שו"ע או"ח סי' רמג סעיף א: לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום ונמצא שהעכו"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל כו'.

ועיין בשו"ע אדמה"ז סי' רמג סעיף ד: וכל שכן שאם שכר הנכרי לימים שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך אע"פ שלא אמר לו שיתעסק בשבת והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת צריך למחות בידו ולא יניחנו להתעסק בשבת, שאף שהנכרי מתכוין לטובה עצמו כדי ליטול השכר שקצץ לו בעד כל יום מ"מ כיון שהוא עושה כן מחמת דבורו של ישראל ששכרו להתעסק איזה ימים ה"ז כעוסק בשליחות הישראל, שאף שהישראל לא אמר לו להתעסק בשבת אלא שכרו לאיזה ימים סתם מ"מ הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום והוא עושה שליחות הישראל, לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו אין זה מועיל כלום שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח בין כך ובין כך שלוחו הוא.

וכן עיין בדברי אדמה"ז בסי' רמד בתוך סעיף א' שמחלק בין קבלן לשכיר יום "ואינו דומה (הקבלן) לשכיר יום שהשכיר יום אין המלאכה שלו בטל ואין לו עסק בה שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה שהרי לא עליו המלאכה לגמור ואין לו תועלת כלל בהגמרתה אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו, לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל אבל הקבלן הוא כוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל". ע"כ.

וא"כ דברי אדמה"ז ברורים ששכיר יום נקרא שלוחו של הבעל הבית, שהרי בדעתו היום שהוא שכירו של הבעל הבית היום והוא עושה שליחות הישראל, ואין לו תועלת כלל בהגמרה של המלאכה. משא"כ קבלן אמרינן שהמלאכה היא שלו שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל. ועיין בקו"א סי' רמג ס"ק א שמבואר שם ראיותיו של אדמה"ז.

והנה עיין באגרות משה או"ח חלק ד סי' נד במה שנשאל אצלו שישראל רוצה לקנות רוב המניות (סטאקס) של 'קאמפאני' שיש לו עסק ב"רייל עסטייט" ויש שם סוכנים שעובדים בקבלנות בשבת וכל מה שהם עושים בשבת הוא אדעתיה דנפשיה. אבל איכא משרד (אופיס) שהוא פתוח בשבת לצורך הסוכנים ושם יש שכירי יום עובדים, וגם המנהלים נוטלים שכירות קצובה לשנה בעד שכר טירחא, וא"כ הוו שכירי יום. ועיין שם שהוא רוצה להתיר לישראל לקנות רוב המניות של קאמפני זה, ואע"פ שיש שם שכירי יום. וההיתר שלו מיוסד על הא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת הלכה יח ונפסק כן בשו"ע סי' רמה סעי' ה שהנותן מעות לנכרי להתעסק בהן אע"פ שהנכרי נו"נ בשבת חולק עמו בשכר בשוה. ולפי דעת הגר"מ נקרא הגוי בעלים על המעות, שכיון שהישראל מסר המעות להגוי ושוב אין להישראל דעה על מעותיו ע"כ נקרא הגוי הבעלים על המלאכה, אף שהמעות הוא של הישראל והריוח יהיה להישראל ואין להנכרי אלא שכר קצוב, מ"מ נקרא המלאכה של הגוי ולא נקרא הגוי שכיר יום.

ולפי דעתו של הגר"מ מה שהתיר השו"ע והרמב"ם לישראל לתת מעותיו להגוי והגוי מתעסק בו בשבת, זהו דוקא אם הגוי אין לו שום דעה בהתנהגות העסק שרק אז נקרא הגוי הבעלים על המלאכה, ולטעם זה כותב הגר"מ שמותר גם כשהנכרי נוטל שכר כפועל ואין לו שום חלק בהעסק לא בהריוח ולא בההפסד. ועיין שם דהגר"מ רוצה לומר שההיתר של אריס וקבלן הוא ג"כ משום אותו הטעם שכל הבעלות על ההתנהגות של המלאכה הוא על השור הגוי ורק משום טעם זה נקרא המלאכה שלו.

והנה, דעת רבינו אינו כהגר"מ, והא דמותר בקבלן לעשות מלאכתו בשבת הוא משום שנקרא מלאכתו כיון שהוא צריך לגמור את אותו ומשום זה נקרא מלאכתו. ולפי דעה רבינו אין שום צורך שהגוי יהיה לו כל הדעה בהעסק להיות נקרא קבלן, משא"כ לדעת הגר"מ לא נקרא הקבלן בעה"ב על המלאכה אא"כ כל ההתנהגות של העסק היא על פי דעתו.

