*) ראה לקו"ש חכ"ד עמ' 60 הביאור באופן אחר.המערכת.

בשו"ע אדה"ז סי' ג' במהדו"ב כתב וזלה"ק: ולא יכנסו שני אנשים יחד אלא ישב יחידי ויסגור הדלת בעדו שלא יכנס אחר לשם ואם מפחד לישב יחידי יניח אחר ידו על ראשו דרך חלון אך לא יספר עמו שאין מספרים בבית הכסא משום צניעות ולכך אם אי אפשר לסגור הדלת ואיש אחר רוצה ליכנס ינחרו זה לזה ולא ידברו. עכל"ק.

ובגליון מציין להמפרש במס' תמיד כ"ז ע"ב, ובפשטות הכוונה ששם מבואר מסיפור הגמ' שמנהגם היה שמי שבא ליכנס בביה"כ כשלא הי' שם פתח הי' נוחר, עיי"ש.

אמנם במהדו"ק כתב וזלה"ק ולא ילכו ב' אנשים ביחד כי אינו מדרך הצניעות ואם מתפחד לישב יחידי יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ולא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. עכל"ק.

ולא החמיר כהמהדו"ב, אלא נקט לשון הרמ"א דלא ידבר למישהו מחוץ להביה"כ משום צניעות, אמנם זה שעומד בחוץ שפיר יכול לדבר לזה שנמצא בפנים וא"צ שינחרו "זה לזה". רק שלפי זה מש"כ במהדו"ב "אך לא יספר עמו כו'" לכאורה קאי גם על העומד בחוץ ואולי לכן שינה בלשונו מ"דיבור" ל"סיפור", משא"כ להמדו"ק יכול זה שמניח ידו על ראשו לדבר עמו להרגיעו וכו'.

ואולי י"ל דהא דמחמיר במהדו"ב אזיל לשיטתי' בגדר דין צניעות בכללותו דבהמהדו"ק כתב אדה"ז בריש סי' ב' כהמשך לסימן א' "ומפני שמחויב האדם להיות תמיד אימת בוראו עליו וכו'" והיינו דצניעות הוא חלק מהא דצ"ל אימת בוראו עליו ובהכנעה לפניו, ובזה מסיים הסעיף בהא דאל יאמר אדם וכו' כי הקב"ה מלא כה"כ וכו'. והיינו שהוא מילתא דחסידות, וכן משמע גם בדעת הטור. ואח"כ בסי' ג' שהוא הלכות ביה"כ כתב בסעיף ב' שגם בביה"כ יהא צנוע.

אמנם במהדו"ב ריש סי' ב' כתב כמילתא באנפי נפשא "מידת הצניעות שיבח הכתוב וכו' וחכמים צוו בה לכל אדם להיות צנוע בכל אורחותיו וכו' עיי"ש היטב, דמשמע ברור דמעיקר דין צניעות הוא שיהי' צנוע בכל אורחותיו מפני שהקב"ה מלא כה"כ וכו' [ואינו מביא בכלל כענין בפ"ע דאל יאמר אדם הנני בחדרי חדרים וכו'] ומסיים הסעיף דאף בבית הכסא יהי' צנוע, והיינו דגם זה נכלל ב"כל אורחותיו" דהוא מעיקר הל' צניעות ולא רק משום כבודו של הקב"ה, ובגליון מביא הסמ"ק [מ"ע נז] שהוא מדאורייתא מהא ד"והי' מחניך קדוש" [וכידוע השקו"ט אם זה רק בעת מלחמה או בכ"מ].

והיינו דשינה בב' דברים [וא' תלוי בהשני]. חדא דצניעות הוא ציווי חכמים [ולהסמ"ק מה"ת] לא מחמת ענין אחר שיהי' אימת בוראו וכו' אלא כענין וגדר בפנ"ע, ועוד דהצניעות בביה"כ הוא חלק מהל' צניעות ולא שצניעות בבית הכסא הוא מהל' ביה"כ, ולכן בסי' ג' ממשיך מיד בתחילתו [ולא כמו במהדו"ק שהוא בסעיף ב' כנ"ל כענין בפנ"ע] כהמשך לסי' ב' "וגם כשיכנס לביה"כ יהא צנוע".

ולפי זה י"ל דלכן מחמיר מאד במהדו"ב שמהל' צניעות אף אותו שמבחוץ לא ידבר למי שיושב בבית הכסא אלא ינחרו זל"ז. ועצ"ע.

