שו"ע או"ח סי' ח' סעיף ה', "מברך להתעטף בציצית, אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן". ע"כ.

הגר"א (בביאורו) כותב שמשמע מדברי השו"ע דיותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו, והגר"א פליג על השו"ע והוא סובר דדוקא א' מברך לכולם לכתחילה "כמ"ש בפ"ח דברכות כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם" עיין כל זה בדברי הגר"א, וכנראה גם הגרע"א, והפמ"ג והמ"ב מסכימים לדברי הגר"א.

אבל רבינו בשו"ע שלו סי' ח נקט דברי המחבר כפשוטן, דלכתחילה יכולים כל אחד לעשות ברכה בפני עצמו, דקשה לו לרבינו לומר שדברי השו"ע הם שלא בדיוק, ובפרט שברמ"א אינו משיג כלום על דברי המחבר.

והנה עיקר הראיות של הגר"א מיוסדות על הא דאיתא בפ"ח דברכות והובא בשו"ע או"ח סי' רחצ סעיף יד "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולם", וכמו כן בשאר ברכות הנהנין וברכת המזון מובן מהגמ' בכ"מ שעדיף יותר שא' יברך לכולם, אבל עיין בדברי רבינו בסי' ריג סעיף ו דאע"פ שהוא מסכים שבברכת הנהנין שבמקום שאחד מוציא חבירו מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד - וע"כ מצוה שיברך אחד מפני ברב עם הדרת מלך, אבל בברכת המצות כשכל אחד עושה המצוה בפני עצמו, כגון שכל אחד מתעטף בציצית, הרשות בידם לברך לכתחילה בפני עצמם כדי להרבות בברכות, כי "לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות", וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה שמקיימנו על ידי אחר כו', משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבין כגוף אחד נהנה, ולכן די לה בברכה אחת - אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כו'.

רבינו סובר שמהא דכ' המחבר בסי' ח שמותר לכתחילה לכל אחד לברך בעצמו מוכח שיש חילוק בינו לבין שאר המקומות של ברכות הנהנין (והבדלה), וסב"ל שבמקום שיש ענין של הידור השייכת להמצוה, כמו הענין של לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות (וביחד עם זה הענין של מצוה בו יתר מבשלוחו), דבר זה שקול כמו הענין של "ברב עם הדרת מלך" וע"כ יש לכ"א הברירה לעשות המצוה או בההידור של "ברוב עם", או באופן של הידור אחר השייכת להמצוה וכנ"ל, וכל זה הוא בניגוד לדעת הגר"א, הגרע"א וכו', שסוברים שההידור של "ברב עם הדרת מלך" מכריע במקום הידורים אחרים.

והנראה לומר שבדברי רבינו מיושבת הנהגת כמה חסידים ואנשי מעשה העושים קידוש ושאר ברכות לעצמם, אף אם הם נמצאים בתוך ציבור ויש איש אחר העומד ועושה קידוש עבור הציבור. ולכאורה זהו בניגוד למה שרבינו בעצמו כותב בסי' ריג סעי' ו' "אבל אם רצו לקיים כ"א המצוה בפ"ע ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כ"א המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו, ומ"מ טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אע"פ שאין חייב בדבר כו'" - מוכח שדעת רבינו שיותר טוב שא' יעשה הקידוש בשביל כולם, וא"כ צריך עיון בהנהגת כמה חסידים וכנ"ל.

והנראה לומר דכוונה דהמצוה הוא ענין עיקרי בהמצוה, דהנה בענין כוונה יש ענין של כוונה לצאת ויש גם ענין של כוונה למה שאומרים ולומר זה בכוונה הכוללת אהבה ויראה כו', ועיין בספר תניא קדישא פ"ד "כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע וכו' ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את השם וחפץ לדבקה בו באמת", וא"כ מובן ופשוט שכוונה של אהבת ה' בתוך המצוה הוא הידור הכרחי אם לא חלק עיקרי בהמצוה. וכן ידוע פתגם העולם שקול מעורר כוונה,

וכיון שדעת רבינו שההידור של "רוב עם" אינו מכריע במקום הידור אחר, א"כ במקום שהאיש מרגיש שע"י שהוא עושה הברכה בעצמו יש לו כוונה גדולה יותר מאם אחר עושה הקידוש או הברכה בשבילו, א"כ (לדעת רבינו) מותר לכתחילה לעשות הברכה והקידוש בעצמו.

בס' "עבד לעבדי ה'" להגאון ר' מאיר מאזוז שליט"א [ראש ישיבת "כסא רחמים"] כתב בהקדמה:

"הדבר השני שהעולם טועים בו הוא ענין פאה נכרית. שחושבים כי לא יהיה חסיד כהלכה, אלא אם אשתו תלבש פאה נכרית. ויש לדעת, כי כל הפוסקים מודים שמטפחת עדיפא מפאה נכרית...

