1) יל"ע למה לא תיקן עזרא כן בהנוגע ליו"ט - דיש לכבס יום קודם עיו"ט, וכן שאר התקנות כמו אכילת שום וכיו"ב. ובפמ"ג או"ח רסי' שח במ"ז דכל הדברים הנלמדים מפסוק "ממצוא חפצך" וכו' נאמר גם על יו"ט ונכלל בזה גם 'וכבדתו' בכסות נקי'. וראה גם ביאור הלכה סי' תקכט. וברמב"ם הלכות יו"ט פ"ו הל' טז שמצווה לכבד ולענג היו"ט כבשבת. ואולי פשוט הוא, דנלמד משבת.

2) והנה המחבר סי' רס"ב ס"ג כתב ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת. והק' בס' 'תורת חיים' סק"ו שמוכח בגמ' דדרש גמור הוא מדברי קבלה, ובכלל כבוד שבת הוא, והו"ל במקצת כמו דין הדלקת נר בשבת שהוא משום כבוד ועונג שבת. וכ"ה בסמ"ג מ"ע ל' דמ"ע מדבריהם הוא, שנאמר "וכבדתו" שלא יהי' מלבושך וכו' וגם הדלקת הנר הוא משום כבוד שבת, ע"כ מהתורת חיים. ואולי מכח קושיות אלו שינה אדה"ז מלשון המחבר וכתב "חייב כל אדם להשתדל שיהיה לו בגדים נאים". ודו"ק.

3) הבאה"ט סי' רס"ב ס"ק ד הביא דהאריז"ל כתב דיש ללבוש ד' בגדי לבן לשבת, מלבוש עליון והתחתון ואיזור והחלוק, כנגד ד' אותיות הוי'. וראה בכף החיים סקכ"ד משעה"כ ופרע"ח. ויש שכתבו דאין הקפדה ללבוש לבנים דוקא, אלא שלא ילבש שחורים או אדמוני כולו. וראה בערוך השלחן ס"ג דוכבדתו פי' כסות יקרה ויפה ולאו דוקא לבן. וב'דברי תורה' (לבהמנח"א) מהדורא א' סי' ע"ט מאריך דהטעם דלא נהגו בימינו ללבוש לבנים (רק בעת הסעודה), הוא משום שבעת התפלה הולכים למעלה בטלית גדול שזהו בגד חשוב מלבן ע"כ סומכים ע"ז, ע"כ.

4) והאם זה דוקא בחמישי ולא קודם לכן - עי' בפוסקים סי' רמ"ב, וב'כף החיים' שם אות י"ט שמביא דנהגו לכבס ביום א' מימי השבוע חוץ מע"ש. ודלא כהרב יד אלי' שתפס דדוקא ביום ה' יכבס ולא קודם, ומ"מ אם אפשר יותר טוב לכבס ביום ה' או ביום ד', משום דמיום ד' ואילך הוא מכלל שבת הבאה. ע"ש גם עפ"י תורת הנסתר, כדי שיהא מכין לשבת בימים שמקבלין בהם הארת שבת, ע"ש.

וב'שמירת שבת כהלכתה' פרק מ"ב הערה י"ג מביא מהגרשז"א, דמסתבר דכשם שאם רואה מנה יפה מיחדה לשבת, כך לגבי כסות נקי'. דמותר לכבס אפי' ביום ראשון כדי שיהא מוכן ומזומן לשבת ע"ש. ובשלחן שלמה סי' רמב סעי' ג' חקר בתקנת עזרא אי הוי דווקא לכבס ביום ה' או עיקר התקנה שיהי' לו בגד נקי לכבוד שבת ונקט בעיקר כהצד השני.

5) לשון המחה"ש שם. וראה בשעה"צ סי' רמ"ב ס"ק ט"ז מפורש כדברים האלה, וכדלקמן. וראה פמ"ג.

6) וכמו שציינו כבר בהוצאה חדשה דטושו"ע הל' שבת.

7) לשון המאירי וה"ר יונתן שם.

8) והנה בגמ' פסחים קי"ב ע"ב - "מאן דמחוור לבושי' ולא נטר לי' תמניא יומי והדר לבוש לה בריין הנך כינים וקשין לדבר אחר" (=מי שמכבס מלבושיו ולא המתין שמונה ימים ואח"כ לבשם, נבראים כינים וקשה לדבר אחר). וברשב"ם (שם) פי' "ולבוש להו מקמי שמונה יומי דאכתי לא מטו שמונה יומי שכיבסן . . וקשין לדבר אחר צרעת", עכ"ל. ועי' פרש"י דאכתי לא מטי ה' יומי דאשלחינהו. ובס' שמירת גוף ונפש סי' ע"ג הער' ב' מביא מס' מלא הרועים דמפרש"י נראה דהוא ח' ימים משהפשיטן אבל אם כיבסן היום יכול ללובשן.

אבל בשו"ע אדה"ז הל' שמירת גו"כ הל' ט' פסק כהרשב"ם דכתב שם וז"ל הלובש חלוק מכובס שלא עברו עליו ח' ימים אחרי שנתכבס קשין לצרעת.

ובקצוה"ש סי' ע"ג הערה כ"ב העיר מהל' זו להמבואר אצלינו בענין תקנת עזרא שיכבס בגדים ביום ה' לכבוד שבת, הא מבואר דהלובש בגד קודם ח' ימים מזמן הכיבוס - לאדה"ז - קשין לצרעת. ובודאי תקנת עזרא לא הי' לשבת הבאה, אלא פשוט כדי ללבוש בשבת זו וע"ש ומתרץ דכ"ז בכביסה במים קרים בלבד אבל ברותחים או במים ואפר ובורית שמנקה היטב אין להקפיד.

ובס' שמירת גו"נ הנ"ל מביא מס' תו יהושע דבזמנינו לא שייך דין זה - ומביא שם שהיו מי שהקפידו ע"ז ע"ש.

9) וראה שם בהמשך שמיקל בתשעה באב שחל ביום חמישי שמותר לכבס במוצאי ת"ב, אבל רק לצורך שבת - ובמכונת כביסה אשר אין רגילים לכבס בה קצת, אפשר להוסיף גם כביסה שלא לצורך שבת.

10) וז"ל המשנ"ב רמ"ג סקט"ז - כדי שיהו לבנים בשבת אבל לא בע"ש כדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ובשעה"צ שם אות ט"ז - כן הסכים הא"ר וכן במאמר מרדכי וש"א. דזהו עצם התקנה ודלא כמ"א דמשמע מיני' דעיקר התקנה הי' שלא לכבס בע"ש.

11) בקובץ 'זרע יעקב' (סקווער) גליון י"ז אלול תשס"א עמ' שמ"א מעיר הכותב בשו"ע אדה"ז הל' פסח בענין מצה עשירה שאדה"ז נטה מפסק המג"א שפסק דמצה עשירה מותר בשעה ה' ושעה ששית ואדה"ז פסק דאסור מסוף שעה רביעית, ותמה השואל מדוע נטה אדה"ז מפסק המג"א וז"ל ומי שרגיל בשו"ע (אדה"ז) רואה שהולך כסדר אחר פסקי המג"א וצ"ע לדעתו. עכ"ל.

ולכאו' אף שאדה"ז רגיל לפסוק כהמג"א כידוע וראה מ"ש בזה בס' שעה"כ, אך כמדומה יש מקומות רבים, וכמו בנדו"ד, שאדה"ז אינו פוסק כהמג"א - ואניח לקוראי הגליון להאיר ולהעיר בזה.

כנהוג בין כמה מלמדי תשב"ר, שמשתדלים שהילדים שיחי' יחזרו בע"פ פסוקים של חומש שלומדים בכתה, ויל"ע האם אין זה נכנס בגדר "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ" (גיטין דף ס' ע"ב, תמורה י"ד ע"ב), ומהי שיטת רבותינו נשיאנו בזה.

בשו"ע אדמוה"ז סי' מ"ט סעי' א "נהגו לקרות פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות . . בעל פה, ואע"פ שאמרו חז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ, מ"מ כל דבר שהוא שגור . . מותר, אבל אם לא שגור בפי הכל אע"פ ששגור בפיו אסור. וי"א שטעם המנהג הוא שלא אסרו לומר דברים שבכתב בע"פ אלא שאומר כדי להוציא אחרים י"ח (אבל כל אחד לעצמו מותר, ויש ליזהר כסברא הראשונה, אבל המקיל כסברא האחרונה אין צריך למחות בידו)..." [ועי' בהערות וציונים על הל' ת"ת מהרמ"ש אשכנזי שיחי' (כפ"ח תש"ס) פרק ב' ס"ג הערה 17 מה שמביא ע"ז, וראה גם בספר אורחת חיים (ספניקא?) דמציין לספרי הראשונים והאחרונים שמבררים שאלה זו, ואינו תח"י].