בשוע"ר סי' לב ס"ה: "וכתבתם דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם שלא תדבק אות אחת בחברתה אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה ותהא מתוייגת כהלכתה כמו שיתבאר בסי' לו.

ואם האות גדולה ונדבקה בסופה באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות יש מי שמכשיר אף בלא גרירה ויש להחמיר ולגרור . . ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמו שיתבאר". ע"כ.

והק' לי הת' יוסף יצחק שיחי' רייבין תלמיד ישיבת תו"ת בעירינו, שהדברים אינם מובנים, שדברי רבינו: "אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל" משמעם, שתקון מועיל אף בענין שגם לדעה המקלת בסעי' זה שהסת"ם נפסלו ואינם כשרים עד שיגרר, כלומר: באופן שאם יגרר מה שדבוק אזי לא ישאר צורת אות, ואין בזה משום שלא כסדרן, והרי זה לא יתכן.

[פירשו לי בדרך אפשר, שהכונה שנדבקה האות (נון סופית) לאות (דלית) שבשורה שתחתי', באופן שיכול לגרור ותשאר צורת אות באות שבשורה העליונה אבל לא (גם) באות שבשורה התחתונה, וע"ז אומר שתקון מועיל, לאות שבשורה העליונה, ואינו צריך לגרור את כל השורה שנכתבה בין שני האותיות.

אבל קשה לומר שרבינו יכתוב הלכה השייכת רק במקרה מסוים, ובמקרה הרגיל אזי ההלכה להיפך, ולא יבאר את הדברים].

ובעיוני בדברים, מצאתי את שורש הטעות: במהדורות הישנות דשוע"ר נאמר: "בענין שנפסלו לד"ה", וכונת הדברים: בענין שנפסלו לדעת המחמירים (או כיוצא בלשון זה), ורצה רבינו לבאר, שדין זה (שכתב הט"ז ס"ק ג) שתקון מועיל בתפלין ומזוזות הינו, רק באופן שישאר צורת האות לאחר הגרירה, ושנאמרה ההלכה לדעת המחמירין בסעי' זה שסוברים שצריך גרירה, שע"ז אומרים שגרירה מועילה אף בתפלין ומזוזות.

[ובשו"ע המתורגם לאנגלית תרגמו דברים אלו כצורתם בשו"ע מהדו"ח, ולא חלי ולא מרגיש].

ואין בידי דפו"ר לעיי' בו. וע"כ אבקש מאלו שישנו בידם דפוס זה, לפרסם בחוברות הבאות את הגי' שנאמרה שם. ומה טוב, לצרף צילום מהדף הנ"ל.

הערה זו עוררה אותי לכתוב על עוד מקומות כיו"ב שמצאתי במהדורה החדשה דשוע"ר, וע"כ בגליונות הבאים אי"ה.

ב'הערות וביאורים גליון א (תתסז) עמ' 91-92 דן הראי"ה סילבערבערג בנוגע לכניסה ל"טעמפל" רפורמי, ומביא משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' מ שכניסה לטעמפל רפורמי אסורה משום "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר". וכן עיין בשו"ת 'אגרות משה' אה"ע ח"ב סי' יז: "ובדבר חתונה שתהיה בקאנסערוואטיווער טעמפעל . . אם רב כשר יסדר הקידושין כדין התורה, אזי כיון שהחתונה היא אינה בזמן שבאים להתפלל שם, ליכא איסור מדינא, שהרי אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם, אבל לאדם חשוב אין לו לילך לשם אף באופן זה, רק כשהוא צורך גדול ורק דרך מקרה שנזדמן כן". וא"כ גם מתשובה זו מוכח שכל האיסור של כניסה לטעמפל הוא משום איסור מראית עין.

אבל בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ד סי' כא ס"ו נאמר בזה"ל: "ביהכ"נ של קאנסערוואטיווען לא יעשו מנין אף בחדר אחר מכיון שמפורסם שהם חבורה שכופרים בכמה דיני תורה והרחק מעליה דרכה נאמר במינים ומינות בע"ז דף יז, כי גם הכופרים בדבר אחד מן התורה נחשבו כופרים בתורה כדאיתא ברמב"ם פי"ג מתשובה ה"ל, ודינם כמינים כדאיתא שם בה"ו". ומכאן מוכח לכאורה שדעת הרב משה זצ"ל שאסורים ליכנס בהם משום שהם נקראים בית של מינות.

