רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן
שו"ע או"ח ס' קנא סעיף א': "בתי כנסיות ובתי מדרשון אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטילה ואין אוכלין ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק: ואין מחשבין בהם חשבונות אלא אם כן הם של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים ואין מספידין בהם אלא אם כן יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו ואם צריך ליכנס בהם לצרכו כגון לקרא לאדם יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמעוה ואח"כ יקראנו כדי שלא יהא נראה כאלו נכנס לצרכו ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות יאמר לא' מהתינוקות קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואח"כ יצא שהישיבה בהם מצוה שנאמר אשרי יושבי ביתך.
סעיף ג: אין ישנים בב"ה אפינו שינת עראי אבל בבית המדרש מותר.
ועיין בהגהות רעק"א סעיף ג' אבל בבהמ"ד מותר, מקור הדין הוא בב"י בשם מהר"י חביב וכתב אפילו שינת עראי אסור בבית הכנסת אבל בבית המדרש אע"פ דחמיר מבית הכנסת נראה דמותר כו', דאמרינן פ' מי שמתו "הני דפי דבי רב דהני גרסי והני גני" והקשה רעק"א שראיה זו תמוה מאד, קושיית הגרעק"א מיוסד על הגמרא במגלה כח, ב. אמר רבא תנא ותלמידיהם מותר והקשו שם מעובדא דרב אבא ורבינא שם דאמרי לאו משום מטרא ונאמרה בזה ג' תירוצים ולכל הג' תירוצים ת"ח מותרים ליהנות ולאכל בבהמ"ד מדוחק א"כ י"ל בההיא דפ' מי שמתו דשנת עראי הוי כמו אכילה מדוחק ולהרמב"ם והגהות אשרי ת"ח מותרים בזה גם בבית הכנסת ולהר"ן גם בבית המדרש שלא מדוחק אבל לאינש אחרינה שאני ת"ח, לא.
והנה עיין במ"א ס"ק כ' ד"ה מדוחק שהוא מבאר דדוקא אכילה ושתיה שרי בבית הכנסת משום דלימודם בבית הכנסת כו' ולכן מותרים לאכל ולשתות שם שאם יטרחו לילך בכל פעם לאכל ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם אבל אם אין לומדים בבית הכנסת אסורים לאכל ולשתות שם כו' עיין שם כל דבריו.
וא"כ לדעת המ"א שתלוי באם יתבטלו מלימודם א"כ דבר זה שייך בכל אדם אפילו אם אינו ת"ח, מ"מ אם ע"י שאינו אוכל בבית הכנסת יתבטל מלימודו אז מותר מותר לאכל בבית הכנסת ומה שכתבו במס' מגילה כח, ב. שת"ח ותלמידיהם מותרים" לא הוה פירושו (לפי המ"א) שדוקא ת"ח מותרים כי אם הפירוש הוא שכיון שת"ח לומדים תורה בכל עת ע"כ בוודאי איסור האכילה בבית הכנסת יגרם ביטול וע"כ מותר להם לאכל בבית הכנסת אבל באמת דין זה שייך בכל איש ועיין בשו"ע סעיף ד' שמשם מוכח שבמקום מצוה מותר לישן בבית הכנסת ופשטות לשון השו"ע מוכיח שההיתר לאכל שם במקום מצוה שייך לכל אדם.
וכמו כן הדין של סעיף ג' שאין ישנים בבית הכנסת אבל בבית המדרש מותר, הנה באמת לא הותר כלל שום קלות ראש בבית המדרש ומ"מ התירו שינה בבית המדרש אע"פ ששינה מקושר עם ראש מ"מ התירו זה משום ביטול בית המדרש. וממה שהמחבר כותב בסעיף ג' "אבל בבית המדרש מותר", ומשמע שמותר בכל אדם היינו דוקא במקום שאיסור שינה בבית המדרש יגרם ביטול תורה לכל איש יהיה מי שיהיה וא"כ המ"א והמחבר נקטו חד שיטה ולפי שיטתם לא קשה קושיית רעק"א.