ובלקו"ת פ' קדושים דף ל, ד מאמר "והדרת" כו' וז"ל: "עכ"פ לפחות ישתדל . . לקנות ולחקוק במוח הזכרון שבנפשו, ה' חומשי תורת משה אשר כתב מפי הגבורה...", ע"ש. והנה באגרות קודש חכ"ד אגרת ט'מח [וכ"ה בלקו"ש חי"ד ע' 237] עונה להשואל על מאמר הנ"ל, "לשאלתו בלקו"ת ס"פ קודשים . . והרי דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ, האיסור הוא לאומרם כו', אבל פשיטא שצ"ל השתדלות ביגיעה שדברי תורה יהיה חקוקים בזכרונו הן תושב"כ הן תושבע"פ. והיא מל"ת מה"ת (ראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ב סג-ד)".

וראה גם באגרות קודש חט"ו (עמ' 425) אגרת ה' תש"נ, "נאר ווי געזאגט פריער, וויסען אויף אויסווייניג איז איין זאך, אבער קביעות לערנען אויף אויסווייניג איז דאס דער עיקר אין תורה שבע"פ און ניט (=ההדגשה במקור) אין תורה שבכתב" (וראה שם כל המכתב).

והנה מהנ"ל משמע שצריכים ללמוד באופן כזה, שע"י היגיעה בהלימוד יֵדע הפסוקים בע"פ בדרך ממילא, אבל לא ללמדם ולחזור עליהם בע"פ.

ולהעיר מהיום יום בכ"מ ע"ד הנ"ל. בז' טבת: "ע"י חזרה כל היום, כמה שיש ביכולתו, משניות תניא תהלים בע"פ". בי"א טבת: "יעדער איינער פון די יודעי ספר און יודעי תורה מוז האבען עפעס אויסגעלערענט בע"פ: חומש, תהלים, משניות, תניא, אזוי, אז צו יעדער צייט און אין יעדען ארט, זאל ער קענען טראכטען און זאגען די הייליגע אותיות שבתורה". וכאן מציין גם חומש, משא"כ בז' טבת דמביא רק "תהלים משנית תניא", ויל"ע מהו החילוק בזה.

והנה בנוגע תהלים בע"פ מובא בספר 'קצות השולחן' (מהרא"ח נאה) סי' י"ד ס"ב מה'באר היטב' סי' מ"ט בשם תשו' 'חוות יאיר' סי' קע"ה דמותר לומר מזמורי תהלים בע"פ. וראה ג"כ תוד"ה "דברים" תמורה (יד, ב), "דאין להקפיד רק מה שכתוב בתורה". ובשיטמ"ק שם פי' דכוונתו חומש, ובתשו' חת"ס יו"ד סי' קצ"א דשירי תהלות נאמרים בע"פ, דמעיקרא הכי נתקנו, דגם הלויים לא שוררו בבהמ"ק מתוך ספר, וע"ש. אבל ע"ד פסוקי חומש, יש לעיין מה הכוונה ב"טראכטען און זאגען די הייליגע אותיות שבתורה" שבהיום יום י"א טבת הנ"ל. ויש שרצו לבאר ש"טראכטען" קאי על חומש ותהלים, ו"זאגען" קאי על משניות ותניא. ויל"ע בכ"ז. ובפרט אצל תשב"ר, אם ישנו בו מצד חינוך ילדים בלימוד וזכרון הדברים שלמדו, שעי"ז יהי' אצלם באופן ד"חקוקים בזכרונו", או אשר גם בזה יש "איסור" אפי' לאומרם כבאג"ק הנ"ל.

[וראה גם בהיום יום ט' אדר א': "אז מען געהט אין גאס און מען טראכט משניות תניא, און מ'זיצט אין קראם (סטאר) מיט א חומש, א תהלים...", ולכאורה כאן רואים מפורש דכשמדבר על ה"גאס" מביא משניות ותניא, ובנוגע ה"קראם (סטאר)" מביא חומש ותהלים. הגם שכאן אפי' ע"ד משניות ותניא בה"גאס" (דלכאורה איירי בע"פ) מדבר על "טראכט משניות תניא", ולא לחזור בדיבור].

בסי' שמג ס"ה כותב אדה"ז שאסור מן התורה לגדול להאכיל איסור לקטן בידים, ולומדים זאת מהפסוק (ויקרא יא, מב) "לא תאכלום" ופירשו חכמים (יבמות קיד, א) "לא תאכילום".

והנה בס"ט כותב שהאיסור הוא לא רק להאכילו ממש, אלא גם לתת לו דבר איסור בידים הראוי לאכלו, אף אם אינו מתכוין שיאכלנו, כי שמא יאכלנו ונמצא מאכילו איסור בידים. ועל זה כותב בס"י "(וכל זה באיסורי מאכלות ואפילו הוא איסור שהזמן גורם) אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות . . רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק". הרי שמחלק בין איסורי מאכלות שאסור ליתן אפילו בידי הקטן, לבין שאר איסורים שמותר ליתן בידיו, והאיסור הוא רק לעשות עמו האיסור ממש.

אבל בסי' שא סכ"א כותב אדה"ז שבגד שיש בו פעמונים המשמיעים קול אסור להלביש לקטן "שהרי זה כמאכילו איסור בידים". וצריך להבין מדוע אסור להלבישו, הרי בפעולת הלבשת התינוק אין איסור, וכל האיסור הוא אח"כ כשהתינוק הולך עם בגד זה ומשמיע קול, שאז יש בזה משום איסור משמיע קול, ומאי שנא בין דין זה לבין הדין המובא בסי' שמג ס"י שמתיר ליתן לתינוק חפצים בשבת אף שיעשה מהם אח"כ מלאכה להנאתו. ועד"ז הקשה ה'תהלה לדוד' סי' שמג סוסק"ב, ונשאר בצ"ע.

ויש לומר הביאור בזה, ע"פ המבואר בסי' רסו ס"י במי שבא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו כיס של מעות, שיכול ליתן לקטן, ובלבד שיתן לו בשעה שהקטן עוקר רגליו ללכת, כדי שלא יעשה עקירה והנחה, ומבאר שם, שזהו משום שאסור להאכילם דבר האסור בידים. ומוסיף שם שאפילו מבעוד יום אסור ליתן לו שלא באופן זה, ומבאר שם הטעם, "כיון שיודע שיוליכוהו בשבת ולדעת כן נותן להם, ה"ז כמאכילם איסור בידים". ומבאר בבדה"ש סי' קמז סקי"א שבטעם שכתב אדה"ז ש"לדעת כן נותן להם", מבואר ההבדל בין סי' שמג לבין דין זה, שבסי' שמג מדובר שאינו נותן להם החפץ על דעת שיעשו בו מלאכה, ולכן מותר. משא"כ כאן מדובר שהוא נותן להם הכיס על דעת שיעשו בו הליכה ברשות הרבים.

ויש לומר שזהו החילוק בין סי' שא סכ"א לבין סי' שמג ס"י, שבסי' שא מדובר שהאבא מלביש לקטן על דעת שהתינוק ישמיע הקול בפעמון התלוי בבגד בהילוכו (כדי שידע האב היכן נמצא התינוק, או אפילו בשביל להרגיע את התינוק), ולכן אסור להלבישו, שהרי זה כמאכיל איסור בידים, ודמי לדין המבואר בסי' רסו. משא"כ בסי' שמג מדובר שאינו נותן לו החפץ על דעת שהקטן יעשה בו מלאכה.

והאמת שבלאו הכי צריך לומר שבסי' שא מדובר שהוא נותן לו הבגד על דעת שישמיע קול, שהרי מפורש בסי' שלח ס"א ש"אפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר, כיון שאינו מתכוין לכך". וא"כ מה שכתב בסי' שא שאסור ללבוש בגד שמשמיע קול בהילוכו, בהכרח מדובר שהוא מתכוין לכך.

והנה בבדה"ש שם מבאר עוד, שמה שכתוב בסי' שמג ס"י שמותר ליתן לקטן עוגה שכתובים עליה אותיות, מיירי אף אם כוונתו שהוא יאכל העוגה, ואין זה דומה לשאר איסורים, כי כאן כוונתו שיאכל המזון ולא האותיות, אלא שאי אפשר לאכול העוגה מבלי לשבור האותיות, ובאופן זה אין איסור אלא א"כ אומר לו מפורש שיאכל העוגה.

