת ואינן מטמאות זו את זו בנגיעתן זו בזו כשמשפשפן במים זו בזו להגיע המים לכל הפרק ... ואף על פי שאין המים מגיעים לכל הפרק מכח הכלי אלא בשפשופו אין בכך כלום.

למרות שרבינו הזקן כותב הלכה זו בפשיטות, לא נסמן לזה שום מקור, לא בדפוס ראשון ולא בשאר הדפוסים ולא בס' מ"מ וציונים.

לפום ריהטא לא מצאנו את מקור ההלכה הזאת, וגם אינה מובנת כ"כ, שהרי: א) על חלק מהיד לא הגיעו המים בנטילה כ"א בשפשוף, וכי היכן מצינו ששפשוף יכול להחשב כנטילה. ב) לפני זה באותו סעיף כותב רבינו: "שלא אמרו רביעית מים אין מקבלים טומאה אלא בדרך נטילה שהוא כששופכם על כל הפרק שהיא נטהרה בנטילה זו אבל אם שפכם על החצי הרי חצי זה בטומאתו לדברי האומרים שאין ידים טהורות לחצאין כמו שיתבאר בסי' קס"ב וחוזר ומטמא את הידים", ומאי שנא הכא שאין המים מיטמאים מיד כששפכם ולא הגיעו לכל הפרק?

[מקום אחד נוסף מצאנו בשו"ע רבינו הזקן, שהשפשוף מועיל בזה בנטילת ידים שלפני התפלה, והוא במהדו"ב סי' ד סוף ס"א (וגם שם לא צויין מקור להלכה זו). אמנם שם מיירי בנט"י שאינה צריכה כלי ולא כח נותן - כמבואר שם, וא"כ מהי ההוכחה מהתם להכא?]

ונראה שהמקור לזה הוא בפסקי התוס' סוטה פ"א אות ה (הובא בתרומת הדשן סי' רנט): נוהגין העולם לזרוק מן הכלי ליד אחת ואחר כך משפשף בחבירתה.

ואף שזהו רק לשיטתם בשיטת ר"ת, שמביאה רבינו בתחלת הסעיף וכותב עליה "ויש מתירין בזה ... וכן נהגו מקדם להקל אבל העיקר כסברא הראשונה ולכן יש להחמיר לכתחילה". ואף אשר גם לשיטה זו לא התיר רבינו לעיל אלא: "כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת ונטהרה ומקבל בה עוד מים ושופך ממנה על השניה ג"כ רביעית בבת אחת או אפילו מעט מים ראשונים ושניים ומשפשף זו בזו שיגיעו המים בשניה בכל הפרק הצריך נטילת ידים", מ"מ למד רבינו משם את הסברא הזאת אף בענינינו ואף לדברי הכל. ועדיין צ"ע בכל זה.

ב) בגליון הקודם כתבתי אודות ציון "ט"ז" המצויין על גליון שו"ע אדה"ז סי' קנח סי"ג, ואשר נלאו המדפיסים וכותבי הציונים ומראי מקומות, לאתר את מקומו של הט"ז.

אזכיר כאן עוד ציון כזה, בשו"ע סי' קסב ס"ז: כששופך הראשונים על היד צריך ליזהר ולשפוך בשפיכה אחת על כל פרק הצריך נטילת ידים. ועה"ג מצויין: ט"ז.

בדפוסים המאוחרים הדפיסו את הציון הזה בין חצאי עיגול "(ט"ז)", מבלי לאתר את מקומו. ובמ"מ וציונים של הרב מאנגעל שי': (ט"ז) סק"ה. עייג"כ א"ר סק"ח. ה"ב סק"ד.

אמנם בכל הנ"ל מיירי בענין חיבור ע"י טופח ע"מ להטפיח, ובענין שפיכה ארוכה שאינו מפסיק לזוב, שבזה מיירי רבינו לקמן בהמשך הסעיף. ואם כוונתו למ"ש הט"ז "עד הפרק" הרי זהו רק העתק לשון הטור על אתר, ולא בא הט"ז לחדש כאן דבר זה.

ונראה שהכוונה לט"ז סי' קנט ס"ק ז (הב'): נראה פשוט ... אם הם [המים שבשפיכה ראשונה] מקובצים תוך היד, פשיטא דנטמאו, אע"פ שהם רביעית, דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד.

וכן פסק רבינו בסי' קנט סי"ג: אבל אם מקבל רביעית בפיסת היד לבד ומשפשף בהם שתי ידיו לא עלתה לו נטילה כי מיד שקיבל המים בפיסת ידו נטמאו שלא אמרו רביעית מים אין מקבלים טומאה אלא בדרך נטילה שהוא כששופכם על כל הפרק שהיא נטהרה בנטילה זו אבל אם שפכם על החצי הרי חצי זה בטומאתו לדברי האומרים שאין ידים טהורות לחצאין כמו שיתבאר בסי' קס"ב וחוזר ומטמא את הידים וכשמשפשף בהם כל ידיו נטמאו כל ידיו וצריך לנגבן. וגם שם מצויין "ט"ז" הנ"ל.