"אלא שלפני כ500- שנה באיטליא (בתקופת הרינסנס) פשתה המספחת לעזוב את המטפחת וללבוש פאה נכרית, ואז השתדל הרה"ג יהושע בועז (מחבר ספר "שלטי הגבורים" על הרי"ף ו"עין משפט" ו"מסורת הש"ס" ו"תורה אור" שסביב התלמוד), ללמד עליהם זכות מן הגמרא. וקמו כנגדו כמה גאוני עולם וסתרו דבריו. ובין האוסרים: הגאון בעל "באר שבע", הגר"א ב"שנות אליהו", הגאון יעב"ץ, "חתם סופר" ... ויש שהתירו וחזרו בהם ואסרו, כמו הגאון בעל "פרי מגדים". ויש אומרים שגם המתירים לא התירו אלא בחצר ולא ברשות הרבים. ולכל הדעות כל המתירים לא התירו בפאות נכריות שבזמננו העשויות משיער טבעי וארוכות ומסולסלות, ויש בהן גירוי יצר הרע שבעתיים מהשיער הטבעי של ההולכות בגילוי ... - ללבוש פאה (שהיא עצמה שיער טבעי של נכרית) ולהראות כגלוית ראש וכשחקנית ח"ו, הייטב בעיני ה'? (וראיתי באגרות האדמו"ר מליובאוויטש שכתב להעדיף הפאה, כי כשתפגוש לפעמים החרדית בחברה חילונית, עלולה להתבייש ולהוריד המטפחת לגמרי מראשה, משא"כ בפאה, וטעם זה אולי שייך באמריקה, אבל בארץ ישראל ב"ה אין מתביישות במטפחת). וב"ה שרוב החרדיות ההולכות היום במטפחת או בכובע, מדקדקות גם בחומרת הזוהר שלא יראה מן השיער כלום, ואשריהן בעולם הזה ובעולם הבא". עכ"ל. עיי"ש באורך.

והנה ראיתי שהרב ש.ד.ב. וולפא שליט"א השיג ע"ז וז"ל: "מה שכתב ש"כאילו" אי אפשר להיות חסיד חב"ד אם האשה לא תלבש פאה נכרית. אכן בודאי שכן הוא הדבר בלי שום ספק, כי בדבר שנצטער עליו כל כך אותו צדיק כ"ק אדמו"ר, ותבע וביקש שכל אשה תלך עם פאה דוקא ולא כיסוי אחר, הרי לא יתכן שחסידת חב"ד תנהג אחרת מציווי הרבי שלה (ומכ"ש וק"ו ממה שתלמיד ישיבת "כסא רחמים" לא יוכל להחשב תלמיד בישיבה אם לא ישמע להוראות ראש הישיבה בעניני יראת שמים). וכל זה הוא אפילו לדעתו של הרב מאזוז שפאה נכרית היא "ירידה" בקיום המצוה, וכמפורש בגמרא (סוכה לב, ב) שרב אחא הידר לקחת הדס של "תרי וחד" (שלדעת שאר החכמים היה פסול) משום שכך "נפיק מפומיה דרב כהנא" שהיה רבו (ועד"ז הוא בפסחים קיד, ב. בענין אחר). וכ"ש וק"ו בענין הפאה נכרית, שכפי שיתבאר הרי זה מהודר יותר וצנוע יותר על פי ההלכה, וא"כ בודאי שאי אפשר להיות חסיד חב"ד, מבלי קיום תקנה נפלאה זו של הרבי". עכ"ל.

והנה מ"ש ש"אכן בודאי שכן הוא הדבר בלי שום ספק, כי בדבר שנצטער עליו כ"כ אותו צדיק כ"ק אדמו"ר, ותבע וביקש שכל אשה תלך עם פאה דוקא ולא כיסוי אחר, הרי לא יתכן שחסידת חב"ד תנהג אחרת מציווי הרבי שלה" אין זה נכון כלל, ולא שייך נדו"ד כלל להך גמ' דסוכה, דהואיל ונפק מפומי' דרב כהנא וכו', דבס' 'משבחי רבי' להרב מרדכי מנשה לאופר שליט"א (תש"ס) כתב בפ"ד (ע' 62-61) כתב בענין כיסוי ראש וז"ל:

"רעייתו של הרה"ח ר' אוריאל צימר ז"ל סבלה מהקנטות של נשים שלעגו לה על שהיא חובשת מטפחת. הדברים הגיעו לידי כך שבבית-הכנסת מסויים בו התפללה ביום הכיפורים חשה אי נעימות מצד כמה נשים למרות יום הקדוש. כיון שגרו בויליאמסבורג לא התפללה בליובאוויטש. במוצאי יום הכיפורים בכתה לפני בעלה שרצונה לעבור לכיסוי של פאה נכרית, הסיבה לכך: היות שהן בביהכ"נ בו הם התפללו בויליאמסבורג והן בליובאוויטש נוהגות כן הנשים, ואינה יכולה לעמוד בהקנטותיהן של הנשים.