ויש להביא הוכחה לדבריו מהמבואר בסי' תרמ סוס"ד "ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה, אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה לאכול, אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה". ומשמע, שנתינת המאכל לפניו אינה אסורה אף שבכוונתה שהקטן יאכל המאכל (וראה סי' תרטז סוס"ד אופן דומה לזה גבי יוהכ"פ ושם אסור. אך משם אין להקשות, כיון שהרי מדובר באיסורי מאכלות (שהזמן גרמא)), כיון שאין בכוונתה שהוא יאכל את המאכל דוקא כאן, וכל רצונה הוא שהקטן יאכל המאכל, ולכן במקרה זה רק כשהיא אומרת לו במפורש שיאכל אסור.

אך עדיין צ"ע מהי סברת החילוק בין מאכלות אסורות לשאר מלאכות. ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם ויחכם עוד.

א. בענין ההפסקה בפסוד"ז כתוב בס' המנהגים (עמ' 9): "בפסוד"ז (אם הגיע הש"ץ לאמירת 'קדושה', 'מודים' ו'קדיש') מפסיקים לומר כל נוסח ה'קדושה' (וכן ההוספה שמוסיפין בשבת וביו"ט בשחרית ובמוסף) ו'מודים', אבל לא 'אמן' שמתתקבל ואילך".

והנה בהשקפה ראשונה עולה בפשטות, שדווקא על ה'אמנים' שמתתקבל ואילך אין לענות, אבל על האמנים שקודם 'תתקבל' יש לענות על - כולם - בפסוד"ז. וכן דייק ב'קונטרס דיני הפסק בתפלה' ('אהלי שם' תשמ"ט), וכן הוא בטבלאות שהודפסו בסידורי תהלת ה'.

והנה מקור דין זה, הוא, במכתב של הרבי (אג"ק ח"ג ע' קמח, הובא בהוספות לס' המנהגים עמ' 103), אך המעיין במכתב כולו מקבל תמונה שונה לחלוטין! לשם כך נתעכב לקמן בהבנת המכתב מראשיתו1.

ב. לאורך המכתב דן הרבי בענין ההפסקה לקדושה ומודים בפסוד"ז. וההכרעה הנ"ל - שיש להפסיק לקדושה ומודים - מביא הרבי בחתימת המכתב בשמו של הרבי הריי"צ - דכן יש לנהוג למעשה. אך בראש המכתב כותב הרבי שממשמעות דברי אדה"ז בסידורו, נראה להיפך, דאין להפסיק לאמירת כל נוסח הקדושה ומודים, וז"ל המכתב:

"...ג) בענין דיני הפסק בפסוד"ז.

"זה לשון אדה"ז בסידורו: כשמפסיק למודים כו' וכשמפסיק לקדיש כו' בקדושה יאמר רק כו' אבל נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה וא"א אותו במקום שאסור להפסיק, עכ"ל.

"מזה דייקתי שתיים: (א) דאדה"ז משווה הסיום דמודים וההוספה דקדושה. (ב) דבמקום דאסור להפסיק א"א אותם. וא"כ גם בפסוד"ז הדין כן".

כלומר, לדברי הרבי, כיון שאדה"ז כרך דין מודים עם דין קדושה מסתבר דדין אחד לשניהם - שאין להפסיק לאמירתם בפסוד"ז.

וממשיך:

"וחזק אצלי הדיוק מסיום הלשון שם: בק"ש וברכותי' כו' אבל בפסוד"ז מב"ש ועד ישתבח מותר לענות אמן - משמע דרק בזה מחולק דין הפסק בפסוד"ז מברכות ק"ש".

כלומר, אדה"ז איירי שם גבי דיני הפסק בברכות ק"ש, ורק בדבריו גבי אמן (על ברכות) הזכיר דין ההפסקה בפסוד"ז, וכתב שהדין בפסוד"ז שונה מברכות ק"ש. מדייק הרבי, דמכך שדווקא גבי דין זה (של עניית אמן) מחלק אדה"ז בין פסוד"ז לברכות ק"ש, משמע שגבי כל ההפסקות שאיירי ביה לעיל שווה דין פסוד"ז לדין ברכות ק"ש. וא"כ גבי הסיום דמודים וההוספה דקדושה (שאיירי ביה לעיל) יהיה אסור להפסיק בפסוד"ז כמו גבי ברכות ק"ש.

ג. והנה, לפי זה נמצא פשוט דאמן שמתתקבל ואילך, שהובא בחדא מחתא עם קדושה ומודים, גם הוא בכלל זה דאין להפסיק עבורו בפסוד"ז, ומצד אותם ב' דיוקים הנ"ל:

(א) גם אותו כרך אדמו"ר הזקן בסידור בכלל קדושה ומודים [והביאו הרבי בדבריו לעיל "כשמפסיק למודים כו' וכשמפסיק לקדיש כו' בקדושה יאמר רק כו'"], וא"כ גם אמנים אלו אין להפסיק לענייתם בפסוד"ז.

וזהו לשונו המדוייק של רבנו בסידורו (הל' תפילין קטע המתחיל "כשמפסיק"):

"כשמפסיק למודים ישחה ויאמר 'מודים אנחנו לך' ולא יותר, וכשמפסיק לקדיש יאמר 'אמן יהא שמיה רבא' עד 'יתברך' ועד בכלל, וישמע מהש"ץ עד 'ואמרו אמן' ויענה אמן, ומתתקבל ואילך לא יענה אמן שאינה אלא מנהג, ובקדושה יאמר רק 'קדוש' ו'ברוך' וגם 'ימלוך' הוא מעיקר הקדושה, אבל נוסח שמוסיפים בשבת אינו מנוסח הקדושה ואין אומרים אותו במקום שאסור להפסיק".

כלומר אדה"ז הביא כאן ג' דינים: א. מודים, ב. קדיש, ג. קדושה. ועפ"י דברי הרבי הנ"ל שהשווה הרישא (הסיום דמודים) עם הסיפא (ההוספה דקדושה), ודאי שאף המציעתא בכלל זה - אמן שמתתקבל ואילך, שהושוו כולם שאין להפסיק עבורם אף בפסוד"ז2.

(ב) כיון שלא פירש אדה"ז חילוק בעניית אמנים ד'תתקבל ואילך' בין פסוד"ז לברכות ק"ש (ורק בהמשך דבריו (אחרי שפירש דין קדושה וברכו ועוד), כתב גבי אמנים דברכות, דמחולקים הם מברכות ק"ש ושרי להפסיק עבורם בפסוד"ז3) - משמע דדינו שווה לברכות ק"ש, ואף בפסוד"ז יהיה אסור להפסיק עבורו.

ה. ולפי זה, מסקנת דברי הרבי הנ"ל מקבלת פנים אחרות, וז"ל בשלמותה (עמ' קמט): "למעשה - שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר וא"ל אשר בפסוד"ז יאמרו כל נוסח הקדושה ומודים, אבל לא אמן שמתתקבל ואילך".

כלומר, אף שממשמעות הסדור עולה (כנ"ל) שאין להפסיק לכל נוסח קדושה ומודים, מ"מ למעשה הורה הרבי הריי"צ שיש להפסיק.

וכאן היה מקום לומר שגם אמן שמתתקבל בכלל זה, דהרי הם כרוכים יחד כנ"ל, וא"כ יש סברא לומר דכמו שלקדושה ומודים למעשה יש להפסיק - ה"ה לאמן שמתתקבל.

ועל זה באה ההוספה "אבל לא אמן שמתתקבל ואילך" שהדין של אמן שמתתקבל נשאר על כנו, וכמשמעות הסדור שפסוד"ז וברכות ק"ש שוים.

וא"כ, הרי שנמצא הפוך לחלוטין ממה שנראה בתחילה! דיוצא שבדין הקדיש הושוו פסוד"ז לברכות ק"ש. כלומר, דמה שכתב בסדור "וכשמפסיק לקדיש יאמר אמן יהא שמיה רבא עד יתברך ועד בכלל וישמע מהש"ץ עד ואמרו אמן ויענה אמן, ומתתקבל ואילך לא יענה אמן שאינה אלא מנהג" - קאי גם על פסוד"ז!

ולפי זה יש לומר דכמו שבברכות ק"ש אין מפסיקים אלא רק לאמן יש"ר ולאמן של דאמירן בעלמא, ולא לשאר אמנים דקדיש - אף בפסוד"ז הדין כן.

ו. וכמעט הייתי אומר שדבר זה מחודש הוא, אלא שכבר הקדים אותי בעמחב"ס "הפסק בתפלה עפ"י פסקי אדה"ז" שהסיק כן בספרו (פ"ב אות יח ובמילואים שם) ודייק כן מדברי אדה"ז בשולחנו (וראה שם שהאריך בזה וגם בדעת שאר הפוסקים ועוד).