וממשיך: "והנה לפום ריהטא משמע שהיה לרב משה שתי שיטות בזה: דבאו"ח ח"ב ובאה"ע ח"ב משמע שאינו אסור אלא משום מראית עין, ובאו"ח ח"ד משמע שאסור משום 'בית מינות'…".

הראי"ה אינו מנסה כלל לתרץ את הסתירה הנ"ל, ולא עוד אלא שהוא מיד מכריע כשיטה שאינו אסור אלא מפני מראית עין, ועל פי זה הוא מתיר את הכניסה [ולא את התפילה] לטעמפל רפורמי במקרה של הפסד מרובה.

דברי ה'אגרות משה' אינם סותרים זה את זה

אבל כלל גדול בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן, ובפרט בדברי מחבר אחד שיסתרו דבריו זה את זה.

ועל כן עיינתי ב'אגרות משה' או"ח ח"ב שם וגיליתי שהראי"ה טעה בהבנת דבריו. הרי שם אין הנידון על הכניסה לתוך ביהכ"נ הקונסרבטיבי, וז"ל שם: "בדבר להתפלל בביהכ"נ שעיקרו נעשה שלא כדין שהוא בלא מחיצה בין האנשים לנשים, אך יש באותו הבנין איזה חדר שייחדו עבור אלו שאין רוצים להתפלל שם שיתפללו בחדר ההוא שמתנהגין שם כדין אם רשאין לילך להתפלל שם", הרי מפורש שהשאלה היתה רק על תפילה וכניסה בחדר הסמוך, וגם את זה הוא רוצה לאסור מדין מראית העין וחשד (ועד"ז ראה גם 'אגרות משה' או"ח ח"ג סי' כה), אבל כניסה לתוך הטעמפעל עצמו מאן דכר שמיה.

עיקרי הדברים כתבתי כבר ב'הערות וביאורים גליון תתסו עמ' 59, ולפלא שבגליון תתסז התעלם מזה הראי"ה וממשיך להוכיח כאילו שישנו ב'אגרות משה' שתי שיטות בדבר. אמנם לאמיתו של דבר לא מצינו לו חבר: אין סברא כזו ב'אגרות משה' כאילו הכניסה לתוך טעמפל רפורמי יהיה אסור רק מפני מראית עין. וכיון שאיסור הכניסה לטעמפעל אינו רק מפני מראית העין אלא מפני שהוא כבית מינות א"כ ודאי שאין להתיר מפני הפסד המשפחה.

והנה מה שהוקשה לו להראי"ה למה התיר ה'אגרות משה' לערוך שמה חופה שלא בשעת התפילה, שערי תירוצים לא ננעלו, אפילו באם אינו רוצה לקבל את הביאור שכתבתי שם בהמשך הערתי, וודאי שא"א לבנות על יסוד קושיא זו תלי תלים של היתרים.

ביאור דברי אדמו"ר מוהריי"צ ע"ד הרמז

על פי הנ"ל יש לבאר בדרך רמז דבריו של אדמו"ר מוהריי"צ במכתבו ('אגרות קודש' ח"ח עמ' צד-צה): "אין א רעפארם שול טאר מען ניט דאוונען און מען טאר ניט זאגען קיין ברכו וקדושה און ענטפערן אמן. דער אידישער איד וואס דאווענט אין א רעפארם שול ציט אויף זיך ארויף די טומאה און איז מוסיף חיות אין טומאה".

לכאורה סתם ולא ביאר סיבת האיסור.

ויש לבאר: "ציט אויף זיך ארויף די טומאה" הרי זה מתאים לסיבת האיסור כיון שנכנס לבית המינות או כדברי המהר"ם שיק שהבאתי שם, שאיסור הכניסה מפני "דנטפל לעוברי עבירה"; "און איז מוסיף חיות אין טומאה" מתאים למראית עין, שמעודד את הרפורמים על ידי שיהודים אחרים רואים אותו נכנס לשם.