עכ"פ מה שנוגע לנו בבתי חב"ד שכמה אנשים טועמים מזונות וקפה בתוך הבית המדרש אחרי תפילת שחרית, נחוץ ביותר להדריך אותם שאחרי טעימת המזונות ילמדו בתוך הבית המדרש ועל ידי זה יהיה האכילה לצורך הלימוד שע"י שאוכלים במקום הלימוד לומדים יותר.ועיין במשנה ברורה שהוא כותב שהעולם סומכין על הגהאות אשרי שס"ל שבבל בתי כנסיות על תנאי עשויין אפילו בישובן,אבל באמת קשה לסמוך על זה כיון שהמחבר והרמ"א אינן מביאין שיטת הג"א וגם לא מצינו שהמ"א יסמך על זה.
מח"ס 'פדיון-הבן כהלכתו'
'בנתיבות התפילה' - על דיני טעויות בתפילה
בשו"ע רבינו סי' רעא סעיף יט כותב: "אע"פ שאמר ויכולו בבית הכנסת צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש כדי להוציא בניו ובני ביתו הקטנים שלא אמרוהו עדיין ואח"כ יברך בורא פרי הגפן וברכת קידוש. ואם שכח לאמרו קודם קידוש אומרו בתוך הסעודה על הכוס...".
ובשו"ע החדש אות קסה מציין: "מ"א ס"ק כ"א בשם מטה משה סי' תכט, בשם הרוקח בשם דודו רבי קלונימוס".
ואכן כך מביא המג"א שם בשם המטה משה. אבל כשמעיינים במטה משה רואים שהוא מביא מהרוקח ציור אחרת וז"ל: "פעם שכח דודי רבי קלונימוס בם רבנא יודא ולא אמר ויכלו בבית הכנסת. ולאחר שישב על השולחן הזכיר ועמד ולקח כוס ואמר ויכלו עד לעשות ואח"כ ישב במקומו וסיים הקידוש. ואמרו לו בני ביתו למה עמדת. אמר שכחתי לומר ויכלו ויש לי לומר ואהיה שותף להקב"ה וע"כ אני צריך לעמוד עכ"ל הרוקח".
והנה רוקח זו לא נדפס בספר רוקח שלפנינו, ונדפס לאחרונה מכתב-יד בספר "סדר קידוש והבדלה" לרש"א שטרן שיחי', סי' ז עמ' מח, עיי"ש. עכ"פ בציור של הרוקח הנדון היית ששכח ויכלו בבית הכנסת, אבל לא מצינו כלום ברוקח אם אמר בבית הכנסת ולא אמר בקידוש שצריך לאומרו בתוך הסעודה על הכוס? וכבר העיר כן באליה רבה אות יט.
ובאמת יש להקשות עוד שהרי בציור הרוקח שכח לאומרו בבית הכנסת ואז לא אמר זאת בתוך הסעודה אלא בשעת הקידוש כשאומר ממילא ויכלו (בגלל המדרש שיש לומר ויכלו ג' פעמים כמבואר ברוקח הנדפס) אז עמד, ורק על העמידה תמהו בני ביתו והוא ענה להם שזה במקום הויכלו שבבית הכנסת שצריך לאמרו בעמידה מטעם עדות. אבל לא מצינו כלום שצריך לאומרו בתוך הסעודה.
ולפלא על המהדירים של שוע"ר החדש שלא מציינים כלום בזה, ולא עוד אלא מציינים המטה משה והיה להם רק לציין המג"א ששם אכן כתוב דין זה ולא להמטה משה ששם לא כתוב דין זה.
נחלת הר חב"ד
כתב אאזמו"ר הגאון הי"ד בשו"ת משנה שכיר או"ח (סי' טז) ד"מה שנשים מברכות ברה"ת הוא רק כמו שמברכות על שאר מ"ע דפטורות מה"ת, ורק דשויין עלייהו כחובה, וא"כ י"ל דמעיקרא לא קבלו עלייהו רק לברך פעם אחת ביום, דומיא דאיש, וא"ש ולק"מ". עכ"ל.