וכבר נתבאר לעיל בסעיף הראשון, שזהו אמנם חידוש גדול (ועדיין לא נתבאר טעם החילוק בין הלכה זו להלכה שבסוף הסעיף, גבי נוטל שתי ידיו כאחת, ואף על פי שאין המים מגיעים לכל הפרק מכח הכלי אלא בשפשופו).

ג) בסי' קס ס"ו: היוצא מבית הכסא ... הטבילן בדלי לטהרן הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ואפי' לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין.

עה"ג לא צויין שום מקור להלכה זו, גם במ"מ וציונים לא צויין לזה מקור. הלכה זו נעתקה גם בסדר נט"י לסעודה של רבינו הזקן ס"י (ונוסף שם: ואפילו טבל בהם אצבעו הקטנה לנקות נפסלו כל המים שבכלי), וגם שם לא צויין מקור להלכה זו (לא בשם הגדולים ולא במ"מ וציונים לשם).

כרגיל בכגון זה מעיינים מ"ש בזה במשנה ברורה, אם נסמן שם מקור נוסף; אמנם שם ס"ק נד מועתקת ההלכה הזו כמעט אות באות: הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין (אחרונים).

ואחר העיון אינו מובן כלל, שלע"ע לא מצינו הלכה זו באחרונים, רק בשו"ע אדמו"ר הזקן, ומדוע א"כ צויין במשנה ברורה שהמקור הוא באחרונים.

שוב ראיתי שהלכה זו הועתקה משוע"ר גם בקצור שו"ע סי' מ ס"ט ובכף החיים סי' קס ס"ק נט, ולא צויין שם מקור נוסף להלכה זו, ומזה מובן שלא מצאו הלכה זו רק בשוע"ר.

ומסתבר שרבינו הזקן למד הלכה זו מדברי הפוסקים (ים של שלמה חולין פ"ח סי"ד. ט"ז סי' קס ס"ק ג-ד. אליה זוטא ורבה ס"ק ז) שפוסלים המים שבכלי שהאדם הטביל בהם את ידיו המלוכלכות מבצק, ורבינו פסק כמותם שם ס"ה (דלא כרמ"א שם ס"ב), ומפשטות לשונם לומד רבינו דהיינו אפילו בכלי גדול.

שוב ראיתי בשו"ת הר צבי או"ח א סימן פח, שמביא הלכה זו משו"ע אדמו"ר הזקן, ומקשה ע"ז מהלכה המבוארת לקמן ס"ח: מים כשרים שנתן לתוכן מעט מים פסולים בטלים ברוב. ומתרץ:

ואף שמעצם דינו של הגרש"ז אין ראיה, דאפשר שלא היו במים שבדלי רוב נגד המים שנקה בהם ידיו, אבל מלשונו נראה ברור שזה נקרא שעשה מלאכה בכל המים. אולם טעמא בעי, דאמאי באמת נקרא שעשה מלאכה בכל המים, שלכאורה לא נעשה מלאכה אלא בשיעור המים שמנקה בהם. וצ"ל דכיון שמנקה ידיו בשעה דכל המים מחוברים הם נחשבים הם לגוש אחד, שאם נעשה מלאכה בהם כאלו נעשה בכל המים (וכמו לענין טומאה שאם יגע טמא במקצת המים נחשב כאילו הוא נוגע בכל המים).

ד) בסדר נט"י לסעודה ס"ח: ובשעת הדחק יש לסמוך על יש מקילין בנטילת ידים להטבילן במי גשמים או הפשרת שלגים המכונסים באשבורן אף על פי שאין בהם מ' סאה אלא כדי לכסות הידים בלבד כגון המהלך בדרך והוא רחוק מאד מהמים ואין עמו כלי לשאוב וליטול ממנו לידיו או שהם סרוחים או עכורים ופסולים לנטילה.

והוא פלא, שלפום ריהטא לא מצאנו דיעה כזו בשו"ע ונו"כ, להקל ולטבול ידיו במים הסרוחים או עכורים שאין בהם מ' סאה. גם בשוע"ר סי' קנט סכ"א לא התיר בדיעבד אלא טבילה במים הכשרים לנטילה שאין בהם מ' סאה, משא"כ במים המרים לא התיר בדיעבד (בסי' קס סי"א) אלא בחריץ שמימיו מחוברים למי המעין. וראה גם בסידור רבינו הזקן סדר השכמת הבוקר ד"ה המהלך, לא התיר בשעת הדחק רק במי גבאים (הראוים לנט"י).

