בשו"ע אדה"ז סי' שכח סעי' כב פסק "מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה, ומותר להאכילו מוקצה אפי' בידים אם אי אפשר בענין אחר".

ודין זה שמותר להאכילו מוקצה אפי' בידים אם אי אפשר בענין אחר, הובא במגן אברהם כאן סקט"ו מאו"ה כלל נט. ושם כתב דאם אין התינוק רוצה לאכול כי אם ע"י אמו - מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו, אע"ג דמטלטלת מוקצה.

והנה בשו"ע שם פסקו דלחולה שאין בו סכנה שאין בו סכנת אבר רק חלה כל גופו או נפל למשכב אסור לישראל לעשות שבות, אלא בשינוי ראה באדה"ז שם סעי' יט, וא"כ מדוע התירו הכא לטלטל מוקצה להאכילו?

ובפמ"ג שם סקט"ו כתב דיש כאן ב' דברים מחודשים בדין זה, דאע"פ שהסברא השלישית נראית כמ"ש באות יד [דלישראל מותר רק ע"י שינוי] - אפ"ה הקילו בטלטול מוקצה שאין בה אלא איסור טלטול ואפשר בע' שינוי קצת.

דבתחלה רצה הפמ"ג לבאר דטלטול מוקצה איסורו קיל משאר שבותים, והתירו לישראל לצורך חולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד שם סקכ"ה שנראה דטלטול מוקצה קיל טפי.

אבל הפמ"ג מצדד דאפשר בע' שינוי קצת דרק ע"י שינוי התירו כמו בשאר שבותים, אמנם מסתימת לשון אדה"ז "ומותר להאכילו מוקצה אפי' בידים" משמע דאפילו בלא שינוי מותר, וצריך לומר דטלטול מוקצה קיל טפי.

והנה בסי' שט סעי' א פסק שנוטל אדם את בנו ברה"י והאבן בידו ואינו חשוב כמטלטל את האבן בידיו, והוא שא"א בענין אחר כגון שיש לבנו געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה, ולא גזרו על טלטול שלא בידים ממש במקום סכנת חולי וכו'.

ובסעי' ב' כתב "ואפי' כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן אבל אם דינר בידו אסור אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו ברה"י גזרה שמא יפול הדינר מידו וישכח אביו ויגביהנו ונמצא מטלטל מוקצה טלטול גמור ולטלטול גמור חששו וגזרו אפי' במקרב סכנת חולי כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו". ומקורו מסוגית הגמ' שבת קמא ופירש"י שם,

ומבואר מהתם דטלטול גמור בידיים אסור אפי' במקום סכנת חולי שאין בו סכנה.

- והכא בסי' שכח פסק דמותר טלטול בידים לצורך תינוק שהוא חולה שאין בו סכנה.

ובתהלה לדוד סי' שט סק"א עמד בסתירה זו וכתב דע"כ צריך לומר דמתי נחשב תינוק כחולה שאין בו סכנה - רק לענין אכילה, אבל לא לשאר צרכיו כגון לרחיצה ודינו כגדול המצטער דמותר שבות רק ע"י שינוי, אבל שבות כדרכו לא. ויסוד זה כתב התהלה לדוד בכמה מקומות דלא לכל צרכי התינוק נחשב כחולה שאין בו סכנה (וגם לענין קור מבואר דנחשב כחולה ראה סי' רעו סעי' טו).

והנה צ"ע דהא דכתב דסתם צרכיו של תינוק לא הוי צרכי חולה שאין בו סכנה אינו שייך לדין המבואר בסי' שט, דהתם בפשטות איירי שיש לו געגועין ואם לא יטלנו האבן בידו יחלה, ובסעי' ב כתב הלשון במקום סכנת חולי דאיירי שיהי' במצב של חולה ולא רק מצטער דזה יגרום לתינוק חולי ממש.

- ולפי"ז צ"ב מדוע התם גזרו על טלטול ממש ולהאכילו מוקצה התירו.

ובמשנה ברורה סי' שכח סקנ"ח הביא הפמ"ג שמצדד קצת דגם להאכילו מוקצה בעי שינוי. וב'שער הציון' שם ס"ק לד כתב "ולפי דבריו מיושב דלא תקשה מלעיל ש"ט סעי' א", ע"ש. דגם הכא מותר רק ע"י שינוי וטלטול ממש לא התירו.