ונראה להוסיף בזה ע"פ מה שכתב בשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח (סי' קפז ס"ז) שנשים אומרות ברית ותורה בברהמ"ז "כיון שאין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה וכו', הרי הזכר ונקבה הם גוף אחד, לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו, וכן תורתך שלמדתנו על למוד הזכרים" עכ"ל (מבית יוסף – בדק הבית, הובא במגן אברהם שם סק"ג)
והנה התוס' בברכות (יא, ב) ד"ה שכבר וכו' כתבו שברה"ת פוטרת את הלימוד של כל היום, שאף אם הפסיק מלימודו ונתעסק בעסקיו וחזר ללימודו, אינו צריך לחזור ולברך, שכיון שחייב ללמוד כל היום אין זה הפסק, ע"ש.
ועי' בשו"ת הרא"ש (כלל ד סי' ב) שזה דוקא במי שתורתו אומנותו ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחר פרנסתו, ובכל פעם דעתו על לימודו, ומיד אחר שעשה צרכי פרנסתו חוזר ללימודו, אז אינו נקרא היסח הדעת, אבל כשאין דעתו לחזור ללימודו, אלא בדרך מקרה עסק בלימוד צריך לחזור ולברך, ע"ש. וכ"ה בפי' הב' ברא"ש ברכות (סי' יג), ובתוס' ר"י החסיד שם ע"פ ירושלמי (פ"א ה"ה), ועי' מג"א סי' מו סק"ט).
אולם בפי' הא' ברא"ש שם, ובתוס' רי"ח שם, ובט"ז (סק"ח כפי' המחבר בשו"ע שם) כתבו שאפילו מי שאינו רגיל ללמוד אין צריך לחזור ולברך, ע"ש.
והשתא לפי הפי' הא' ברא"ש והט"ז י"ל, דלכן גם נשים מברכות פעם אחת ביום מפני שאומרות, ועל תורתך שלמדתנו על למוד הזכרים מפני ד'אשתו כגופו דמיא', וע"כ כמובן שזה כולל גם הך ד'והגית בו יומם ולילה', אפילו מי שאינו רגיל ללמוד, שאינו צריך לחזור ולברך.
ועי' בכתבי האריז"ל [לקוטי תורה להאריז"ל פ' בראשית טז, א] בנוגע למ"ע שהזמ"ג שהנשים פטורות מהן: ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם האשה תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה וכו' וזה סוד מה שארז"ל [מנחות צו, רע"ב, בכורות לה, סע"ב], אשתו כגופו דמיא". ע"ש*.
ולפי"ז מה שאומרות על תורתך שלמדתו שהוא על לימוד הזכרים, ע"כ צ"ל שיש להן כחיובם של הזכרים, שהיא רק פעם אחת ביום.
והנה עפ"י הנ"ל נראה לתרץ קושיית המהרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ד ס"ק מד, ד"ה והנה לענ"ד) בהא דקיי"ל בגמרא חולין (קל, ב) ובסנהדרין (צ, ב) דתרומה וכל מתנות כהונה אסור לתת לכהן עם הארץ – דלפי"ז איך אמרינן בחולין שם (קלב, א) דמותר לתת מתנות כהונה לכהנת, והרי נשים פטורות ואסורות בלימוד התורה וא"כ הויא עם הארץ?
וי"ל, דכיון שאומרות 'על תורתך שלמדתנו' מפני ד'אשתו כגופו דמי' והוא על לימוד הזכרים, א"כ כבר אינן ע"ה, כיון שבעצם הקב"ה מלמד גם אותן את התורה ע"י למוד הזכרים כנ"ל, וא"כ א"ש כיון שבעצם אינן ע"ה, - ולפי מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקוטי שיחות חלק לא (ע' 96 ובהערה 27 שם) שלגבי הענין ד'אשתו כגופו דמיא' אין חילוק בין פנויה לנשואה, א"כ מותר לתת מתנות כהונה אפילו לכהנת פנויה, וא"ש.
ולפי"ז נראה לבאר גבי מחלוקת הפוסקים אם אשה כשירה לתלות ציצית בבגד של ד' כנפות [משא"כ נכרי פסול לכו"ע, דילפינן מדבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל ולא נכרי]
וי"ל דכשרות להטיל ציצית (אפילו שפטורות בפעול ממצות ציצית), כיון שבעצם שייכות למצות ציצית ע"י הענין ד'אשתו כגופו דמיא', וכמ"ש האריז"ל ש"בעשיית הזכר את המצוה אין מהצורך שגם האשה תעשנה לבדה, כי כבר נכלל עמו בעת שעושה אותה המצוה" וכו'.