במ"מ וציונים כאן מציין לשו"ת הר"י בן הרא"ש (זכרון יהודה) סי' כט, אבל גם שם אינו מזכיר שום היתר במים שאינם כשרים לנט"י. וא"כ מהו המקור לפסק זה, להתיר בשעת הדחק אף כשהם סרוחים או עכורים ואין בהם מ' סאה.

ואף שכן היא דעת ר' יוחנן בחולין קו, א (לגירסת הרי"ף והרא"ש, ולגירסת רש"י הגמרות שלנו כ"ה דעת חזקיה) להתיר להטביל ידיו בחמי טבריה (שאינן כשרים לנט"י) שאין בהם מ' סאה, הרי הפוסקים שם פסקו כחזקיה האוסר (ומחלוקת הפוסקים היא רק, אם האיסור הוא גם בחריץ שמימיו מחוברים למי מעין).

ואף שהרשב"א בתורת הבית (בית ו שער ב) הביא דעת הראב"ד (תמים דעים סי' סו) שפוסק כר' יוחנן המקיל, וכן פסק גם בים של שלמה חולין פ"ח סי"ד, הרי גם הם פירשו שם דהיינו דוקא כשהחריץ מחובר למי המעיין.

ואף שרבינו יונה (ברכות פ"ח מא, א) מפרש דברי ר' יוחנן גם כאין מימיו מחוברים ופסק ד"הלכתא כוותיה", הרי הב"י (ד"ה חמי טבריה) כתב בפשיטות "ופסקו הפוסקים כחזקיה דגזר", וכן נפסק בשו"ע באין חולק, ופירש בשכנה"ג (הגב"י סקי"ב) דלא חש הב"י להביא סברת רבינו יונה יחידאה להקל.

והנראה הוא, שגם רבינו הזקן לא התיר כאן בשעת הדחק בחמי טבריה שאין בהם מ' סאה, כי אם במים סרוחים או עכורים שאין בהם מ' סאה, שבזה חלקו ת"ק ור' שמעון בן אלעזר (חולין שם), ובזה כתב הכ"מ (הל' ברכות פ"ו ה"ט) שיש מקום לפסוק כת"ק להקל. הובאו דברי הכ"מ גם במעדני יו"ט חולין פ"ח ס"ח סק"מ ובשכה"ג שם.

ואף שבשו"ע ונו"כ לא הובא קולא זו, וגם בשוע"ר סי"ב כותב: ולא חמי טבריא בלבד אלא הוא הדין כל מים שאין ראוין לשתיית כלב ואין בהם מ' סאה אע"פ שהם מחוברים למקוה שיש בו מ' סאה יש להחמיר שלא להטביל בהם (ומציין עה"ג שהמקור הוא ממשמעות רבינו יונה שם), מ"מ מקיל בזה רבינו בסדר נט"י לסעודה בשעה"ד - כסברה זו שהובאה בכ"מ.

ה) בשוע"ר שם ס"א: מים שנשתנו מראיהם בין מחמת מקומם בין מחמת דבר שנפל לתוכן כגון שנפל לתוכן דיו או קומוס או יין ושכר ושינו מראיהן פסולים לנטילת ידים.

ההלכה היסודית מבוארת במשנה פ"ק דידים מ"ג ובטור ושו"ע ס"א, אמנם רבינו מוסיף כאן, שכן הדין גם אם נפלו לתוך המים "יין ושכר", וע"ז לא צויין על הגליון שום מקור.

במ"מ וציונים צויין ע"ז: ע' מ"א סק"א. אמנם לא מצאתי שום מאומה מדין זה, כ"א בסוף ס"ק ב "דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מראה". ועדיין לא נרמז כאן שום מקור לדין נפל שכר למים.

הלכה זו כתב רבינו הזקן גם בסדר נט"י לסעודה ס"ז: שנפל לתוכם יין או שכר. ובשם הגדולים שם כתב: לפי דעת ראב"ד והרא"ש. והכוונה היא לדעת הראב"ד והרא"ש דלקמן בשוע"ר סט"ו: יש אומרים שאין נטילת ידים אלא במים ולא בשאר משקין ומי פירות. ומצויין על הגליון שם ראב"ד (תמים דעים סוף סס"ו. הובא בתורת הבית הארוך בית ו שער ב) ורא"ש (ברכות פ"ג סל"א). ורוצה לומר בזה (בעל שם הגדולים) שרק לדעת הפוסלים נט"י ביין (רש"י המובא בשוע"ר שם) ובמי פירות (ראב"ד ורא"ש הנ"ל), יש מקום לפסול גם המים שנפלו לתוכם יין ושכר.