"לא יכול היה ר' אוריאל לעמוד בכך, וסוכם אצלם לשאול את חוות-דעת קדשו של הרבי וכאשר יורה כן יעשו.

"מיד במוצאי יום-הכיפורים נסעו ל770- והכניסו פתק דרך המזכירות על שאלתם, למחרת קיבלו טלפון מהמזכיר הראשי הרב חודקוב כי הרבי רוצה למסור את מענה קדשו בעל פה ולא בכתב, בימי חודש תשרי העמוסים לא נהג הרבי לקבל ל"יחידות" [את אנ"ש תושבי האיזור שלא יקשה עליהם להיכנס ל"יחידות" גם בשאר תקופות השנה - משא"כ האורחים] מחמת הטירדות העצומות, אך הפעם קבע להם באופן יוצא מן הכלל וחריג זמן ל"יחידות" בעיצומו של אחד מימי חול-המועד סוכות.

"בהיכנסם אל הרבי אמר להם הרבי (נמסר בזה רק תוכן הדברים) שהעדיף להסביר באופן ישיר ולא בכתב, כדי להסיר כל עגמת נפש, היות והוא מתכוון להציע לגב' צימר שלא לשנות כי אם להמשיך לחבוש מטפחת, כיון שהם זקוקים בביתם להשפעות בבני חיי ומזוני, וידוע מזוה"ק פרשת נשא (חלק ג קכו עמוד א) עד כמה תלויות ההשפעות בתוספת הידור בענין שערות האשה, לכן רצוי להחזיק בחומרא של כיסוי המטפחת כדי שהקב"ה ישפיע שפע רב לבית. שמיעת הדברים מפי קדשו של הרבי באופן ישיר ומשכנע הקלה על הגב' לעמוד בקשיים". עכ"ל.

ומסיים שם: "עוד על אותה "יחידות" סיפר הרה"ח ר' משה (ז"ל) וובר: אחר שקמו לצאת קרא הרבי לר' אוריאל ואמר לו: כיון שאני רואה שהדבר קשה לה, על-כך אבקשך לחזקה ולעודדה תמיד שתוכל לעמוד בנסיון".

הרי בהדיא דעתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, דאלו שמקפידים היטב שלא להשאיר חלק מהשער בלתי מכוסה, דעדיף מטפחת מפאה נכרית, והרי זה "תוספת הידור וחומרא כדי שהקב"ה ישפיע שפע רב בבני חיי ומזוני" ואין כל ענין כלל לשכנע אשה שמכסה היטב במטפחת להחליפה לפאה נכרית - וזוהי ממש איוולת לעשות כך.

וכמו שאמר הגה"ח כו' מו"ה מענדל ווכטר שליט"א [ראש הכולל דנחלת הר חב"ד], שלהחליף ממטפחת לפאה (לאלו שמכסות היטב), הרי זה ירידה מקדושה חמורה לקדושה קלה, וז"פ מאד.

ברם הוראתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע לחבוש פאה, היינו שמפני ירידת הדורות על הרוב לא מקפידים לכסות היטב במטפחת, וע"כ העדיף כ"ק אדמו"ר הפאה עליה כמובן אבל לא מפני שבעצם היא עדיפה ממטפחת, ואדרבה, היא דוקא פחותה ממטפחת, והיטב אשר דיבר בזה הגר"מ מזוז שליט"א שטעות לחשוב כך, ושמטפחת שמכסים בה היטב עדיפא מפאה נכרית.

וז"פ מאד.

"יש נוהגין בשבת שירה"

כתב המגן אברהם (או"ח סוף סימן שכד): "יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך".

וכדברי המגן אברהם נפסק להלכה בשו"ע רבינו הזקן, וכן במשנה ברורה, ובקיצושו"ע.

אבל במנחת שבת מיישב המנהג: "נהגו כן משום מצוה, דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים, לכן אין להקפיד".

והמהרש"ם מוסיף על זה ב'דעת תורה': "כמ"ש כהאי גוונא הא"ר סוסי' שלו, במה שנהגו בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לסלים, דהוי עובדא דחול, ומ"מ שרי משום דעושין כן לשם שמחה'.

וכן כתב בערוך השולחן:

"יש מתרעמים על המנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות. אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם, אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזירים להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים ולית לן בה, ויש מי שכתב דכיון דכוונתינו לשם מצוה מותר".

ובספר 'רשימות דברים' (ח"ג מדור חדושי תורה) למורי ורבי הרב חיטריק שליט"א, דן בענין זה, ומקשרו לדין 'אין מעכבים התינוקות מלתקוע', שאף שגדול אסור לתקוע בשופר אחרי שיצא י"ח, הנה יש כאן ענין חינוך מצוות, שמצוה על הגדולים ללמד הקטנים לתקוע.