בגליון תתסו (עמ' 49) הבאתי דעת האגרות משה שאם הבעל קיבל שבת קודם אשתו הנה יש לחוש להדיעות שתוס' שבת דאורייתא, ואם כן יש לאסור להאישה לעשות מלאכה עבור בעלה מדין "וינפש אמתך", וכתבתי שם שלפי דברי אדה"ז בסי' רסג סכ"ה ובקו"א סק"ח יש להתיר לאישה לעשות מלאכה עבור בעלה, מכיון שאדה"ז מבאר שמשום הכי מותר למי שהתפלל מעריב בליל שב"ק לומר לישראל לעשות מלאכה בשבילו משום ש"לא קיבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, וה"ה לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות . . וזה וודאי לא קיבל עליו". וא"כ י"ל שגם הבעל לא קיבל עליו איסור מלאכה של "וינפש אמתך" מכיון שהוא דבר שמחוץ לגופו, וע"כ אף לפי דעת האג"מ שאשתו נכללת בהאיסור של "ינפש אמתך" והגר מותר לאשתו לעשות מלאכה לבעלה בזמן תוספת שבת שקיבל עליו הבעל.

בגליון תתסז (עמ' 94) השיג עלי הרב חיים גרשון שי' שטיינמיץ באמרו שאין לדמות האיסור של "וינפש אמתך" דהוא איסור דאורייתא לאיסורים של שבות שהם רק מדרבנן.

והנה אף שיש מקום לסברתו (לחלק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן) מ"מ יש בידינו כלל שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואם באיסור דאורייתא אמרינן שכיון שחל עליו (ע"י קבלתו) דין תורה של תוספת שבת חל עליו כל דיני דאורייתא התלוים בזה אפילו אלו שהם חוץ לגופו, א"כ כמו כן היה צריך להיות באיסורי דרבנן. וכיון שהשו"ע פוסק שבנוגע לאיסור דרבנן לא חל עליו איסור שמחוץ לגופו (לפי הסבר אדמו"ר הזקן), א"כ מסתברא לומר שה"ה לאיסורי דאורייתא.

ולעצם הענין, האיך שייך לחלק באיסור דאורייתא בין איסור הנוגע לגופו לאיסור שחוץ לגופו, שלכאורה היא טענה צודקת ד"כיון שחל עליו דין תורה של תוס' שבת לכאורה חלים עלו כל הדינים דאורייתא התלויים בזה אפילו אלו שהם חוץ לגופו"?

והנראה לומר בזה: דהנה עיין בס' שלחן המלך דף קעט שדעת כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו בגדר מצות תוספת שבת, דאין הפירוש שהזמן של התוספת הוא בגדר קדושה, דהיינו שהזמן הסמוך לשבת נתקדש, אלא דהרבי מצדד לומר שהזמן עצמו אינו בגדר קדושה כלל אלא כיון שהוא סמוך לשבת לכן חל על האדם חיוב הכנה לשבת בזמן זה. וממשיך הרבי לומר שמלשון אדה"ז משמע שתוספת שבת אינו גדר קדושה אלא הוא גדר מצווה (או איסור) על האדם, "וכן מובן ממ"ש בהל' פסח סי' תצא ס"ג ואף להוסיף מחול על הקודש אין צריך כי אך לענין שביתת יו"ט ממלאכה . . אבל לענין שארי דברים התלויים בקדושת היום כגון מצות מקרא קודש . . אין צריך להוסיף מחול על הקודש כו'".

וא"כ מוכח שמחלקין בתוס' שבת ויו"ט בין איסור מלאכה לשאר עניני דאורייתא הקשורים בשבת ויו"ט, וא"כ אין כ"כ פלא אם מחלקים באיסור מלאכה גופא בין איסור התלוי בגופו לאיסורים שהם חוץ לגופו.

והנה בגליון הנ"ל הוסיף הרב שטיינמיץ לומר "אמנם יש להוסיף ולהבהיר שפשוט שכל השקו"ט הנ"ל הוא דוקא אם הבעל קיבל עליו שבת בתור יחיד, אבל אם הוא קבל עם ציבור המתפללים מוקדם, כבר דנו האחרונים האם חל קבלתו על אשתו כיון שנגררת אחר בעלה וכמבואר עד"ז במפ"ג סי' רסג משכ"ז סק"א וכפי שהאריכו פוסקי זמנינו כו'".

ואיני יודע כוונתו. דפשטות דברי הפמ"ג מראין שהוא סובר שאשה נגררת אחרי בעלה בקבלת בעלה אפילו אם הבעל קיבל שבת בתור יחיד, וזהו שלא כדעת רבינו - עי' שו"ע רבינו ס' רסג סעי' י"א.