אך גם אותו הקדים הרי"ש גינזבורג שכבר הסיק כן בקובץ יגדי"ת (נ.י. חוב' לה ע' רמא-רמג), וכיון שאין הספר מצוי ביד הקוראים אצטט מלשונו שם:

"ע"פ כ"ז מסתבר שגם אמן שאחר יהא שמיה רבא, ויקרב משיחיה, בריך הוא, שגם הם אינם אלא מנהג, אע"פ שלא נשללו אלא לגבי ק"ש בסי' סו, הרי גם אמן דתתקבל נשלל גם שם - אותם א"צ לשלול בפי', כיון שנזכר לענות רק על איש"ר ודאמירן בעלמא, אף בב"י שם שהביא מהרמב"ם לענות אחר שמיה רבא - ואף שהנוסח שעונין עליו הוא מעיקר הקדיש, מ"מ כיון שענייתו מנהג בלבד, לא יפסיק להם בפסוד"ז".

נמצאנו למדים למעשה, דבפסוד"ז אין לענות על הקדיש אלא רק אמן יש"ר ואמן דדאמירן בעלמא ולא יותר, וכדין ההפסקה לקדיש בברכות ק"ש.

ז. וכיון דאתינן להכי, יש להבהיר נקודה מסויימת במה שכתב הרבי (ממשמעות הסדור, כנ"ל) שאין להפסיק בפסוד"ז לאמן דתתקבל ואילך.

דלכאורה, כיון דטעם היתר ההפסקה לעניית אמן דכל הברכות בפסוד"ז, הוא כמו שפירש רבנו בשולחנו (סי' נא ס"ה במוסגר), "לפי שאמן הוא ג"כ שבח וכעין זמרה אינו חשוב הפסק בפסוד"ז". א"כ במה נשתנה אמן דתתקבל ואילך, דאין מפסיקים לענייתו, מאמן על כל הברכות?

וי"ל דדווקא באמן של כל הברכות דענייתו חובה (שוע"ר סי' רטו ס"ב), מועיל הטעם ד"כעין זמרה". דאף שמעיקר הדין אין להפסיק בפסוד"ז אפילו לדבר שהוא חובה, מ"מ הכא, באמן דחובה שרי הואיל והוא "כעין זמרה". אבל באמן דתתקבל ואילך "שאינה אלא מנהג" (סדור שם), לא מועיל טעם זה (ד"כעין זמרה"), דבשביל דברים דמנהג אין להפסיק בכל אופן4.

וסברא זו מפורשת היא בשוע"ר (סי' קכד ס"ח) גבי עניית 'ברוך הוא וב"ש', שכתב: "ומכל מקום כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן כגון בפסוקי דזמרה".

כלומר, אף שבענין השבח שוים ב"ה וב"ש ואמן, דשניהם שבח הם5, אעפ"כ אין להפסיק לב"ה וב"ש בפסוד"ז כיון שהוא מנהג6.

וי"ל, שזהו גם הטעם דלמעשה אין להפסיק בפסוד"ז לעניית אמן דקדיש מתתקבל ואילך ולשאר האמנים דקדיש (חוץ מאמן ד"יהא שמיא רבא" ואמן ד"דאמירן בעלמא", כנ"ל) - דהוו כולם אמן דמנהג.

המורם מכל הנ"ל למעשה: בפסוד"ז אין לענות על קדיש, אלא רק על אמן יש"ר ואמן דדאמירן בעלמא ולא יותר (כמשמעות מכתב הרבי, וכמו שפסקו הרי"ש גינזבורג ובעמחב"ס "הפסק בתפלה עפ"י פסקי אדה"ז").

1) גם בספר "הפסק בתפלה עפ"י פסקי אדה"ז" (מילואים לפ"ב הערה 26 בסופו) שלל המחבר דיוק הנ"ל, אך שם פירש הדברים באו"א קצת, ולענ"ד הביאור דלהלן מדוייק יותר מלשון המכתב.

2) דאי לא תימא הכי, וס"ל שאמן דמתתקבל יש לענות בפסוד"ז, מה מקום לומר שאדה"ז "משווה הסיום דמודים וההוספה דקדושה" בעוד שהפסיק ביניהם בדין שונה (אמן דמתתקבל). ופשוט.

3) וכן הוא בשוע"ר (סי' נא ס"ה) "לענין להפסיק לעניית אמן . . מותר לענות אמן על כל הברכות". וראה לקמן ס"ז בענין החילוק בין אמן דתתקבל ואילך לאמן דברכות.

4) דוגמאות נוספות לכך שדברים דמנהג אין להפסיק עבורם בפסוד"ז (אף דנראה דשבח הם), ראה שוע"ר סי' סו ס"ה.

5) שלכן היה מקום לומר שבפסוד"ז "שמותר להפסיק לעניית אמן" יהיה מותר להפסיק לב"ה וב"ש.

6) ועפ"ז מתיישבת 'קלאץ קשיא' עצומה, והיא: בנוגע לברכת הטלית בפסוד"ז כתב אדה"ז (סי' נג ס"ג): "מי שלא היה לו טלית עד שהגיע לישתבח לא יברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח ואין צריך לומר באמצע פסוד"ז, מפני שאסור להפסיק מברוך שאמר עד סוף ישתבח אפילו לצורך מצוה".

ותימה, אם לברכה אין להפסיק בפסוד"ז, הכיצד שרי על אותה ברכה עצמה לענות אמן, שאינו אלא אימות הברכה (שוע"ר קכד ס"ט)? האפשר שבאמן על הברכה, תהיה משמעות שבח גדולה יותר ממשמעות השבח בברכה עצמה?

ועפ"י מה שכתבנו בפנים יובן בפשטות: דעניית אמן מיד כששומע הברכה היא חובה, משא"כ ברכת הטלית וכיו"ב, כיון שיכול לברך אח"כ (- בין ישתבח ליוצר, וגם יכול לדחות עטיפת הטלית) - אינה חובה כעת, ואף שהיא שבח אין להפסיק עבורה בפסוד"ז.

א. בגליונות האחרונים דנו אודות המקור לחשבון ד' דקות שבין שקיעה הנראית לבין שקיעה האמיתית שב'סדר הכנסת שבת' לאדה"ז. רשד"ב שי' לוין כ' שהמקור הוא ממימרא דר' חנינא שבת לה, א. אלא שלא עלה בידו לכוון החשבון. והר"י שי' סנגאוי רצה לבאר שהיסוד הוא מזה שלפי הטבלאות שבהן נרשמו גובה ההרים בא"י, יוצא שהגובה הבינוני של ההרים הגבוהים בא"י הוא 1000-1100 מטר, וזה מתאים להארכת השקיעה לד' דקות.

ולכאורה אא"ל דמקור אדה"ז הוא מטבלאות של גובה ההרים, כי הרי לא היו טבלאות אלו (שנערכו על ידי בדיקות מאוירונים וכדומה) מצויים בזמן אדה"ז. (וגם כעת אין לדעת מטבלאות אלו בדיוק את הזמן שמתארכת השקיעה על ההרים, כי הארכה זו תלויה לא רק בגובה ההר, כ"א גם בגובה הקרקע למערבו של ההר, והטבלאות לא מדייקים בפרט זה. וכן גם משתנה השיהוי בין אופק לאופק - בא"י עצמה).

ברור א"כ, כמ"ש רשד"ב שי' לוין, שהדבר מיוסד על סוגיית הש"ס. ויש אולי לבארו כדלהלן, ובהקדים:

1] אדה"ז מפרט השינויים שיש בביה"ש בין מקום למקום, ובין חורף לקיץ. אבל לענין החשבון של ד' דקות הוא משווה מדותיו לכל מקום ולכל זמן. הן בתחילת הענין שכותב מפורש "ההרים הגבוהים שבא"י" (-ומה מאד מוזר הדבר לפרש שכוונתו להעתיק הר הכרמל לעיר ליאדי, ודוקא שם יתאים החשבון, ולא בא"י עצמה! גם כל דבריו שם מוסבים על אופק א"י). והן בההמשך בקשר ל"מדינות אלו" (-ל' רבים שכולל לא רק את עיר ליאדי), ובשניהם נותן חשבון שווה של ד' דקות. ומכיון שע"פ חשבון מוכרח שיש בזה שינויים, ע"כ לומר א) דלא הוצרך כאן לדייק בזה, כי לאמיתתו של דבר יש כאן יותר מד' דקות, ומכיון שדבריו ב'סדר הכנסת שבת' מוסבים כלפי המקילים לעשות מלאכה ערב שבת עם חשיכה, דחייבין למחות מזמן שקיעה האמיתית, הרי זה שמוחין בהם עוד לפני שחל השקיעה האמיתית, אי"ז קולא כ"א חומרא. ז.א. אשר זה דלא דק בזה, הוא רק לחומרא. ב) ומה שאינו מדייק לתת שינויי הזמן בזה - זה בעצמו הוא בדיוק, כי יש יסוד מתוך סוגיית הש"ס - שלא לדייק בשינויי החשבון של ד' דקות.