בתורת מנחם שם כתב: לברר רא"ש ברכות פ' אלו דברים, ראב"ד תמים דעים. ובשוה"ג שם נתחבטו בציונים אלו. אמנם נבהלתי לראות מה שהועתק שם מתמים דעים שם "מים ראשונים אם הדיח בהם את הכלים פסולים .. נפל בתוכו יין ושינה את מראיו .. אפי' הדיח בו סלים .. פסולים לידים", והוא ציטוט מעוות, שכתוב שם ההיפך ממש: "כי המקוה שנפל בתוכו יין ושינה את מראיו פסלו ואילו לידים אפי' היין כשר ליטול ממנו". ואזיל לשיטתו שכותב בסוף אותו סי': "מים ראשונים אין השמן ושאר משקין מטהרים את הידים .. יין שהוא כשר לנטילת ידים יותר משאר משקין .. ושאר מיני פירות אין עליהם תורת משקה לענין הכשר". וברור כחמה שמ"ש כאן בשם הגדולים שהוא לדעת הראב"ד והרא"ש קאי על שכר ולא (רק) על יין.

אמנם עדיין קשה, שבזה לא ביאר בעל שם הגדולים שום מקור לדברי רבינו הזקן (רק כתב להוכיח שהוא לדעת האוסרים לקמן סט"ו), ומהו א"כ המקור לדברי רבינו אלה, שאם נפל שכר למים ושינוי מראיו נפסלו המים מנט"י.

גם יוקשה על מה שכתב בשם הגדולים הנ"ל, ממה שפסק רבינו הזקן לקמן שם (אף לדעת הפוסלים נט"י במי פירות ויין): אבל במי דבש (שקורין מע"ד) ושכר נוטלין [מהן לידים] שהרי עיקרן מים ואע"פ שנשתנו מראיהם אין לחוש כיון שנשתנו לעילוי (והמקור לזה הוא בתוס' עירובין כט, ב ד"ה הכא (לענין שכר) וברמ"א סי"ב). וכן כותב רבינו בסדר נט"י לסעודה ס"ח. וא"כ יוקשה איך כותב רבינו כאן שגם כשנפל שכר למים נפסלו המים מנט"י - אעפ"י שהשכר עצמו כשר לנט"י.

ועכצ"ל, דהלכה זו היא אפילו לדעת המכשירים יין ומי פירות לנט"י, ושאני הכא שנפל לתוך המים יין או שכר ונשתנה מראיהם והשינוי הוא לגריעותא ולא לעילוי.

אמנם עדיין לא מצאנו מקור לדברים האלו, והרי רבינו הזקן אינו רגיל לכתוב חידושי הלכות שלא מצא בפוסקים שקדמו לו. ואולי יוכלו לעורר בזה קוראי הגליונות, ומצוה לברר מקחו של צדיק.

בגמ' ב"מ דף עב, ב "ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנה לי (ופרש"י: ואליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ע"כ) ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ברשות מוכר (אם קיבל עליו מוכר אחריות הדרך - רש"י) מותר (דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא. רש"י) ברשות לוקח אסור". ע"כ.

וכן פסק בשו"ע הל' רבית יו"ד סי' קעג סעי' טו וז"ל "מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר וא"ל חבירו במקום הזול תנה לי ואוליכנה למקום היוקר וכו' מותר והוא שיתן לו שכר טרחו על הולכתה למקום היוקר" ע"כ ועיי"ש.

ונחלקו הפוסקים בשיעור השכר טירחא; הש"ך שם ס"ק ל' כ' דצריך לשלם שכר טירחא משלם, והט"ז מעריך שם ומסיק דסגי בדבר מועט בעד השכר טירחא.

ובשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' יט מביא ב' הדיעות הנ"ל ומכריע כשיטת הט"ז דסגי בדבר מועט. ובהסברת שיטת הט"ז כ' וזלה"ק "וי"א שא"צ לשלם לו שכר עמלו ומזונו בשלימות אלא די שיתן לו דבר מועט בעד עמל ומזונו להיכר בלבד שאינו טורח בעד ההלואה שכיון שרבית שע"י מו"מ אינה אסורה אלא מד"ס די בהיכר בלבד וכו' ובסוף בסעי' מסייף וצ"ל ולענין הליכה בד"ס הלך אחר המיקל ודי בדבר מועט לכ"ע". עכ"ל.

הסברת הענין: דמי שמבקש מחבירו הלואה, ועל ידי ההלואה יביא תועלת צדדית להמלוה, הרי זה רבית ואסור, לכן מי שמוליך סחורה ממקום א' זול למקום יוקר וחבירו מציע שהוא יקח את הסחורה וישלם לו כמקום היוקר הרי הלוקח (שהוא גם לוה) מטיבו בזה שמטריח בעד המוכר (וגם הוא המלוה) ובנדון כזה הדין הוא שכדי להנצל מאיסור רבית המוכר (המלוה) משלם שכר טירחא כולו להלוקח (הלוה). וכ"ז כשהי' הלואה גמורה, בנדו"ד פסק אדה"ז (כהט"ז) שדי בדבר מועט להיכר בעלמא מכיון שאין זה דרך הלואה אלא בדרך מו"מ והוי רבית דרבנן שדי בדבר מועט.