(ולפי טעמים אלו, מותר רק בדיעבד לקטן (ולא לגדול), שאין מעכבין אותם, אבל הרי אין מעודדים התינוקות לכתחילה לתקוע).

דברי רבותינו

והנה מצינו שני צדדי השקו"ט בענין זה בדברי רבותינו נשיאינו:

שבספר השיחות תש"ב (שבת בשלח י"ג שבט, שיקאגא) מביא באריכות מנהגו של המהר"ל מפראג, שהורה "שהמלמדים יאספו הילדים בחצר בהכ"נ להודיעם על המנהג לפזר חטים בשבת שירה", וברכם, ואת אבותיהם, וממשיך שמנהגי המהר"ל פועלים אפילו יותר מכתביו.

וכן בלקו"ש ח"ב (הוספות שיחת י"א שבט תשכ"א), חוזר רבינו על שיחת תש"ב, בגודל חשיבות מנהג זה.

אבל בהערה שם, מציין להמגן אברהם האוסר לעשות כן.

ואולי יש לדייק בלשון השיחה: 'הינער און פייגעלעך', שאף שעיקר הכוונה הוא ליתן לציפורים בעלי השיר, אבל אופן ההיתר הוא לפזר לתרנגולים שמזונותם עליך, ובדרך ממילא ישאר גם לציפורים,

ולפי זה, כיום שאין תרנגולים מצויים אצלנו, אין שייך היתר זה, (וכן כתב בגליון התקשרות הערה 13).

מנהגם של ישראל

אבל לפועל, אין מנהג זה נזכר כלל בספרי מנהגי חב"ד.

ובלוח כולל חב"ד יש עוד מנהג שבת שירה, לאכול 'קאשע'. ובגליון 'התקשרות' (קפה, לוח השבוע, הערה 10) נותן טעם בזה, שמאכל זה חביב על העופות (ומשמע דהוי כעין זכר למנהג המהר"ל).

וספר נטעי גבריאל מביא מנהג ארץ ישראל (להזהר מחששו של המגן אברהם) לאכול בשבת שירה אצל החלון, שיפלו פירורים לעופות.

ובהערות שם מביא מגדולי החסידות שנהגו מנהג זה, וגם מביא שיחת תש"ב הנ"ל. ובנוגע לאכילת חטים וקאשע, מביא דהוא זכר למן.

(וזכורני משחר ילדותי (משנות תשט"ו) בבית הורי במאנטריאל, שקיימו מנהג זה לפי מסורת משפחת אמי מורתי שתחי').

ובהערה על שיחת תש"ב תמה, שאין טעם זה של שירת הציפורים בקריעת ים סוף נזכר בספרי טעמי המנהגים, שהם מביאים טעם אחר, שזהו שכר לצפורים על שאכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם בשבת.

ולהעיר, שלאותו טעם אחר, אינו שייך כלל לענין שבת שירה וקריעת ים סוף, אלא מצד פרשת המן שקוראים בפרשת בשלח.

רק בדיעבר, או גם לכתחילה?

והנה יש לנו לעיין בטעם רבינו שעורר מאד, ואמר: "הלואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהלות ישראל" (התווע' תשמ"ז ח"ב ע' 445)

ואף שבנוגע לפועל הורה: "לא להעתיק כ"ז עתה - כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצוה כו' כך כו'" (היכל מנחם ח"ב ע' לו), הנה אף שלא זכינו לקיים בפועל, כדאי לעסוק בלימוד טעמי תורה, בבחי' עוסק בתורת עולה כאילו הקריב, ונשלמה פרים שפתינו,

שלכאורה, אם ההיתר רק שמצוה דוחה עובדין דחול ('אין להקפיד' כהתו"ש, או 'לית לן בה' כהערוך השולחן), או רק מצד שמחת יו"ט ('מ"מ שרי' כמהרש"ם), או רק מצד חינוך ('אין מעכבין'),

קשה, - מנלן שכן הוא גם לכתחילה, גם לגדול, ובריש גלי כהמהר"ל?

'אין הקב"ה מקפח שכר'

ולולי דמסתפינא יש לדון בדבר חדש, שאין פירוש 'מזונותיהן עליך' רק שהם ברשותינו ובבעלותינו, אלא זה כולל גם שמגיע לציפורים שנשלם שכרם עבור הנאתינו בשעת קריעת ים סוף, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולכן העופות בשבת שירה (כהאריז"ל ש'הימים האלו נזכרים ונעשים', בנוגע לפרשת השבוע). הם בגדר 'מזונותיהם עליך',

וכעין זה, להלכה, נותנים מזונות לפני כלב הפקר, שאין מזונותיו עליך, מצד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ש'לא יחרץ כלב לשונו'.