וכן כתב הגר"א בסי' שכח סעי' יז "מותר לומר כו' דסתם צרכי כו' קמ"א ב' בתינוק שיש לו כו' והתירו לו שבות ע"י שינוי כמש"ל..." - דגם בדין זה בסי' שכח התירו רק בשינוי כמו הסוגיא דקמא, ב, בתינוק שיש לו געגועים.

אמנם מסתימת לשון אדה"ז כאן דמותר להאכילו מוקצה "אפי' בידים.." משמע דלא צריך שינוי הכא, וא"כ מדוע לקמן לא התירו לתינוק שיש לו געגועין ויחלה, טלטול בידים, אע"פ שיבוא לידי חולי?

ואולי אפשר לומר דשיטת אדה"ז היא דיש לחלק בדין חולה שאין בו סכנה היכי שהוא עכשיו חולה, או שיבא עי"ז למצב של חולה.

דמתי התירו טלטול גמור - רק בתינוק שאין לו מה לאכול שהוא עכשיו במצב של חולה שאין בו סכנה; אבל התם איירי שאם לא נתירו לטלטל האבן יבא לידי חולי, ובכה"ג שעדיין לא חלה לא התירו טלטול גמור.

ומדוייק לשון רש"י ואדה"ז שם "ולא גזרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי ולא כתב במקום חולה שאין בו סכנה", דהתם הכוונה שיבא לידי חולי דהוי סכנת חולי שאין בו סכנת נפש.

דבחולה שיש בו סכנה מבואר להדיא בסי' שכח סעי' ה "או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד עליו חליו והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן מחללין ואם לאו אין מחללין", דכיון שיוכל לבא לידי סכנה אם לא יחלל עכשיו שבת דינו כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת. אבל בחולה שאין בו סכנה מבואר בכל הסימן שם דהוי כבר במצב של חולה, ולא איירי כלל למנוע החולי ואפשר דהתם לא התירו כל השבותים.

וזה ההלכה המבואר בסי' שט דיגרום חולי, ובכה"ג אין לו דין חולה שאין בו סכנה, ולא התירו טלטול גמור רק טלטול שלא בידים ממש.

והנה ברמב"ם פכ"ב מהל' שבת ה"ז פסק "אין שורין את החלתית בין בפושרין בין בצונן אבל שורה אותו בתוך החומץ ואם שתהו ביום חמישי ושישי הרי זה שורה בשבת בצונן ומניחו בחמה עד שיחם ושותה כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות". ומבואר להדיא דמותר לעשות שבות [ולשיטת הרמב"ם לא בעי שינוי בחולה שאב"ס] אפילו שעכשיו אינו חולה רק כדי שלא יחלה.

וכן הביא בשמירת שבת כהלכתה פל"ג בדיני חולה שאין בו סכנה אות ד "המתהלך כבריא אבל עלול ליפול למשכב אם לא יקבל טיפול בעוד מועד (גם אם לא נשקפת כל סכנה לחייו)..." - ומציין שם "עי' רמב"ם פכ"ב מהל' שבת ה"ז חי' הר"ן לשבת ק"מ א' סווד"ה אי אג"ט מלאכת טוחן סעי' י"ד ובהערה נ"ב".

והנה ברמב"ם כתב כדי שלא יחלה, אבל בשו"ע סי' שכא סעי' יח (וחסר בשו"ע אדה"ז) כתב מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו, וראה בחי' הר"ן שהביא ב' גירסות בגמ' ובגמ' שלנו כתב כדי שלא יסתכן.

ולפי"ז בשו"ע לא הובא כלל דינו של הרמב"ם דמותר גם כדי שלא יחלה רק כדי שלא יסתכן מותר.

וא"כ יש לומר דיש לחלק בדינם היכי שהוא כבר חולה שאב"ס דבזה איירי בסי' שכח ומותר טלטול גמור, להיכי שיבוא לידי חולי שלא התירו טלטול גמור ובזה איירי בסי' שכט.

ולפי"ז יש לעיין בכל התרופות שהם כדי למנוע חולי, אם מותר כמו שהתירו לחולה שאב"ס שנפל למשכב או חלה כל גופו, דאפשר דאע"פ שיבא לידי מצב זה מ"מ מכיון דעכשיו עדיין לא חלה לא התירו כמו שלא התירו טלטול גמור בכה"ג, ויש לעיין בזה בפוסקים.