*) ז"ע יצא לאור מאמר חדש מאדה"ז בענין זה משנת תקע"ב, עי"ש. המערכת
מיאמי, פלורידה
בגליון העבר כתב הר' וו. ראזנבלום שי' בנוגע דין בסיס לדבר המותר והאסור, והביא מספר משנה סדורה שכתב משם שו"ת תשורת שי מהדו"ת סימן קפ"ו "על מה שכתב הרא"ש 'דבטלים לגבי הפת', כתב שם השואל ולא זכיתי להבין מאי שנא מהא דמפורש לקמן בסימן שט סעיף ג כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה צריך לנער. והשיב לו, דהתם בסימן שט מסתמא הניח שם האבן בכוונת המניח, ולכן האבן חשוב ולא בטיל, משא"כ כאן בענינינו, אלו הקליפין ועצמות זרקן ולא חשיבי כלל, ולכן בטלים לגבי הפת".
ואחר המחילה, אין זו לשון הרב. ואלו הן דברי התשורת שי: [לשון השואל: לא זכיתי להבין מדוע לא נימא דהאבן בטל לגבי הפירות. לשון המשיב:] מה שתמה על המג"א דלמה אבן בכלכלה אינו בטל לגבי הפירות... אבל משום דסתמא הונח בכלכלה בכונת המניח לכן חשוב ולא בטיל, משא"כ אלו הקליפין דזרקן ולא חשיבי כלל.
וגם מה שהביא מספר תהלה לדוד (סי' שח אות לד) "דדוקא לגבי פת שהוא חשוב מאוד בטל, אבל שאר אוכלין לא מהני, דלגבי שאר אוכלין דינו כבסיס לאיסור ולהיתר, משא"כ לגבי פת בטל האיסור והאיסור כמאן דליתא" אין זו לשון הרב. ואלו דברי התה"ל: ודוקא ביש פת על השלחן התיר המחבר לטלטל בלא ניעור שהם בטלים לגבי הפת. אבל שאר אוכלין לא מהני... והכי מסתברא."
וממשיך הנ"ל מדברי המשנה סדורה, "ולפי דבריהם אם יש על השולחן פת מותר לטלטל השולחן להדיא אף אם הניח הקליפין בכוונת המניח דמ"מ לא חשיבי ובטלים לגבי הפת, ודו"ק".
ואחר המחילה זה ודאי ליתא, דהא כתב דטעם הקולא הוא משום שלא הונחו בכוונה. ואפילו לדברי התה"ל אינו במשמעות דבריו אלא רק לפי מה שהוסיף (המשנה סדורה) בדבריו (של התה"ל) "והאיסור כמאן דליתא" אבל אין זה בדברי התה"ל.
וממשיך הנ"ל מדברי המשנה סדורה, "ומה שכתב להקשות בספר זכרון יוסף דפעמים יש עצמות דשוין יותר ממעט פת ע"כ, לא קשה מידי, דלפי מה שכתב בחידושי הרשב"א ריש ביצה דעצמות לא חשיבי כלל, שהרי אינו מצניעים כלל לעולם, א"כ אי אפשר בשום אופן שהעצמות יהא חשובים יותר מהפת, ואתי שפיר מה שכתב הרא"ש שהעצמות והקליפין בטלין לגבי הפת, ודו"ק".
וגם כאן שינה דברי הרב דהרשב"א כתב "אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס" (דהיינו, דהטעם דלא חשיבי אינו משום שאינו מצניעם כלל לעולם, אלא דברי הרשב"א הם: דאותם עצמות וקליפות דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס, אבל יכול להיות במציאות עצמות וקליפות שהם חשיבי ומצניעים. וראי' דיש עצמות דמצניעים ראה בשו"ע אדה"ז סי' שלח ס"ו: "ומותר לשחוק בעצמות (שקורין טשיי"ך)". וכן בקליפות ראה סדר ברכת הנהנין פ"ו ה"ד "קליפי הפירות כגון קליפי פאמרנצין המרוקחים אינו מברך עליהם בורא פרי העץ שאינן עיקר הפרי שנוטעין האילן בשבילו ויש אומרים שגם קלפי הפירות נחשבים מכלל הפרי עצמו ומברכין עליהם בורא פרי העץ וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה מברכין עליהם בורא פרי האדמה ויצא לדברי הכל".