(אף שבנוגע לכלב, הנה תמיד מזונותיו עלינו, אבל בצפורים זהו רק בשבת שירה. ויש לחלק, ש'לא יחרץ' הוא נגד טבע הכלב, משא"כ שירת הציפורים, הרי אדרבא, זהו דרכם וטבעם, רק שמגיע להם שכר על שנתחכמו להתאים שירתם עם שירת משה ובני ישראל, וכעין מארז"ל: "למי משבח - למי שאין דרכו להשכיר והשכים" (חגיגה יב, ב)).

(וזה מדגיש גודל החידוש ב"מנהג ישראל תורה היא" (כמבואר בשיחת תש"ב) שלהסבר זה, המנהג עצמו עושה גדר 'מזונותיך עליך'.)

אבל זה עולה יפה רק לטעם המהרי"ל, שהילדים שילמו לציפורים ששרו, אבל הרי לא עשו כלום כשקלקלו עצת דתן ואבירם שפיזרו המן.

בס' המנהגים עמ' 64 הע' 39 (המנהגים וההערות בעמ' זה הם מהרבי) כתב שצריך לומר "שבתות ... בם" בנעילה, ומסיים: "כמובן, כן הוא גם בשבת שחל בו יום-טוב".

וצ"ע מפני מה לא נכנס הדבר מאז כתיקון בסידורינו בתפילת יו"ט (שבשבת במנחה צ"ל: "שבתות ומועדי קדשך"), עכ"פ כהערת-שוליים.

[העירני הרה"ח ר' טוביה שי' זילברשטרום שצ"ע מה מקור ההוספה, כי תיבות אלו אינן מופיעים במנהגים שבמחזור השלם, ואף לא בהוספות לשו"ע אדה"ז. ושאולי מטעם זה לא נכנס התיקון בסידור].

אגב, יש לברר מה הטעם שבשבת שחל בו יו"ט (משא"כ בר"ה ויוהכ"פ) אין אומרים כלל "וינוחו" (גם בשחרית)?

באבודרהם, סדר מעריב של שבת, כתב: "וגם בשבת עם יום-טוב אומר "וישמחו" [במקום 'וינוחו'], כמו שאמרנו [לעיל אודות 'בשמחה ובששון'], שגם בשבת נופל לשון שמחה" [אגב, במנהגי טירנא ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' לד ובב"י סי' רפא מביאים הנוסח לומר 'וישמחו' גם בשבת סתם, וראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1090 הע' 21, וכ"ה בכמה סידורים נוסח ספרד של החסידים, כתוספת במוסגר "וישמחו בך ישראל אוהבי שמך"].

ואולי הכוונה שכשאפשר להזכיר שמחה, זה עדיף מלהזכיר מנוחה. ועצ"ע.

בעניין פירש"י (סנהדרין עד, רע"ב) ש["מצוה קלה" שפירשו חז"ל] "ערקתא דמסאנא" שצריך למסור נפשו עליה ב'שעת השמד' היינו (אפילו) 'מנהג בעלמא' (הרה"ח רמ"מ פוטרפאס ע"ה אמר לי שזוכר זאת ממאמר משנת תרפ"ז, והעירני הרה"ת ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ מדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בצאתו לקוסטרומה, סה"מ תרפ"ז עמ' קצו "תורה, מצוות ומנהגי ישראל"), הנה נמצא כן כו"כ פעמים בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בלתי מוגה, ולע"ע מצאתי בהתוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1940. ונקודת העניין גם בלקו"ש חי"ג עמ' 238 ("הטפל דטפל").

וראה בס' יראים סי' תג (בדפוס ישן סי' ה) שכתב בפשיטות כפירש"י: "יחבב תורה ודקדוקיה וישמח עצמו לקראת המצוות, ואפילו אינה מצוה אלא מנהג יהודית, ואם יעבירנו נראה כעובר מצוה ומפקירה, צריך שייהרג על הדבר ... פי' שעת השמד, שמכוונים עובדי כוכבים להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו ...", עיי"ש. הובא להלכה גם בהגמ"יי פ"ה מיסודי התורה אות ד.

ולדינא, הטור (יו"ד סקנ"ז) סתם כפירש"י, ואילו מרן בב"י העתיק פירש"י ומהרי"ק (שפירש כן גם בדעת הרי"ף), אך בהמשך העתיק מהר"ן שכתב ע"ז "מצות לא-תעשה" ולא העיר מאומה, ואחרי שעסק בענינים אחרים הביא את הרמב"ם של הזכיר "מנהג", ופירש דעתו, שלהרמב"ם מיירי שם באיסור ל"ת ומשמע לכאורה שלא פסק כהרמב"ם. ועד"ז העתיק הש"ך ס"ק ה'. ואף שבשו"ע (ס"א) העתיק "ערקתא דמסאנא" ללא פירוש, כיוון שלא נחלק על דברי הטור והעתיק כעיקר את דעת רש"י ודעימיה, לכאורה כך יש לפסוק.