והנה מש"כ הגר"מ הוא באמת חדוש גדול, מכיון שלא מצינו בשו"ע שלא נקרא קבלן או אריס אם אין לו כל ה'בעה"ב'קייט' על המלאכה, דעל פי פשטות אם אחד מוסר מלאכה לקבלן לעשותו והוא מוסר הוראות האיך לעשותו, מ"מ נקרא האומן קבלן אע"פ שהוא מקבל הוראות מבעל הבית.

ובכלל דברי רב משה דחוקים ביותר במה שכתב שם בתשובה שמצד אחד צריך שלא יהיה ניכר שהעסק הוא עבור הישראל משום דאם ניכר שהוא של הישראל היה איסור מראית עין שיאמרו שהישראל שנותן המעות הוא הבעלים על המלאכה כו', וביחד עם זה כתב "אבל מצד מראית זה אם ידוע דדרך החברות הוא שהמנהלים עושים הנהלת העסק רק על דעת עצמן ואין צריכין לשמוע כלום, אף למי שיש לו המניות הרי נמצא אף אם ידוע שהממון הוא של הישראל נמי ידעו שהעסק מתנהל על פי הגויים", עיין שם כל דבריו בהתשובה.

וכל זה דוחק, מכיון שידוע שאם המנהלים אינם עושים כפי הרצון של מי שיש לו רוב המניות הרי בעל הבית הזה שיש לו המניות יכול להוציא המנהלים מהקאמפאני.

וכן לדעת הגר"מ צריך הגוי להיות לו כל הבעלות של המלאכה כדי להיות מותר, א"כ קשה לומר שיש לו בעלות על המלאכה כיון שהבעה"ב שיש להם רוב המניות יכול להוציא המנהלים. וא"כ לפי שיטת אדה"ז דברי רבי משה ז"ל אין להם מקום, וגם לפי שיטתו שלו עצמו דבריו הם בבחינת דוחק גדול.

בעת חגיגת בר מצוה של בני מנחם מענדל שי' (ט"ז אייר), עוררתי על שאלה שעלתה לפני, היות שהוא הגיע לעול מצוות ביום ראשון ט"ז אייר, מהו לגבי חיוב הבדלה במוצאי ש"ק, להנך דיעות שהבדלה מן התורה, דהיות שבש"ק עדיין קטן הוא ואינו במצות שבת אלא מטעם חינוך, האם חייב הוא בהבדלה במוצ"ש. ונפק"מ לדינא אם יכול להוציא אחרים בהבדלה (אלא שיש אומרים שאין הקטן שנתגדל מוציא את אחרים עד למחר, וכמדומה יש אומרים עד אחרי י"ג שנה ויום אחד שלימות).

והנה, להשיטות דהבדלה מדרבנן מביא אדה"ז (בסי' רצו) שתי דיעות, אם חובת הבדלה תלוי' בשמירת שבת או לאו, דלחד דיעה אינן תלויות זב"ז ולכן נשים פטורות מהבדלה כי היא מצוה שהזמן גרמא, משא"כ לדיעה הב' היות ונשים חייבות בשמירת שבת ישנן בהבדלה.

ולכאורה לפ"ז יהי' אותו חילוק גבי קטן, אלא באופן הפכי, דלדיעה הא' שאינו תלוי בשמירת שבת א"כ קטן שנתגדל במוצאי שבת חייב בהבדלה אף שלא הי' בשמירת שבת, ולדיעה הב' שתלוי בשמירת שבת לכאורה יש מקום לומר דפטור.

וצ"ע איך הוא להשיטה דהבדלה מן התורה.

בשעת מעשה נתעורר שקו"ט אצל ידידיי המסובים ויש צידדו לומר דהיות דשבת מיקדשא וקיימי א"כ למאי נפק"מ אם נתחייב בשמירת שבת הרי במוצאי שבת חל עליו חיוב להבדיל בין קדושת שבת לחול (אף שהוא עצמו לא הי' חייב בשמירת שבת), ויש צידדו להיפך ע"פ המבואר בלקו"ש חל"א פ' יתרו דלפי שיטת הרמב"ם חובת קידוש והבדלה חד שם הוא (עיין שם), ולפ"ז לכאורה רק מי שנתקדש בקידוש חייב בהבדלה.

אך אח"כ נזדמן לידי שו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סל"ח), ומצאתי שם תשובה להרב פראנק, שלדעת הרב פראנק מי שפטור מקידוש ושמירת שבת (כמו שוטה ונשתפה במוצאי שבת) אינו חייב בהבדלה במוצ"ש, והציץ אליעזר פליג עלי' וס"ל שחיוב הבדלה אינו תלוי בקידוש ושמירת שבת.

הרי שזו מחלוקת פוסקי דורנו. וראיתי אף מציינים לשו"ת באר משה ואין הספר תח"י לעיין.