2] ביה"ש דר' יוסי שהוא "כהרף עין", מפרש אדה"ז שהוא מתארך ב' מינוט. לכאורה יפלא, מה המקור להוציא "כהרף עין" זה מפשוטו. ואף שהרא"ח נאה מצא מקור לזה בציון אדה"ז לדברי הסמ"ג הל' תרומה ל"ת ל"ז, שגם הוא כ' דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שליש שעה, אי"ז מתרץ פליאה זו, כי על הסמ"ג עצמו יפלא, זו מנין לו.

ב. בדברי ר"ח "הרוצה לידע שיעורו של ר"נ..." מפרשים רש"י ותוספות שמדובר באדם העומד בראש הר הכרמל ויורד משם לטבול בים. דמכיון שישהה זמן מסוים ברדתו מן ההר, א"כ תהי' טבילתו כמה זמן אחר שקיה"ח. ולכן פירש"י דר"ח בא לקבוע אורך הזמן של ביה"ש דר"נ - שהוא כדי שהיית הזמן שישתהה בירידה מן ההר וטבילה ועליה. וע"ז תוס' מקשים דא"כ דהטבילה היתה אחר השקיעה, למה נקט "ויטבול". ולכן הם מפרשים עפ"י שיטת ר"ת (וכן מפורש בחי' הרשב"א) דעדיין הוא יום עד השקיעה השניה בכדי ג' מילין ורביע אחר תחילת השקיעה הראשונה. ובתוך זמן זה יספיק לרדת מן ההר ולטבול בעודנו יום. ולפירושם בא ר"ח לקבוע הזמן שבו מתחיל שיעורו של ר"נ, דאחר טבילתו, אז הוא השקיעה השני'. והתוס' מקשים על פירושם, דא"כ, שר"ח בא לקבוע זמן השקיעה, מדוע מייחס זה לר"נ דוקא, הרי גם לר' יהודה מתחיל אז ביה"ש. ודוחקים ליישב דאולי ס"ל לר"ח כרב יוסף דביה"ש דר' יהודה לא מתחיל בשקיעה, כ"א אח"כ מ"הכסיף התחתון". הרשב"א עצמו מפרש דזה שר"ח אומר "ויטבול בים ויעלה" הפירוש הוא שיעלה עוה"פ לראש ההר, ומעת טבילתו שהיתה לפני שקיעת ר"ת, עד שיסיים עלייתו לראש ההר, יסתיים אז גם כל שיעורו של ר"נ. אמנם ה'ראש יוסף' בחי' מתמיה על פירוש הרשב"א, שהרי אם ישתהה בירידתו מן ההר ג' מילין ורביע, כדי שיטבול לפני שקיעת ר"ת, איך יספיק לעלות ע"ג אותו ההר ברק חצי מיל, שהוא ביה"ש דר"נ.

הרשב"א עצמו מקשה על פירושו ועל פירוש התוס', דפירושם אתיא רק לפי שיטת ר"ת, אבל בירושלמי יש סימוכין לשיטת הגאונים, שסוברים דגם כאשר השמש נמצאת עדיין בעובי הרקיע, נחשב הוא כבר לילה. וכן פסק אדה"ז.

לכאורה גם קשה לפי' התוס' ור"ת - דבא ר"ח לבאר מתי שוקעת השמש, דלפ"ז מה זה הלשון "שיעור" דקאמר ר"ח, כי אמנם ביה"ש מתחיל מהשקיעה, אבל ר"ח לא בא לבאר ולחדש מאומה אודות שיעור משך הזמן של ביה"ש, והול"ל "הרוצה לידע מתי הוא השקיעה". ולפירש"י והרשב"א דבא ר"ח לתת סימן לדעת אורך הזמן של ביה"ש דר"נ, תמוה עוד יותר, שהרי ר"נ עצמו כבר נתן לנו מדידה פשוטה לאורך זמן ביה"ש שלו דהוא "כהילוך חצי מיל".

ג. אבל עוד פירוש יש בזה, לבעל 'אור זרוע', בשו"ת מהר"ח סי' קפ"ו. וז"ל: "משתשקע החמה הוי ביה"ש. ופירש ר"ת זצ"ל מסוף השקיעה. ונראה לי דכשאין החמה נראית יותר בראשי ההרים הוי סוף שקיעה, מדאמר פ' במה מדליקין (לד, ב) רבי נחמיה אומר כדי שיהלך משתשקע החמה חצי מיל, פירוש, זה הוי שיעור אורך ביה"ש. אמר רבי חנינא, הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה, יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה. ופירשו התוספות, לא שירד הטובל מראש הכרמל, אלא דהוא עומד על שפת הים ורואה חמה בראש הכרמל, ומשירד ויטבול ויעלה הוי לילה. אלמא דכשאין החמה נראית בראש הכרמל הוי סוף שקיעה". עכ"ל.

פירושו של ה'אור זרוע' עולה גם לשיטת הגאונים, והוא כמ"ש אדה"ז דגם אליבא דהגאונים יש שתי שקיעות, ושקיעה האמיתית היא בסילוק האור מראשי ההרים. ואף דזה משתהה רק כמה דקות לאחר שקיעה הנראית, מפרש ה'אור זרוע' דמדובר לא באדם היורד מראש ההר, כ"א באדם העומד על שפת הים, שהוא עוד יספיק לטבול בים בעודנו יום - לפני שקיעה האמיתית.

אבל עדיין לא נתפרש לפי דעת ה'אור זרוע', איזה "שיעור" בא ר"ח לקבוע, ולמה דבריו מוסבים כלפי ר"נ דוקא, ולא לרבי יהודה.

אולם ב'אור זרוע' הלכות שבת סי' יד כ' וז"ל: "ורבי יהודה ורבי נחמיה ורבי יוסי דאפליגו בביה"ש ס"פ ב"מ, מודו כולהו דבג' כוכבים בינונים הוי לילה, אלא שר"נ סובר חצי מיל קודם היראות הכוכבים בינונים ספק אם היתה לילה אם לאו, ולרבי יוסי אין ספק כ"א כהרף עין . . אבל צריך לפרוש ממלאכה משתשקע החמה, דארבב"ח אר"י הלכה כרבי יהודה לענין שבת".

ז.א. דה'אור זרוע' מפרש שביה"ש של ר"נ מסתיים בשוה עם ביה"ש של ר' יהודה. ומה שיש משך זמן גדול בביה"ש של ר' יהודה (ג' רבעי מיל) יותר מאורך הזמן של ביה"ש דר"נ (חצי מיל), זהו מפני שביה"ש דר' יהודה מתקדם ומתחיל לפני ביה"ש דר' נחמי'. וכמ"ש ה'אור זרוע' דרק אליבא דר' יהודה צריך לפרוש ממלאכה משתשקע החמה, אבל אליבא דר"נ מתחיל ביה"ש יותר מאוחר.

נמצא לפי"ז דכאשר ר"ח אומר "הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה" ומפרש דכאשר ירד אדם משפת הים ויטבול בים, אז יתחיל ביה"ש דר' נחמי', כוונתו לביה"ש דר' נחמי' דוקא, כי ביה"ש דר' יהודה כבר התחיל לפנ"ז כמפורש בה'אור זרוע'. א"כ יתפרשו דברי ר"ח כפשוטן, הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמי', ז.א. השיעור של חושך ושל שקיעת החמה מתחת לאופק שבשיעור חושך זה ראוי לכנותו לילה או גמר היום אליבא דר"נ. דב"שיעור" הזה חלוק הוא על רבי יהודה, ובשיעור הזה תלוי "שיעור" אורך הזמן של ביה"ש.

מכל זה נשמע דה'אור זרוע' סובר דהזמן שבין שקיעת החמה ממישור הארץ שעל שפת הים, עד שקיעת החמה מראשי ההרים הוא כהילוך רביע מיל (ההפרש שבין חצי מיל לג' רבעי מיל). ולפי חשבון אדה"ז בס' הכנסת שבת, דמיל הוא 24 דקות, א"כ רבע מיל הוא 6 דקות. דאז הוא שקיעת השמש מן ההרים הכי גבוהים בא"י.