וכן בס' 'אהלי יוסף' על דיני קידוש השם (למוהרא"י ריבלין מדריבין) ס"ב - סתם כדעת רש"י, ואת הדעות האחרת הביא רק כ"ויש אומרים".

[באם נניח שיש ספק בדבר, וראה בש"ך שם ס"ק א' מתה"ד סי' קצט, כיצד להורות במקרה של ספק פלוגתא דרבותא בדיני קידוש השם].

ע"ד מנהגנו בדבר י"ג מידות בניגון ובטעמים, הנה בכף החיים (קלא, כג) מביא הסתייגות מזה ממהר"ם זכותו בשם האריז"ל (אם כי הכה"ח עצמו רוצה לסייג הסתייגות זו),

וכיון שלשון מענה הרבי כפי שנבדק [היכל מנחם ח"ג עמ' רסה] הי': "איך האב פון דעם ניט געהערט" (ולא "וועגן דעם" שאז היתה המשמעות שלא שמע דיון על כך) הרי שהכוונה שלא נהגו אצלנו בזה. ודי בזה.

א. בגמ' ב"ב כא, ב: "ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר וכו' קנאת סופרים תרבה חכמה", והבית יוסף חו"מ סי' קנו ד"ה חלק השלישי כותב שהרי"ף והרא"ש כתבוהו ואחריהם נמשכו הטור ורבינו ירוחם וגם הרמב"ם וכו', הגם שלא נקטינן כרב הונא בגמ' שם, ועיי"ש שביאר הפי' ב"מודה רב הונא".

ולמעשה פוסק הרמ"א בסי' קנו ס"ו דמלמדי תינוקות דינן כתלמיד חכם שקובע בכל מקום שירצה.

החתם סופר (בשו"ת חו"מ סי' עט בד"ה והרב"י) כותב שזהו לא רק במלמדי תינוקות אלא דגם "שארי עושי מצוה לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותי' דכל עושי מצוה אינם מעכבים זע"ז".

וצל"ע מקורו דהחת"ס בהא דכ' "דקיי"ל שכ"ה בכל מצוה", היכן קיי"ל זה, ואף שבריש הסימן פ"ג שם, כתב השו"ע לגבי שאין שכנים יכולים למחות ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו "והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו", לכאו' א"א לדייק מזה, דהרי כאן מפורש שכ"ה רק במלמדי תינוקות ומנין שכ"ה לכל מילי דמצוה? ובפרט שבגמ' מפורש הטעם משום קנאת סופרים תרבה חכמה וזה שייך בת"ת דווקא (עמ' בחת"ס שם בד"ה ונראה).

ובאמת יש להביא ראי' קצת שהוא רק דין בת"ת ולא בכל מצוה, דהנה בשו"ע יור"ד סו"ס רמה כ' הרמ"א: רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון וכו', עיי"ש, ובשם תרומות הדשן הביא הש"ך (בס"ק טו): "ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת השכר שתפול לכיסו מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים, ובטורח למצוא היתר לרובן, והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם", ומסיים הש"ך: "ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור, אין לו לקפח הפרס ההוא", עי"ש ועיי' שו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סי' לח מש"כ אודות פתיחת ביכנ"ס ליד ביהכנ"ס קודם וציין ג"כ להנ"ל.

ולכאו' מבואר בזה דבמילי דמצוה עכ"פ אותם שיש בהם היתר על הפרס לא התירו לקפח פרנסתו, וההיתר הוא מיוחד בתלמוד תורה. וצ"ע.

ידוע דאף שפסקינן כרב הונא ברי' דרב יהושע דעושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו וכו', בכל זאת יש אופנים לאיסור והוא: א) שמפסיק חיותו לגמרי, ב) שבעל חנות הראשון סומך לבו ובטוח שיקנו ממנו, ג) שהשני נהנה ממה שהמציא חבירו, ואופני האיסור תלויים בפירוש הראשונים בדברי הגמרא "שאני דגים דיהבי בסייארה". ולהלכה נקטינן ככל הפירושים כמבואר בשו"ע סימן קנו, ואכמ"ל בזה.

וצ"ב כשהתירו בת"ת האם ההיתר הוא גם באופנים הנ"ל שאסרו, או שמותר לגמרי ב"כל האופנים"?

והנה בחת"ס שם מפורש לכאו' דההיתר הוא גם במפסיק חיותי' לגמרי שכותב (בסוף דבריו בד"ה והרב"י) "ולהנ"ל ניחא דתינוקות של בית רבן קול מקרין, כדמשמע דמתניתין דס"ל פי' קול הפטיש וקול תינוקות של בית רבן לאוקמתא דרבא, אע"ג דמתני' מיירי נמי מטעם נכנסים ויוצאים, מ"מ אמת כן הוא שמפורסם בית מדרש של תינוקות ופוסק לחיותו של זה אחריו, ובכי הא מיירי רב הונא והלכתא כוותי' דליכא מאן דפליגי" עיי"ש.