ולכאו' צ"ע בדברי אדה"ז, וכן ראיתי מקשים בקובץ זרע יעקב (שיכון סקווירא) גליון טו - אלול תש"ס, דף רעז, הרי כל ההיתר של מוליך הוא כפרש"י הנ"ל, "דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא" א"כ הוי שפיר רבית ע"י הלואה, דההלואה אינו מתחיל רק כשהלוה מקבל המעות מהלוקח וע"כ הוי הלואה גמורה והוי רבית מה"ת ולא דרך מו"מ שהוא רק מדרבנן, ובהקובץ ז"י שם נשאר בצ"ע.

ואף שלכאו' הקושי' הוא גם להט"ז שחולק על הש"ך דס"ל דצריך לשלם שכר טירחא משלם דמשמע דס"ל שמדובר כאן ברבית דאוריי', אך הט"ז אינו מסביר למה בדבר מועט סגי אלא רק מדין לסי' קעז המדבר בדיני עיסקא, ואדה"ז הוא המסבר שיטת הט"ז דמשום דהוי רבית ע"י מו"מ והוא מדרבנן לכן קשה כנ"ל.

והנה ה'גידולי תרומה' ח"ג אות לב (מובא בס' ברית יהודה פרק כז הערה יד) מאריך בדברי רש"י אלו ומקשה בין דין זה לעוד סוגיא (שרשא דרב נחמן) ומחלק וכ' וז"ל דהתם (טרשא) עיקר החוב מכירה הוא אבל הכא (מוליך) עיקר החוב הלואה הוא שהרי פירוש כונתו שרוצה להשתמש בדמים ואין עיקר חיובא אלא לאחר מכירה ואילך לפיכך אסור ע"ש.

ומזה ג"כ קשה לשיטת הט"ז ודה"ז האיך סבירי להו דבנדו"ד הוי רק רבים דרבנן הרי עיקר החוב הוא מחמת הלואה דהוא מה"ת?

ונראה לבאר עפ"י מש"כ הריטב"א (הובא בשיטה מקובצת על אתר) דסוף סוף החוב חל מחמת מכר דלשון תנה לי קרוב יותר ללשון מכירה והרי זה באומר לו תן לי הפירות ואמכור אותן עבורך והדמים יהיו אצלי במתנה ע"כ. חזינן מדברי הריטב"א דא"ל דהי' כאן ענין הלואה וכלשון רש"י דלעיל הרי כללות הענין חל מחמת המכר ומצד זה אינו אלא אבק רבית שהוא מדרבנן כיון דעיקרא דמילתא זביני הוא, ע"ש בריטב"א.

ועפי"ז מובן היטב למה הט"ז מציין לסי' קעז דכמו שאמרנו קודם, מדובר שם בהל' עיסקא, ובעיסקא נקטינן דאף שהשותף שמשקיע צריך לשלם שכר עמל וטרחא עבור השותף הפועל, דמ"מ די בדבר מועט להיכר בעלמא, אף שלכאורה אפשר לבקשים אותו קושי' שהקשינו לעיל דבעיסקא הוא חצי מלוה וחצי פקדון. א"כ הוי לי חוב שבא ע"י הלואה שהוא מה"ת ולמה סגי בדבר מועט אלא ע"כ, כדברי הריטב"א הנ"ל דמכיון דעיקרא דמילתא זביני הוא ע"כ סגי בדבר מועט כהיכר בעלמא.

אלא מה שנשאר ליישב הוא למה אדה"ז אינו מביא לשון הברייתא (והשו"ע) "מצא חבירו ואמר לו תנה לי", דמדברי הריטב"א הנ"ל משמע שזה יסוד ההיתר דסגי בדבר מועט כיון דלשון תנה לי קרוב יותר ללשון מכירה, ואולי י"ל דאדרבה אדה"ז מגדיר הל' זו כל כולו בלשון מכירה להדגיש ענין זה דמיירי כאן בריבית ע"י מו"מ. וד"ל.

יוצא מדברי אדה"ז אלו לכאו' יסוד גדול בדין רבית ע"י מו"מ, דכל שיסודו הוא מו"מ "דעיקרא דמילתא זביני הוא" אף שיש בזה ענין הלואה אעפ"כ עיקרו מו"מ וכל רבית בו הוא רק מדרבנן ויהי' מזה הרבה השלכות למעשה.

א. יש לעיין איך לנהוג - באה"ק - איגוד הד' מינים בקביעות שנה זו - שיו"ט ראשון חל בשבת, וניתן לאגדו במוצאי יום טוב או למחרתו ביום א' דחול המועד, ומשא"כ בחו"ל.

ויש לומר סברות לכאן ולכאן.