אמנם התוס', הרא"ש והרשב"א, מפרשים דתחילת ביה"ש דרבי יהודה שוה עם תחילת ביה"ש דר"נ, וחלוקים הם רק בסוף, דביה"ש דר"נ מסתיים מוקדם יותר מסוף ביה"ש דר' יהודה. ויש כמה ראיות דכן הוא סוגיית הש"ס (ואכמ"ל). א"כ נצטרך לומר דסתמא דהש"ס דפוסק כר' יהודה, מביא הא דר"ח רק לקבוע זמן תחילת ביה"ש, שהוא בשקיעה"ח מן ההרים, גם אליבא דר' יהודה.

ד. הרמב"ן בספרו 'תורת האדם', מתפלא על החיוב להוסיף מחול על הקדש, דמתי חל חיוב זה. שהרי מפורש במשנה שבת פ"א מ"ח "...ובכולן בית הלל מתירין עם השמש". גם דאא"ל שיכולים להוסיף בלי שום שיעור. על כן מחדש הרמב"ן דע"פ שיטת ר"ת דיש שתי שקיעות, יתכן לפרש שזה שב"ה מתירין עם השמש, אי"ז עדיין הזמן של ביה"ש, כ"א שאחר שקיעת השמש מתחיל המצוה של תוספת מחול על הקודש. וביה"ש מתחיל רק משקיעה השני'. אלא שלא יתכן לומר שמחויבין להוסיף כל משך זמן רב כזה - כדי ג' מילין ורביע - עד לשקיעה השני' של ר"ת. ולכן אומר הרמב"ן דהזמן שמוסיף תלוי ברצון האדם. רצה לעשותו כולו תוספת - עושה. רצה לעשות ממנו מקצת - עושה.

אמנם, הרא"ש (ברכות פ"ד אות ו'. יומא פ' יוה"כ אות ח') מוכיח מהגמ' (שבת קמח, ב. ביצה ל, א) דיש שיעור הכרחי לתוספת שבת, דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ל"ש בדרבנן, ל"ש בדאורייתא, דהא תוספת יוה"כ דאורייתא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתי עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי. ואם מקיימים המצוה של תוס' מחול על הקדש גם במשהו זמן, א"כ היאך רואים שעוברים על תוס' יוה"כ, דמכיון שלא עברו על יוה"כ עצמו, ע"כ הפסיקו מלאכול עכ"פ רגע לפני ביה"ש, דא"א לצמצם, ובמילא קיימו מצות תוספת ברגע זו עצמו. אע"כ דלא מספיק לקיום מצות תוספת רגע בלבד, וצריך איזה שיעור זמן. אלא דהרא"ש מסיק דלא התבאר שיעור זמן זה בש"ס.

אכן, לפי דעת אדה"ז דגם לשיטת הגאונים יש שתי שקיעות, ולא מתחיל ביה"ש עד שקיעה האמיתית, יתבאר הגדר של תוספת שבת ע"ד ביאור הרמב"ן אליבא דר"ת, אלא דמכיון דלהגאונים נשאר רק זמן מועט עד השקיעה האמיתית, נרויח לומר דהשיעור לתוספת משקיעה הראשונה, הוא השיעור שהוכיח עליו הרא"ש, דהוא שיעור הכרחי, שמוכרחים להוסיף.

עפי"ז יתבאר פליאה בסוגייתנו (לה, א). דאיתא "...אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב (מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה - רש"י) א"ל והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, א"ל מי סברת פני מזרח ממש, לא, פנים המאדימין את המזרח..." ולכאורה יפלא שהרי רבה ורב יוסף פליגי אליבא דרבי יהודה, מתי מתחיל ביה"ש שלו, דלרב יוסף גם אחר השקיעה לא מתחיל ביה"ש אלא עד שיכסיף תחתית הרקיע, אבל לרבה מתחיל ביה"ש דרבי יהודה מיד משקיעת החמה. והרי"ף פוסק כרבה נגד רב יוסף דביה"ש מתחיל מיד משקיה"ח, דספק איסורא לחומרא, ועוד דסוגיא בכולא תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף, הלכה כרבה, לבד משדה קנין ומחצה (ב"ב קיד, ב). א"כ לאיזה צורך חיפשו רבא ואביי האדמת הרקיע.

הרשב"א בחידושיו מביא ממורו (רבינו יונה) דאא"ל דאביי ורבא היו מביטים לראות האדמת הרקיע בסוף השבת, כדאיתא בדברי רבי יהודה "הכסיף העליון והשוה לתחתון, לילה", דאז היה להם להסתכל בעליונו של הרקיע ממעל, לא למזרח או למערב. והרשב"א מיישב דאולי לא צריכים עליונו של רקיע ממש, כ"א עליונו של מזרח.

אמנם פירושו זה של הרשב"א, לא יתכן אא"כ נימא דהכספת הרקיע שהוא סוף ביה"ש דרבי יהודה, איננה מופלגת מסוף ביה"ש דר' יוסי, דפוסק רבי יוחנן כוותי' דר' יוסי לענין סוף השבת. אמנם, לדעת אדה"ז דמופלג סוף ביה"ש דר' יוסי כשתי דקות אחר סוף ביה"ש דר' יהודה. וכן ס"ל לכמה ראשונים דסוף ביה"ש דר' יוסי מופלג מסוף ביה"ש דר' יהודה (והם תוס', הרא"ש, הרמב"ן, הר"ן והראב"ן), א"כ סוף השבת אינו תלוי בהכסיף העליון, ואא"ל דרבא ואביי חיפשו הכספת הרקיע בסוף ביה"ש, רק שחיפשו - כדפירש"י - בערב שבת, בתחילת ביה"ש.

והרשב"א מביא דמכאן הוכיח רבינו יונה דהלכה כרב יוסף, דביה"ש דר' יהודה לא מתחיל עד שיכסיף הרקיע. ורבינו יונה מקשה מכאן על הרי"ף דפוסק כרבה, שהרי למעשה נהגו אביי ורבא כרב יוסף. והא דלכאורה זה סותר את הכלל "דהילכתא כרבה נגד רב יוסף", מיישב הרשב"א בחידושיו, וכ"כ הרא"ש בפסקיו בש' רבינו יונה, דהא דקיי"ל הלכה כרבה, היינו היכא דפליגי בסברות עצמם, אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים, ותרווייהו אמרי מפי רב יהודה. ומ"מ מסיק רבינו יונה, דבדאורייתא עבדינן לחומרא כרבה, מספק. ועפ"ז נשאר קשה, לדעת הרי"ף דהילכתא כרבה, וגם אליבא דרבינו יונה דעכ"פ מחמירים מספק, א"כ איך זה הקילו אביי ורבא לעשות כרב יוסף!

אלא שעפ"י הנ"ל ניחא, כי אביי ורבא לא חיפשו ברקיע לקבוע תחילת ביה"ש, כי זה תלוי במה שרואים ע"ג הרים גבוהים. ומה שהם היו מחפשים לראות ברקיע, היה כדי לקיים מצות תוספת מחול על הקודש. כי מסתברא דשיעור הנ"ל של תוספת שבת הוא רק מדרבנן, אף דעצם החוב של תוספת הוא מדאורייתא (-כדמשמע מהמשך דברי אדה"ז ב'סדר הכנסת שבת'. ואכמ"ל). ולכן, אף דלענין ביה"ש פסקינן כרבה, דמתחיל ביה"ש מעת שקיעה"ח מראשי ההרים, ולא לאחמ"כ כאשר הרקיע מכסיף שם - דזהו עוד יותר מאוחר (עי' רבנו נסים שבת קיח, ב). מ"מ לענין תוספת - התלוי בשקיעה"ח משפילת הארץ - פסקינן כרב יוסף.

והזמן הזה של שיעור ההכרחי לתוספת שבת, הוא בדיוק ד' דקות לפני שקיעה האמיתית. כי כבר נתבאר דשקיעת גוף השמש ממישור הארץ מתקדם 6 דקות לפני שקיעה האמיתית, דהוא רבע מיל לאדה"ז, כי משך זמן זה בנוי על פירוש ה'אור זרוע' בר"ח שהוא מחשב תחילת ביה"ש דר' יהודה משקיעת החמה ממישור הארץ, רבע מיל לפני ביה"ש דר"נ. וההפרש שבין ביה"ש דרב יוסף (שני שליש מיל) לבין ביה"ש דרבה (ג' רבעי מיל) הוא "פלגא דדנקא" כדאמרינן בגמ', חלק י"ב ממיל, שהוא 2 דקות. א"כ נשארו 4 דקות עד לשקיעה האמיתית.