אבל לכאו' נראה ראי' דבאופן כזה לא התירו אף בת"ת; דבשו"ע חו"מ סי' רלז ס"ב כותב המחבר: "אסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ב שיש לו מלמד אחר בביתו, אם לא שיאמר הבע"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי. אבל אם שכר בעל הבית מלמד אחר יכול בע"ב אחר לשכור אותו מלמד עצמו". ובסמ"ע סק"ח מבאר דבהסברת הלימוד ועיונו אין כל המלמדים שוין וה"ל כדבר שאינו מצוי הנ"ל, וכן ביאר בנתיבות שם ס"ק ה. וכ"פ בשו"ע אדמוה"ז דיני הפקר סי' ו סי"ב, עיי"ש.

והיינו שהשוו זאת לדין הפקר שאין בו דין עני המהפך בחררה או איסור יורד לאומנותו. ולכאו' אם נקטינן שבת"ת מותר לירד לאומנות חבירו אף שמקפחו לגמרי, א"כ מה צריך להגיע לדין הפקר, - הרי אפשר לומר בפשטות שבת"ת אין שום הגבלות, ומזה שנחית לטעמא לכאו' משמע שגם בת"ת אין היתר במפסיק חיות לגמרי, ורק מדין הפקר התירו.

ואולי גם מסברא מוכח כן, דהרי ההיתר הוא משום "קנאת סופרים תרבה חכמה" וזה שייך כשא' ילמד קרוב לשני, אז יהי' קנאת סופרים מזה שכל אחד יוכל לשלוח בניו למלמד היותר טוב, אבל אם מקפחו לגמרי מאי קנאת סופרים שייך כאן. הרי כל אחד יכול לבוא ולקפחו ולהוציא מעבודתו ואין כאן לא "קנאת סופרים" ובודאי לא "תרבה חכמה".

ומפורש כן בשו"ת אגרות משה (חו"מ סוף סי' ס) עיי"ש המעשה, ומסיים "ומה שיש לדון מהא דמודה ר"ה דמקרי דרדקא דלא מצי מעכב בב"ב דף כ"א, הוא רק שמלמד אחד יכול לקבוע מקומו דמקום קרוב למלמד האחד אבל לא לקבל התלמידים שכבר עסק המלמד האחר כמפורש בתוס' קידושין שם שגם במלמדים איכא דין עני המהפך בחררה".

ועדיין צריך לברר באופני איסור האחרים, כגון דעתו סומכת כשהשני נהנה מטרחתו, האם גם בזה אסרו בת"ת או התירו. ועצ"ע.

בעניין הוראת אדה"ז בסידורו שלא לברך ברכת הרב את ריבנו ביחיד, ידועים דברי הרבי בס' המנהגים עמ' 74 שהאדמו"ר (אך "מובן שאין זה הוראה לרבים") מברך לאחריה גם ביחיד, הן בלילה והן ביום, ומקורו צויין באג"ק חי"ג עמ' שלז ושערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפט (מכ' להרב יעקב לנדא ז"ל, שגם הוא סיפר - מובא בשוה"ג שם - מפורים תרפ"ד שהאדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ציוה לברך זאת גם ביחיד) מפורים תרח"ץ, ודבר זה נדפס גם ב'רשימות' חוב' קעז.

בס' 'שבח המועדים' (תשנ"ג, עמ' 144 הע' 14) הביא (מדה"ח וקיצושו"ע) שניתן, או (מפרמ"ג) שראוי, לברך ביחיד בלא שם ומלכות, אבל כנראה גם הוא אינו טוען שמנהגנו בכך.

בהערות הרה"ח רי"ל שי' גרונר ל'סידור עם דא"ח' עמ' 728, ציין לביאור העניין שאומרים בתפילת הדרך "ותתנני" לשון יחיד, לשיחת י"ב תמוז תשכ"ד. ולע"ע לא מצאנו זאת שם, וגם לא בסמוך מאותה שנה או י"ב תמוז בשנים הסמוכות.

בשו"ע אדה"ז סי' תקצ סעיף יט "ואפי' במקום שתוקעין כל הל' קולות בתקיעות מעומד א"א שאם טעה התוקע בתקיעות מיושב נסמך על תקיעות מעומד ולא יהא צריך לחזור דכיון שבירך על תקיעות אלו צריך לעשותן כהוגן שלא תהא ברכתו לבטלה", והמקור לזה הוא המג"א בס"ק יב. רק שבמג"א נאמר רק שצריך לעשותן כהוגן ואדה"ז מוסיף "שלא תהא ברכתו לבטלה".