טעם לאגוד הלולב דוקא בערב יום טוב:

א) שהרי בס' המנהגים כתב - והובא גם בהערה בלקו"ש חכ"ב הערה 55 - שמהדרין לאגוד את הלולב דוקא בערב יום טוב. ואף שניתן לומר שלצדדין נאמרו הדברים, היינו רק לחו"ל, או באה"ק כשחל יו"ט ראשון בחול, אך "כיון דנפק מפומיה דרב כהנא" וכו'.

ב) במאמר י"ג תשרי תשמ"א בסופו מבאר המעלה ב"עשיית סוכה ולולב" בד' ימים שבין יוה"כ לסוכה, משום שהם דברי "הרשות" שנעשים מצוה וכו', עיי"ש. ויש לעיין מה הכוונה שם ב"עשיית הלולב" - האם האיגוד או התלישה/הקניה. ואמנם הרבי כותב במכתבו להרב עלבערג (לקו"ש חי"ב 214), שכוונת הירושלמי בעניין ברכת "לעשות לולב" (לדעת הירושלמי) הוא להאיגוד ולא לתלישה.

ועל כן - מצד פנימיות הענין "בהענינים דסוכה ולולב כמו שהם דברי רשות עדיין וישראל מכינים ומכשירים אותם למצוה" (כל' המאמר הנ"ל) - יש מקום לאגוד בערב יו"ט.

טעם לאגוד הלולב אחר יו"ט:

א) לכאו' כל הטעם שאוגדו בערב יו"ט אפ"ל שהוא מפני החשש שמא יאגוד ביו"ט בקשר של קיימא. והגם שלהלכה לולב א"צ אגד, אעפ"כ למצות מן מובחר צריך אגד (סוכה לג סע"א, אדה"ז תרנא, ב), אבל כאן באה"ק בקביעות זו אולי ההידור לאגוד דוקא לאחר חלות זמן המצוה, כדברי רש"י בסוכה שם ד"ה 'ולולב' "דאי לאו דקידש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה".

ב) יש לעיין מה דין הסוכה (שמהדרין לאגוד בתוכה בערב יום טוב) טרם קידש היום. אמנם בסוכה כתיב "תעשה" - מצוה בעשייה, וע"כ היינו ערב החג. מ"מ - יש לעיין האם קדושת הסוכה חלה מערב החג. והנה כ"ק אדמו"ר דן בזה במכתבו (לקו"ש חלק כט עמוד 496), וחקר האם דומה הדבר לקדשים וחל מיד בהזמנה, או כפי הדיוק בלשון חז"ל "סוכה כל שבעה" - היינו רק שבעה ולא לפני כן. או שנאמר שמילתא דפסיקא ליה קתני - היינו דשבעה הוא תמיד (ויתכן יותר). אך אין ספק שחלות קדושת סוכה "כל שבעה", גבוה יותר מקדושתה בערב חג, ולכן אם ניתן לאגוד הלולב בחוה"מ עצמו (כקביעות שנה זו), הרי יתכן יש בזה היתר.

בענין ברכת "לישב בסוכה" בהבדלה, לכאורה אין ללמוד ממה שהיה בבית המדרש של כ"ק אדמו"ר שהמבדיל היה מברך, היות ושם המבדיל בירך בסוכה שאינה שלו, ולכן יש חיוב לכתחילה לברך, משא"כ כשמבדיל בסוכה שלו. וראה רשימות הרבי (חוברת יד, ע' 22), ושם מבואר יתירה מזו - כי גם כשבירך לישב בסוכה (שלו?) הי' זה בסמיכות לסעודה.

בסי' תרמח סקכ"ב כותב אדמה"ז "....אין החזזית פוסל אא"כ יש בו ב' אבעבועות לא פחות ... והוא שיהיו נראין לעין כשאוחזו בידו, ולא שיהא צריך להשים עין עיונו עליהם עד שיראם. וכן כל שינוי מראה אינו פוסל אא"כ נראה לרוב בני אדם בהשקפה ראשונה".

והוא מהמג"א שם סקט"ז פוסל חזזית "כמין ב' אבעבועות לפחות והוא שיהיו נראים לעין כשאוחזו [מבי"ט ח"ב סי' מט]. וכן כ' בסקי"ח שינוי מראה "דוקא כשנראה להדיא לרוב בנ"א [מבי"ט ח"ג סי' מ"ט]"1.

המבי"ט כותב: "...חזזית זה שהוא מצוי באתרוגים שלנו אינו נקרא כל שהוא אלא כשנראה לכל אדם שאינו הדר אבל באתרוגים שלנו שרוב אלו שאנו קוראים חזזית אינם נראים לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהיה נרגש בראיה שאדם אחד רואה כולו הדר בלי שום רושם ואדם אחר שיש לו ראיה זכה יותר רואהו "אינו נקרא זה כל שהוא" והדר נקרא למי שהוא בידו, כי מראיית עיניו עד ידו אינו נראה אלא כשמסתכל בו הרבה, וכ"ש אחרים שרואים אותו אפי' הם אצלו שאינם מרגישים בו כי אם בהסתכלות טוב ונקרא הדר...".