אבל גם אביי התקשה בראיתו את הכספת הרקיע, כמובא בגמ'. מכ"ש סתם בנ"א. ולזאת, ממשיכה הגמ' (לה, ב) "א"ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא". ופירשו הגאונים דהכוונה ללאחר שכבר שקעה השמש, ועדיין זורח אורה על ראש הדקל. ולכאורה, הרי הילכתא כרבה אליבא דרבי יהודה, דתיכף מששקעה החמה הוי ביה"ש, א"כ איך יתכן שרבא קאמר זה רק להאינו בקי, ואילו הבקי יכול להדליק נרות עוד יותר מאוחר, ומה עם איסורו של ביה"ש! אלא שדברי רבא נאמרו בהמשך לסוגיא דלעיל, דהבקיאין כמו אביי ורבא, שהכירו הכספת הרקיע, הם קיימו תוספת שבת משקיעתו של רב יוסף - בהכסיף תחתונו של רקיע להעומד על הארץ (וגם זה הוא לפני שקיעה האמיתית וביה"ש גם אליבא דרבה, שהוא תלוי בשקיעה"ח מראשי ההרים). אבל האינם-בקיאין שלא מכירין בהכספת הרקיע, חייבין הם להתחיל תוספת שבת כאשר יסתלק אור השמש מע"ג הדבר הכי גבוה שבסביבתו (דקל, גג וכדומה) כי גם אם יהי' גג מאד גבוה, עדיין לא יוגבה גובהו עד לכדי הכספת תחתית הרקיע.

וזהו דאמר רבא: "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן", שרגילין ללמוד הפי' דלא יודעים מתי השקיעה. אבל פירוש זה קשה, כמו שהקשה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רפ"ב: "אי בתחילת השקיעה קאמר, מי לא ידע בכל אלה, והלא דבר הנראה לעינים הוא". אלא שהוא תירץ כשיטת ר"ת דעד ג' מילין ורביע אחר שקיעה"ח עדיין יום הוא. אבל א"כ קשה לאידך גיסא, דאם נשאר זמן רב עד ביה"ש למה מקדימין כ"כ - גם האינם בקיאין-לקבל שבת "אדשימשא אריש דיקלי". גם קשה בכלל מה זה דקרי לשקיעה"ח בשם "שיעורא דרבנן" - איזה "שיעור" שייך כאן, ולאיזה "רבנן" מכוונים דבריו? לכאורה הול"ל בפשוטו "דלא קים לכו מתי השקיעה". ולפי הנ"ל בדעת אדה"ז ניחא, דהכוונה ע"ד לשונו של ר"ח "שיעורו של רבי נחמיה", דהפירוש הוא שיעור חשכת הרקיע וירידת השמש מתחת לאופק, עד"ז הפירוש כאן הוא לשיעור הכספת הרקיע, שהוא השיעור שאמרו רב יוסף אליבא דרבי יהודה, שרבא עצמו היה בקי בזה. והאינו בקי בשיעור של רבנן אלו, מקדים קבלת שבת כדקה וחצי לשימשא אריש דיקלי (שגם זה אחר שקיעת גוף השמש, כנ"ל).

ומכיון שהזמן הנוסף לתוספת שבת בשביל האינו בקי, הוא פחות משתי דקות (שהרי שקיעת השמש ממישור הארץ מתקדם שתי דקות לשקיעה הנראית העצמית - הכספת תחתית הרקיע, והשקיעה מראש דקל וכו' הוא פחות מזה) על כן לא נחית אדה"ז לפרט זמן זה. כי מוכח בגמ' דעל פחות משתי דקות חייבין לא לדייק! (כי עלולים להכשל).

שהרי הגמ' אומרת "מאי בינייהו" (מה הזמן שבין משך ביה"ש דר' יהודה אליבא דרבה, שמתחיל משקיעת החמה, לבין משך ביה"ש אליבא דרב יוסף המתחיל מהכסיף התחתון) איכא בינייהו פלגא דדנקא (אחד מי"ב במיל - רש"י), שזה 2 דקות. ולכאורה, מאי קמ"ל ("מניינא למה לי" כדפריך בגמ' שבת ו, ב. כריתות ב, ב. ובכ"מ)- הרי"ז חשבון פשוט. אלא דדינא אתא לאשמעינן, דשאלת הגמ' היתה למה אפליגו, הרי על הפרש של זמן פעוט במאד, מוכרח האדם להזהר מבלי שיכנס לחשש איסור ח"ו, א"כ במה נחלקו. וקמ"ל דאיכא בינייהו אחד מששה במיל (מיל הוא 24 דקות לאדה"ז, א"כ פלגא דדנקא הוא שתי דקות). דבשתי דקות אפשר לדייק. ומזה נשמע דעל פחות משתי דקות - אסור לדקדק!

זהו יסוד למה שאדה"ז משווה מדותיו בכל מקום שארבע דקות אחרי הזמן דתחלת תוספת שבת, מתחלת החומרא של שקיעה האמיתית. דאדה"ז בא כאן ב'סדר הכנסת שבת' להזהיר על החוב למחות ביד מי שעושה מלאכה. דבזמן תוספת שבת אין חוב למחות, אבל אחר שקיעה האמיתית מסיק דחייבין למחות בעונשין ונידויין וכו'.

אבל פשוט דזה דלא דק הוא רק לחומרא, שעל זה דבריו מכוונים כאן, אבל לקולא פשוט דאם עושין חשבון מדוקדק לזמן צאה"כ, צריכים לדקדק בפרטי פרטיות, ואז נצטרך לחשוב מעת שקיעת השמש מקרקע ארץ המישור (שעל שפת הים) שתי דקות עד שקיעה הנראית לבקי (מתאים לשקיעת רב יוסף להעומד בארץ) ואח"כ ארבע דקות עד לשקיעה האמיתית, דהוא סילוק אור השמש מראשי ההרים הכי גבוהים שבארץ ישראל, אח"כ עוד 18 דקות לביה"ש דר' יהודה, ובסוף עוד שתי דקות לביה"ש דר' יוסי. שבסך הכל הוא 26 מינוט אחר שקיעת גוף השמש משפת הים.

ה. לפי הנ"ל מבואר היסוד לחשבון אדה"ז (והסמ"ג) של שתי דקות לביה"ש דר' יוסי.

בתוספות ד"ה רבי יוסי (שבת לד, ב) מוכיח הרשב"א דגם לרבי יוסי יש איזה משך זמן ניכר לביה"ש, ואינו הרף עין כפשוטו, "...דהא בתוספתא דמסכת זבים בפ"ק קתני וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד בין השמשות ואחד ודאי [=לילה], ספק לטומאה ולקרבן", דרבי יוסי דן בראה זיבה ביה"ש, מהו דינו, ע"כ דיש איזה זמן שגם ר' יוסי מסופק בו. וכן הוא פשוטו של הברייתא דשבת שבה נישנו דברי ר' יוסי, דבהתחלתה קתני "ת"ר ביה"ש ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומר שני ימים, ואיזהו בין השמשות . . רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין . . אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים, למאי הלכתא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה, כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן...". הרי שדברי ר' יוסי עצמן מוסבין על הדין של ראיית זוב בביה"ש. גם נשנו עוד הרבה דינים בש"ס לענין ביה"ש, כמו עירובין לב, ב - האם גזרו על שבות ביה"ש. פסחים נד, ב - דיוה"כ אסור באכילה ושתי' ביה"ש. ובמסכת כריתות יט, א: "...שבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה . . א"ר יוסי . . שהוא פטור שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת עשה למחר...". ובשבת לה, ב "העושה מלאכה בשני ביה"ש...". ובאם הוא זמן שא"א לאדם לעמוד עליו, הרי לא יתכן שמישהו יעשה דבר בתוך זמן זה ויעמוד לשאלה. (ב'אור זרוע' מפרש דאה"נ דכל דיני ביה"ש נשנו רק שלא אליבא דר' יוסי, ואותה השאלה דעשיית מלאכה בביה"ש דמפורש בו ר' יוסי, מפרש לענין מלאכת מכה בפטיש, שיכול להעשות בזמן קצר. אמנם, לבד הדוחק לפרש כל הסוגיות דלא אליבא דר' יוסי, ושכל הנאמר לענין מלאכה מיירי רק במכה בפטיש, הרי לא יתכן לכוון אפילו מלאכה קטנה כמכה בפטיש, בנקודת הזמן של הרף עין ממש!).