אלא שבאמת הם דנו במי שפטור לגמרי משמירת שבת (או שלא שמר שבת כלל), אך עדיין יש לדון בקטן שנתגדל, שחייב בשבת עכ"פ מדרבנן מטעם חינוך, והרי זה דומה להא שמביא במגן אברהם סי' רסז דמי שעושה קידוש בזמן תוספת שבת גם לדיעות שתוספת שבת מדרבנן אינו צריך לקדש עוד פעם משחשיכה. ובמנחת חינוך מצוה שו מדמה זה לקטן שנתגדל באמצע הספירה, דאם ספר בקטנותו מטעם חינוך מועיל שיוכל להמשיך לספור אחרי שנתגדל בברכה גם להדיעות שכולן מצוה אחת, עיין שם. וא"כ ה"ה בנדו"ד, דאף שחייב בשבת רק מטעם חינוך מ"מ חל עליו חובת הבדלה (אפילו את"ל שהוא מה"ת).

אלא שכבר הקשו באחרונים על המנחת חינוך דחובת חינוך היא על האב ולא על הקטן עצמו, משא"כ בשאלת המג"א גבי קידוש בזמן תוספת שבת. והדברים ארוכים וידועים.

ועוד זאת דכללות הענין שחיוב דרבנן יכולה להועיל להשלים לחיוב דאורייתא אינו פשוט, וכפי שהרבי מקשה על המנחת חינוך בלקו"ש ח"א פ' אמור (וכן בלקו"ש ח"ח פ' נשא ובעוד מקומות).

והנה, בלקו"ש ח"א שם מסיק הרבי דלכו"ע כל לילה מצוה בפ"ע, אלא שלהדיעה שאם שכח יום א' אינו יכול להמשיך לספור הוא לפי חסר בתמימות, שהחשבון צ"ל שלם, ואם החסיר יום אחד בטל החשבון מאתו, ולפי זה די ומספיק הא שהקטן ספר בפועל בקטנותו ובמילא יש לו החשבון. אלא שאח"כ ממשיך דאימתי יש לספירת הקטן מציאות רק מצד מצותי' אחשבי' כי לולא זה אין לספירה ומנין שום מציאות, עיין שם.

ולכאורה נראה דלפי סברא זו לא איכפת לן גם את חובת חינוך היא רק על האב ולא על הקטן עצמו, כי העיקר הוא שמעשה הספירה הוא מצד הציווי שעי"ז יש למעשה הספירה חשיבות (משא"כ להמנ"ח שלדידי' ה"ז תלוי בהשקו"ט אם מצוה דרבנן מועיל להשלים להמצוה דאורייתא).

ולכאורה לפי כל זה בנדו"ד את"ל שהבדלה תלוי' בחובת קידוש או עכ"פ בחובת שמירת שבת, הרי מאחר שהקטן אינו חייב בשבת מה"ת אלא רק מטעם חינוך, אינו פשוט כלל שיוכל להבדיל במוצ"ש דאינו דומה לספירת העומר ששם זקוקים רק להחשבון דמ"ט יום.

שוב העיר אותי בני הת' יחזקאל שי' ששאלה זו דקטן שנתגדל במוצ"ש כבר דן עלי' בס' קצות השולחן, סי' צו בבדי השולחן אות י"ב, והוא אתא עלה מטעם אחר, וז"ל:

ויש להסתפק בקטן שהגדיל במו"ש אם חייב בהבדלה כיון שלא הי' חייב בקדושת שבת פטור ממילא מלהבדיל בין קדש לחול, או דנימא שחייב בתוספת שבת שהיא במו"ש, וע"כ צריך להבדיל. וי"ל ג"כ דכיון דהי' פטור מקדושת שבת עצמה פטור ג"כ מתוספת שבת, וצ"ע. עכ"ל.

ולכאורה, יש להוסיף בדבריו, דאף את"ל שחייב בתוספת שבת, עצ"ע להדיעות שרק תוספת יו"כ מה"ת שוב אתינן לידי שקו"ט הנ"ל, אם שייך לומר שחייב בהבדלה מה"ת על תוספת שבת שהיא רק מדרבנן.

אך מסתימת לשון אדה"ז בשולחנו בהל' יו"כ משמע דס"ל שגם תוספת שבת מה"ת, אף שבהל' שבת לשון קדשו הוא "י"א שמ"ע מה"ת להוסיף כו'".

ועוד להעיר לענין אם שייך חיוב תוספת שבת אם פטורים מעיקר קדושת שבת, מלקו"ש הט"ז פ' יתרו, כמה אופנים בגדר תוספת שבת. עיין שם. ועצ"ע בכל זה*.