והנה הרעק"א בתשובות סו"ס דרוש וחידוש כותב שדברים אלו הוא רק לגבי פסולים מחסרון "הדר" חזזית, שינוי מראה יבש, שכל שאין רואין החסרון בראיה רגילה הרי הוא עדיין "הדר", משא"כ בדברים שהם חסרון לקיחה תמה אפי' שרואים החסרון לאחר עיון הרי"ז פוסל.

ולכן רוצה לומר ש"נחלקה התיומת" שהפסול הוא מטעם חסר יש לומר דכל שנחלקה ממש ונראה בשימת עין בדיוק פסול דלא מיקרי תמה2.

ובאמת נראה כמעט בהדיא כן בדברי הלבוש תרמ"ט ס"ה "...דהא דחסר פסול ביום א' לאו משום שאינו הדר פסלינן ליה דהא אם חסר אפי' כל שהוא פסלינן ליה אע"ג שאין החסרון ניכר ועדיין הדר הוא אלא משום דכתיב ולקחתם שפירושו שתהא לקיחה תמה בלא שום חסרון כלל פסלינן ליה מדלא כתיב ולקחתם...".

וכן נראה לכאו' מעצם דברי המבי"ט המג"א, ואדמה"ז שכתבו דבריהם דוקא לענין שינוי מראה וחזזית ולא בשאר פסולים3 4.

אבל יש להעיר מדברי אדמה"ז סי' תרמ"ה ס"י "...ואם היה כפול מתחילת ברייתו ואח"כ נחלק לשנים בכל ארכו...פסול ופסולים אלו שבעלה העליון אינו משום הידור הלולב אלא משום שנאמר ולקחתם ודרשו חכמים לקיחה תמה ושלימה וזה העלה שהוא עיקר הלולב שהאדם רואה אותו בתחילת השקפתו, ודרכו להיות כפול בכל הלולבין ואם הוא חלוק לשנים הרי ניכר ונראה שאינו תם ושלם במקום הסדק".

ובהי"ב כ' "ואם נסדקה השדרה תחת עלה זה העליון דהיינו ממקום שעליה יוצאים ולמטה אם נתרחקו ב' צידי הסדק זה מזה עד שיראו כשנים פסול לפי שחסרונו נראה וניכר שאינו תם ושלם".

וא"כ נראה שאדמה"ז לומד שהענין ד"היכר" החלוק לשנים הוא מה שפוסל ופוגם גם ב"לקיחה תמה", שהרי נחלקה תיומת פסול משום שחסר בלקיחה תמה וגם בזה כתב אדמה"ז בהסברת הפסול ש"הרי ניכר ונראה שאינו תם ושלם". והוא לכאו' דלא כדברי הרעק"א.

אבל אולי אפשר לומר בדברי אדמה"ז: שתלוי בכל ענין וענין לפי עניינו: לא שהפסול דהדר בעצם תלוי אם ניכר היפך ההידור, וגם אין הפסול דחסר פוסלו בעצם גם אם אינו ניכר, אלא תלוי לפי ענין דבר הנפסל משום הדור או חסר: אם הפסול תלוי במראהו אז צריך להיות הפסול ניכר ונראה (שלכן בחזזית ושינוי מראה תלוי אם נראה בהשקפה לראשונה לרוב בנ"א כו')5.

ואולי י"ל כן גם בענין דלקיחה תמה דהגם דהפסול ב"ניקב וחסר ונסדק" בכללות הוא "לפי שאינו תם ושלם והתורה אמרה ולקחתם ודרשו חכמים לקיחה תמה ושלימה" (ל' אדמה"ז תרמ"ח סי"ד), מ"מ יש ב' אופנים בפסול זה : דאמנם אם החסרון בזה נובע מהענין דחסר וחסרון בפועל, אין זה נוגע אם זה ניכר או לא. משא"כ אם החסרון הוא ב"לקיחה תמה" הוא (לא מה שחסר בפועל, אלא) מה ש"אינו שלם ותם" א"כ הרי זה תלוי במה ש"ניכר ונראה" ואז צריך להיות נראה בהשקפה ראשונה לרוב בנ"א בלי עיון רב כו'.

ולכן: בניקב וחסר ואפי' נסדק באתרוג הרי"ז חסרון בפועל ואינו תלוי אם "נראה בהשקפה ראשונה לרוב בנ"א". משא"כ פסול דנחלקה התיומת בהלולב (ונסדקה בשדרה למטה ממקום שעליה יוצאים) אינו חסרון בפועל, אלא שאינו כדרך כל הלולבין שאין "חלוקה" בעלה האמצעית ולכן הרי"ז תלוי אם "נראה וניכר" שאינו תם ושלם.