וצלה"ב איך יכול להיות מצב שהוא יסמוך על תקיעות דמעומד והברכה תהיה לבטלה, הרי זה לא הפסק בין הברכה לתקיעה, כי אע"פ שעכשיו הוא מתפלל ורק לאח"ז יעשה את התקיעות דמעומד, הרי אדה"ז פוסק בסי' תקצב ס"ז שלא שייך הפסק באמצע מצוה אחת - שלכן אפי' אם דיבר בין תקיעות מיושב למעומד אין זה הפסק (אע"פ שנראין כב' מצוות), וא"כ ק"ו כאן שזהו ממש מצוה אחת שבירך ולאח"ז התחיל את התקיעות במיושב (והתחיל לא רק את התשר"ת אלא גם את התר"ת ותש"ת), רק שבבא אחת מהל' קולות היתה פסולה - הרי אפי' שהוא יתפלל מוסף ולאח"ז ישלים את הבבא הזאת בתקיעות מעומד, בכ"ז התפילה לא יכולה לעשות הפסק כי לא שייך הפסק במצוה אחת?

והנה בשלמא על הלשון של המג"א שצריך שתהא ברכתו כהוגן לא יקשה, שעדיף שסמוך לברכה יהיו כל התקיעות כהוגן בלי שיהיה הפסק של תפילה ביניהם, אבל ההוספה של אדה"ז לגבי ברכה לבטלה, ילה"ב - הרי אפי' אם ידבר ביניהם לא יהיה זה ברכה לבטלה?

[אולי אפשר לתרץ עפ"י חידושו של אדה"ז בסי' תקצג ס"ג שכתב "שאין כאן מצוה כלל אא"כ תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים". - ז.א. שאם עשה רק שתי תר"ת אין כאן מצוה כלל, וא"כ אולי אפ"ל שכל זמן שעוד לא עשה ג"פ תר"ת כשרים עדיין לא התחיל לעשות את המצוה, ולכן תפילה תהיה הפסק כי זה כאילו שמתפלל בין ברכה לתקיעה. אמנם לכאורה אאפ"ל כך כי מהלשון בסי' תקצב ס"ז נפסק שאם דיבר בין ברכה לתקיעות מיושב צריך לברך עוד פעם משמע שאם התחיל כבר לתקוע זה לא הפסק, ואין צריך לברך פעם שניה].

ואולי אפ"ל באו"א: דהנה אדה"ז משנה כאן מלשון המג"א בעוד פרט, - שהמג"א כותב סתם שאפי' אם טעה במיושב לא נסמוך על מעומד, אבל אדה"ז כותב שאפי' במקום שתוקעין כל הל' קולות בתקיעות מעומד לא נסמוך על תקיעות מעומד.

ואפ"ל הטעם דכותב מקרה כזה, דכוונתו לומר שאם היתה לו טעות במיושב אז נסמוך על מעומד שכל שלושת התשר"ת או התר"ת שלו הוא יצא בהם י"ח במעומד, ולא שיצא י"ח שתי תשר"ת במיושב וישלים תשר"ת אח"כ במעומד, וא"כ יכול להיות שברכתו על השופר תהיה לבטלה כי אם המצוה היא דוקא תר"ת, ובתר"ת היה לו טעות, והוא סומך שאת כל התר"ת הוא יצא י"ח במעומד, א"כ היה הפסק של תפילה בין הברכה לתקיעה. ועצ"ע.

בגליון העבר (ע' 72) כותב הר' גדלי' אברלאנדער שי' דמי שיכול להתעכב ע"י הנרות כחצי שעה רק באם ידליק מאוחר יותר, שאין לאחר הדלקת המנורה בשביל זה, אלא עדיף שידליק בזמן ואל יתעכב על הנרות,

- דהא דאמרי' שמאחרין את המצוה כדי לקיימה בהידור יותר היינו רק אם המצוה עצמה מתקיים בהידור יותר, כגון לגבי ברית שיש הידור בהמצוה עצמה כשמקיימים אותו ברוב עם, אבל בנדו"ד אין שום הידור בהמצוה עצמה - שהוא ההדלקה - כשמתעכב ע"י הנרות אלא זה ענין והידור על המדליק וכו'.

ודבריו אינם מובנים כלל, דהא דמאחרין את המילה כדי להתקיים ברוב עם, בודאי אינו הידור במעשה המצוה - שהוא הסרת הערלה - ופשוט שלא ניתוסף כאן כלום בחפצא דמצות מילה, ורק בהגברא המקיים את המצוה דהיות שנעשה ברוב עם הנה זה מוסיף שמחה בו - הקשורה עם מצות מילה בפרט, ולכן שפיר אפשר לדחות הברית.

והשתא מש"נ איחור הדלקת הנרות חנוכה כדי לשהות אצלם כחצי שעה, דבודאי הידור במצות הדלקת הנרות הוא, ומש"נ אם ניתוסף הידור במעשה ההדלקה דוקא - מ"מ היות דמהדר הוא בענין הנרות, ולא בענין אחר שפיר יש לדחות ההדלקה, דמש"נ מברית מילה הנ"ל, ויש להאריך בכ"ז עוד.