והנה במקום שרוב הקהל קבלו שבת ויש רק בית הכנסת אחד בעיר, אז וודאי חל שבת על האשה. השאלה תהיה במקום שיש כמה קהילות בהעיר, ועיין שם דף י"ט "אבל אם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת אינם נמשכים אחר המיעוט, ועיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין הקהל המתפללים באחד מהם נמשכים אחר המתפלים באחרים אע"פ שהמה המיעוט נגד האחרים (ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת אע"פ שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו בית הכנסת אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת אפשר להתירו במלאכה). וא"כ באישה הנשארת בבית יש לה לכאורה הדין הנ"ל של יחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו שבת בו.

ושם בהגליון ממשיך הרב שטיינמיץ להביא (כדמות) ראיה שגם דעת אדה"ז הוא שאשתו נגררת אחר קבלתו של הבעל שהתפלל עם הציבור. והוא ממש"כ בסי' תקכז ס"ח "ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו (לגמור כל צרכי שבת ביו"ט בעוד היום גדול) לפיכך נהגו כשחל יו"ט בע"ש שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבע"י שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת".

והרי הנ"ל רצה לומר שטעם הדבר הוא משום שבני הבית נגררין אחר הציבור,

אבל באמת אין שום ראיה מזה, שכיון "שנהגו" לעשות זאת א"כ לכאורה "נהגו" בכל הבתי כנסיות שבעריהם, וכיון שבכל הבתי כנסיות קבלו שבת בשעה קדומה ע"כ מוכרחים הנשים לקבל שבת בשעת קבלת הציבור, ופשוט.

בגליון תתסז הביא הרב ח. ג שי' שטיינמץ אג"ק מכ"ק אדמו"ר מהריי"צ זי"ע (ו' טבת תד"ש) "אין א רעפארם שול מען טאר ניט דאוונען און מען טאר ניט זאגן קיין ברכו וקדושה און ענטפערן אמן..."

ולכאורה משם רק מוכח שיש איסור בעניית דבר שבקדושה, אבל אין להוכיח משם איסור בכניסה גרידא.

בגליון תתסז' (עמ' 31) הביא הרב גדלי' שי' אבערלאנדער מאג"ק דכ"ק אדמו"ר חשש בדין אסמכתא דלא קניא בנוגע להמשתתפים בהגרלה לנסיעה לחצרות קדשינו, ומדייק הנ"ל בלשון האג"ק:"ענין ההגרלה בכגון דא, היינו שהזוכה מרויח דבר ששוה סכום גדול בהרבה ממה ששילם בעד השתתפותו, יש בזה חשש דאסמכתא דלא קניא",

ושואל במה שונה הגרלה הנ"ל מכל הגרלה לטובת מוסד או פיס ציבורי, עיי"ש בארוכה.

והנה בנוגע להגרלה לטובת מוסד כבר העיר בספר פתחי חשן (דיני קנינים) סי' כ"א ס"ק ל"ב, דהיות דכל הכסף שמשלמים בשביל ההגרלה הוא לצורך צדקה, ליכא בזה דינא דאסמכתא, דגמר ומקנה לצדקה (ועיי"ש שמצדיק הגרלה שלא לשם צדקה ג"כ עפ"י שיטות כמה פוסקים).

וי"ל דהן הן הדברים המבוארים באג"ק הנ"ל. דכדי שלא יהי' חשש דחשש בהגרלת אנ"ש לנסיעה לחצרות קדשינו, הנה כדאי שיחליטו שהנוסע הוא שליח של כל אלו שקנו כרטיס הגרלה, ואז וודאי גמר ומקנה שהרי כולם נוסעים ע"י ההשקעה הכספית בהגרלה.

אך בנוגע לפיס דהממשלה כבר העיר שם בפתחי חשן מכמה פוסקים, דכשיש דינא דמלכותא לית כאן דין אסמכתא דגמר ומקנה, עיי"ש.

ומ"ש באג"ק "בכגון דא", לכאורה הדיוק בזה הוא, בניגוד להגרלה בלי השקעת כסף כשאין מכירת כרטיסים, דאז הרי מן הדין - מכיון שגורל מן השמים - זוכה אותו שזכה בגורל.