והביא הרב הנ"ל מה שכתבתי בגליון התשע מאות: "ונראה לתרץ דמקילנן בקליפות ועצמות משום שהי' להם שעת הכושר. דהיינו מתחילת ברייתם היו בטלים לגבי מאכל (הקליפות להפירות והעצמות להבשר) לפיכך כשיש פת על המפה חוזר להיות להם תורת בטלים למאכל ואינם צריכים ניעור, אבל בסתם מוקצה לא הי' להם שעת הכושר", עכ"ל. וצריך עיון בתירוצו, שלפי דבריו ימצא שיש חילוק בין עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת, שאז הי' להעצמות שעת הכושר, דהיינו שבתחילת השבת לא היו מוקצים - לבין עצמות שנתפרקו מן הבשר קודם השבת ושכח (באופן שנעשית השולחן בסיס לאיסור) והניחם על השולחן עד הכנסת שבת, שאז לא הי' להם שעת הכושר בשבת, ואם כן במציאות כזה צריכים לנער את השולחן גם אם יש פת עליה. ומסתימת דברי רבינו הזקן נראה לכאורה שאין חילוק. הגם שיש לדחוק שרבינו הזקן בסעיף זה מיירי רק בעצמות שנתפרקו בשבת.
וגם הוא לא דקדק שאני כתבתי "דהיינו מתחילת ברייתם היו בטלים לגבי מאכל" ולא כתבתי מתחילת שבת.
וממשיך ממה שכתבתי: "דלמה לא אסרו להניח הקליפות והעצמות על הטבלא או המפה כשאין פת מונחת שם? הא אסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה, ואפילו אם דעתו לנערו", עכ"ל. ואולי יש לתרץ בפשטות: אם המדובר בנוגע לעצמות של בשר, שאוכלים בתוך הסעודה הרי יש פת על השולחן. ועיין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות דברים שבסעודה סימן קפ סעיף ב, וז"ל: "ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון", עכ"ל.
ולא הבנתי דבריו דהא כאן אדה"ז מחלק דאם יש פת על השולחן מותר להגביה, ואם אין פת על השולחן לא התירו להגביה ושאלתי הי' בהחילוק בשאם אין פת על השולחן, והנ"ל מתרץ שיש פת על השולחן! אתמהה!
וממשיך הנ"ל: ואם המדובר בקליפות ועצמות של פירות שאין אוכלים דוקא בתוך הסעודה, הרי כתב אדמו"ר הזקן בסימן שח סעיף סז, וז"ל: "כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו ולא יזרקם בידיו", עכ"ל.
תגע בעצמך, למה כתב אדה"ז בסעי' ס "ואם אין הקליפות ראויות לבהמה כגון קליפי אגוזים שקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו" וזה המשך ממה שכתב לעיל מזה "ואף על פי שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפות מהפירות בשבת עצמה" ?!
וממשיך הנ"ל: וזה שכתב אדמו"ר הזקן "ואם יש פת על הטבלא" צריך עיון אם כוונתו לכזית פת או אפילו מעט פת... ובספר משנה סדורה מביא בשם הנתיב חיים דדוקא פת שלם מהני.
ולשון הנתיב חיים הוא: ומה שהקשה (המג"א ס"ק נ"א) מפסקיו (של הרא"ש) יש לחלק בין פת שלם ובין פרוסות דלא חשיבי ולא בטיל גביה. עכ"ל.
וצל"ע בדבריו דהא הרא"ש (הובא במג"א) כתב "אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד" ואם (כדברי הנתיב חיים) יש חילוק בין פת שלם לפרוסות, למה כתב הרא"ש "דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד" הי, לו לכתוב "אבל אם הניח פת שלם עליהם כדי לטלטל מותר"? ועוד, אפילו במת לא כתבו הפוסקים שצריך להיות פת שלם! ומסיימים בטוב.
Download PDF