בסגנון אחר: אם החסרון בלקיחה תמה הוא חסרון חיובי שיש חסרון חיובי דחסר (ובמילא אינו תמה) אז זה פסול גם אם החסרון הוא דוקא ע"י עיון ולכן בניקב, חסר ואפי' נסדק האתרוג הרי שם עניינו הוא חסרון חיובי שלכן פוסל גם אם אינו ניכר ונראה. אבל אם החסרון הוא (לא חסרון חיובי, אלא) שאין בו שלימות החיובי ויש בו העדר שלימות זה הרי"ז תלוי אם ניכר ונראה שחסר בו שלימותו. ולכן אם פסולו הוא משום דחסר בלקיחה תמה ע"י העדר השלימות ד"תם ושלם", בזה שחלוק העלה העליון שבלולב, א"כ פסולו תלוי אם נראה שאינו שלם. אבל בחסר שיש בו חסרון חיובי שחסר א"כ אינו תלוי ב"ניכר" הפסול אלא גם אם הוא ע"י עיון פסול הוא6.

והנה עפי"ז יש להוסיף ביאור בדברי אדמה"ז בניטל הפיטם שכ' בסי' תרמ"ח י"ז "...אפי' לא ניטל כל עובי הפטמא אלא מקצת העובי נשאר מחובר לאתרוג ומקצת העובי ניטל לגמרי מן האתרוג בענין שנשאר משהו באתרוג מגולה במקום שהיה מכוסה בעובי מקצת הפיטמא שניטלה ה"ז פסול לפי שפטמא זו נחשבת מגוף האתרוג וכיון שהיא חסרה ה"ז אתרוג חסר אע"פ שי"א שאין חסרון פוסל אא"כ יש בו כאיסר...מ"מ כיון שהפטמא היא בגובה האתרוג על ראשו והחסרון ניכר בה יותר לפיכך החמירו בה שאפי' חסרון כל שהו שבה פוסל לפי שעיקר הידורו של אתרוג תלוי בראשו שהאדם רואה אותו בתחילת השקפתו ואם נחסר שם כל שהוא אינו הידור...".

והיינו שמחדש: דבחסר בראש האתרוג יש ב' פסולים: א) משום חסר ובזה ישנו ב' דיעות, ושיטה א' היא שצריך שיעור כאיסר לפסול משום חסר. ב) משום הדר דכיון דעיקר הידור האתרוג תלוי בראש הרי שם אם חסר בו משהו הרי זה חסרון בהידור7 8.

וממשיך בהלכה שם: דאם לא ניטל כלום מעובי הפיטם במקום חיבורה להאתרוג ואפי' נטלה כל הפיטמא ולא נשאר ממנה רק גובה משהו בענין בענין שמקצת ראש האתרוג הוא מכוסה בעובי פיטמא משהו זו שנשתייר כמו שהיה מכוסה בתחילה כשהפיטמא היתה שלימה ה"ז כשר דכיון שמקצת ראש הוא מכוסה כמו שהיה מתחילה אין זה חסרון. וי"ח ע"ז ואומרים דאפי' לא ניטלה רק השושנתא עלינוה וכל הפיטמא קיימת ה"ז פסול שאינו הידור אא"כ הוא שלם לגמרי בראשו...".

דנראה ביאור ב' השיטות והדיעות בלשונו הזהב דאדמה"ז: בהגדרת חסרון ההידור כשניטל מחלק הפיטם או האפי' השושנתא: אם הוא חסר בהדר רק כשיש חסרון חיובי שנראה חסר שם ולכן אם נשאר מכוסה במקום חיבורו להאתרוג "אין זה חסרון" חיובי ולכן אינו חסר גם בההידור שבדבר. אבל היש חולקים סוברים: שחסרון ד"הידור" בזה הוא (לא רק כשיש חסרון חיובי, אלא גם) כשאינו שלם לגמרי בראשו שגם בזה הרי"ז חסר בהידור הדבר ולכן גם בנטיל משושנתא (הגם שאין זה חסרון חיובי, מ"מ) הרי"ז חסרון והעדר שלימות של האתרוג.

ולפי הנ"ל יצא: דגם לשיטה הב' (דגם כשניטל רק השושנתא פסול הוא מהעדר השלימות והרי"ז חסר בההידור") הוא פסול רק כשניטל כולה באופן ש"נראה בהשקפה ראשונה" לרוב בני אדם (אבל אם לא ניטל רק חלק ממנה באופן שאינו נראה חסר בהשקפה ראשונה אינו פוסל שכנ"ל כשחסר מצד העדר השלימות הוא רק כשחסר באופן שנראה העדר השלימות מיד בהשקפה ראשונה לרוב בני אדם).