גם, זה דאמר רב יהודה אמר שמואל (שם לה, א) "...ביה"ש דרבי יהודה, לרבי יוסי כהנים טובלין בו", ומפרש מהו דתימא ביה"ש דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה, (בסופו הוא נכלל - רש"י) קמ"ל דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי. ואם ביה"ש הוא הרף עין ממש, למאי נפק"מ האם הרף עין זה הוא נכלל בסוף ביה"ש דר' יהודה או ברגע שאח"כ, הרי בלא"ה כהרף עין זה, א"א לאדם לעמוד עליו. וכן שואלים התוס' ע"ז דאמר רבב"ח אר"י ד"הלכה כר' יוסי לענין תרומה . . דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי, דלמאי הוצרך לפסוק הלכתא כר' יוסי בשביל זמן כהרף עין. והתוספות מיישבים דביה"ש דר' יוסי מופלג קצת (הילוך מ"ט אמות) מביה"ש דר' יהודה. ובביאור הגר"א או"ח רס"א כותב ע"ז : "...ודאי דקושיא גדולה היא ותירוצם דחוק מאד, דהא בהדיא אמרינן שם דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל כו', משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל...". והגר"א משבש כל הספרים, ומפרש פירוש חדש שקשה להולמו, ואכמ"ל.

אמנם, דעת אדה"ז דביה"ש דר' יוסי יש לו המשך זמן ניכר. דמכיון דאא"ל דביה"ש דר' יוסי הוא הרף עין כפשוטו, ע"כ לפרש דזה עצמו מה שאומר "וא"א לאדם לעמוד עליו (כן הגי' בירושלמי)" הרי זה עצמו הוא הוא הקובע את זמן ההמשך של ביה"ש שלו, דהזמן הפעוט ביותר שאפשר לאדם לעמוד עליו, הוא הזמן הנצרך לביה"ש, כי כל הזמן שמסביב להרף העין שא"א לעמוד עליו, הרי מוכרח האדם להזהר בו מספק, א"כ זהו ממש ביה"ש.

והרי כבר ביארנו היסוד דהזמן הפעוט ביותר לדקדק בו שהוא שתי דקות, על כן זמן ביה"ש דר' יוסי הוא שתי דקות. נמצא דזמן צאה"כ באופק א"י בימים השוים, הוא 26 מינוט אחר השקיעה משפת הים. ובמוצש"ק אומר אדה"ז שצריך אח"כ להוסיף מעט מחול על הקדש. (ולכאורה, עפ"י הנ"ל צריך להוסיף לכה"פ שתי דקות אחר צאה"כ לתוספת שבת, דמכיון שחייבים להוסיף, א"א לדקדק בזמן פחות משתי דקות כנ"ל. ורא"ח נאה כ' להוסיף 4 דקות).

ו. עפ"י כהנ"ל תתיישב תמיהה בדעת הרמב"ם: למה השמיט הרמב"ם מהלכותיו את המימרא דרבא "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא", שמובא להלכה בטוש"ע סי' רסא, (דאנחנו שאיננו בקיאים, חייבים להדליק נ"ש כשהחמה בראשי האילנות). בספר פרי יצחק ח"ב ס"ז (הובא בס' הברית) מיישב הרמב"ם, על יסוד פירוש הגאונים שנת"ל ד"אדשימשא אריש דיקלי" הוא יותר מאוחר משקיעה"ח מן קרקע הארץ. א"כ שיעור זה יתכן רק לרב יוסף, דס"ל דגם אחר שקיעה"ח עדיין יום הוא עד שהכסיף התחתון. אבל לרבה, דהרמב"ם פוסק כוותי', וכן פסק הרי"ף, הרי מעת השקיעה, עוד לפני הזמן ד"אדשימשא אריש דיקלי", כבר התחיל ביה"ש, וגם הבקי נאסר במלאכה. וזהו שהשמיט הרמב"ם מהלכה הא דרבא דאווי למערב, ומה שאמר לשמעי', דכל זה אתיא רק אליבא דרב יוסף.

אמנם, לא מיושב עדיין דעת הרמב"ם. כי זה עצמו קשה, דאיך פוסק הרמב"ם כרבה, באם אביי ורבא עשו מעשה לפסוק כרב יוסף. א"כ יוגדל הקושיא עוד יותר, דהו"ל להרמב"ם לפסוק כרב יוסף, וגם לפסוק הא דדאווי למערב, והא דשימשי אריש דיקלי.

אבל לפי המבואר לעיל בדעת אדה"ז, יתבאר כהנ"ל. דגם לדעת רבה, שקיעה האמיתית הוא מאוחר מ"אדשימשא אריש דיקלי", בהסתלק אור השמש מראשי ההרים. וזה שהחמירו אביי ורבא לקבל איסור מלאכה בהכסיף התחתון - בדומה לשיעורו של רב יוסף - להעומד בארץ שפילה בבבל, היה זה מדין תוספת מחול על הקדש. וכמו"כ זה שהחמיר רבא על האינו בקי להקדים עוד להדליק נ"ש "אדשימשא אריש דיקלי", היה כ"ז לתוספת שבת. על כן, הרמב"ם דאזיל לשיטתו, דפוסק כאלה התנאים דלית להו תוספת שבת, וס"ל דחייבין רק בתוספת עינוי דיוה"כ אבל לא בתוספת לענין איסור מלאכה - כמבואר בב"י סי' רסא - לכן השמיט הרמב"ם את כהנ"ל. אבל לפי הפס"ד בטור ושו"ע כהרי"ף והרא"ש וכו' דחייבין בתוספת גם לאיסור מלאכה בשבת, אף דהא דרבא דאווי למערב לא נוגע לנו דאין אנו בקיאים, אבל זה ד"אדשימשא אריש דיקלי" נפסק להלכה.

גם לפי הנ"ל תתיישב עוד תמיהה עצומה בדעת הרמב"ם, דכותב בהל' ק"ש פרק א הי"א: "ואיזה הוא זמנה ביום, מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש...". וכבר תמהו המפרשים מאין לקח הרמב"ם שיעור כזה להנץ החמה שיהי' עישור שעה לפני שתעלה השמש. הב"ח אומר דאין לזה מובן, וע"כ הוא מפרש דלא קאי על הנץ החמה כ"א על הזמן הנצרך לק"ש, דהאדם ישהה בקריאתו את השמע כדי עישור שעה ויגמור עם הנץ החמה. וכן פירש מדעתו כן, הרב קאפח בהערותיו לפיה"מ ברכות פ"א מ"א, שכ' "עישור שעה: זמן הדרוש לאדם לאמירת ק"ש וברכותי'". אבל הב"ח עצמו מתמי' ע"ז דאיך נותן הרמב"ם שיעור זמן לכל אדם לק"ש, דיש מאריך הרבה ויש מקצר. ולכן בוחר הב"ח בנוסחא אחרת המובאת בטור מהרמב"ם, שמשמיטים תיבת "עישור" ושונים "ושיעור זה כמו שעה קודם שתעלה השמש". ומפרש הב"ח דהילוך ד' מיל - שבין ע"ה לנ"ה - הוא לערך שעה (72 דקות, - קצת יותר משעה). אמנם פירוש זה הוא פלא, דמלבד זאת שהשיעור של שעה אינה בדקדוק, לבד זאת - מה ענין עלות השחר לכאן. הרמ"א מתחבט ג"כ בפירוש דברי הרמב"ם, ונוקט כגי' הב"ח "שיעור שעה", ומפרש ב'דרכי משה' דמתחילת זריחת גוף השמש עד שתעלה כל גוף השמש על הארץ, הוא שיעור שעה. אמנם כבר העירו כמה פוסקים דהחוש מעיד שאינו כן, כי כדור השמש שוהה בעלייתו רק כמה דקות. והבית יוסף מעיד שהגירסא האמיתית בהרמב"ם היא הגירסא של "עישור שעה".

אכן, עפ"י משנת"ל בדעת אדה"ז, יובנו דברי הרמב"ם בפשטות. שהרי נתבאר בדעת אדה"ז דשקיעת החמה משפילת קרקע הארץ, היא מוקדמת שתי דקות לשקיעה הנראית להבקי (כאביי ורבא). והיא מוקדמת עוד ארבע דקות לפני שקיעה האמיתית בראשי ההרים, בסך הכל שש דקות שהן בדיוק "עישור שעה".

דכמו ששקיעה"ח תלויה בסילוק האור מראשי ההרים בא"י, כמו"כ תלוי הזמן של הנץ החמה בזריחת אור השמש בראשי ההרים כמפורש בירושלמי ברכות פ"א ה"ב, בתוספתא דברכות פ"א ה"ד. ומובא בריש מס' ברכות בס' המאור ובס' מלחמות להרמב"ן וברבינו יונה שם.

א"כ מוכח דשוים בזה סוף היום ותחילת היום, דשניהם תלויים בזריחת האור בראשי ההרים. ועפ"ז מובן בפשיטות מה שכותב הרמב"ם דהנץ החמה (בראשי ההרים הגבוהים בא"י) הוא "עישור שעה" (6 דקות) קודם שתעלה השמש (להעומד במישור).