1) ראה בזה בארוכה בספרי הערות וציונים להל' ליל הסדר סי' תעה סעי,לב הע' 4.

2) יש לעיין לביאור המשך חכמה: בסוכה כח, ב (וקידושין לד) אמר רבא שהוצרכו להלכה למשה מסיני שנשים פטורות מסוכה, כיון דבלא כן היינו לומדים מהיקש סוכה למצה שנשים חייבות בסוכה כמו במצה. והרי בסוכה לא נאמר שמירה אלא עשיה. וראה עד"ז בקידושין שם לענין ראיה.

3) ראה הערות וציונים להל' ת"ת פ"א סעי' יד הע' 18/ב.

4) ראה שער המלך פי"ב מהל' ע"ז ה"ג, מנ"ח מצוה רצז.

5) ראה מעין זה בשירי קרבן לירושלמי פסחים שם.

כתב אדה"ז בהל' מציאה ופקדון (הט"ז): "...אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה, אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם, אע"פ שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו, הרי הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, שכיון שבעליו הניחוהו מדעת, אפילו לפי שעה המקום שאינו משתמר כלל והלכו להם, בודאי יש בדעתם שאם יבוא אחר ויטלנו, יטלנו וה"ז כמו יאוש והפקר ואין זו אבידה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר "אשר תאבד" - ולא המאבד לדעת".

וידועה קושית האחרונים (ראה חקרי הלכות ח"ד יג, ב. ורשימת שיעורים פ"א סל"ו אותיות ב' וג'). למה צירף אדה"ז ב' טעמים שהמוצא זכה במציאה, א. "ה"ז כמו יאוש והפקר", ב. "אי"ז אבידה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר "אשר תאבד" – ולא המאבד לדעת". ובפרט שמקורו של טעם הב' הוא מהרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"א הי"א) החולק על אדה"ז, וסובר שהרואה מציאה זו אסור לו ליטלו לעצמו, כי האבידה עדיין לא יצאה מרשות הבעלים, אלא שאעפ"כ אין המוצא מחויב בהשבתה שנאמר "אשר תאבד" – פרט למאבד מדעתו, אך אין כוונת הכתוב ללמדינו שהמוצא זכה במציאה לעצמו, כפי שכתב אדה"ז, לפי שהמציאה עדיין לא יצאה מרשות הבעלים, א"כ איך השתמש אדה"ז בטעמו של הרמב"ם (החולק עליו) לזכות את המוצא באבידה? עוד צריך ביאור מהו הלשון "והרי זה כמו יאוש והפקר", הרי כבר בס"א כתב אדה"ז שיאוש אינו כהפקר (כשיטת התוס' בב"ק סו, א ד"ה כיון), וכן לקמן בסע' ח"י כתב "שהיאוש אינו כהפקר, כי אינו מתייאש ומפקיר מרצונו". וא"כ למה באבידה מדעת כתב "וה"ז כמו יאוש והפקר", דמשמע שלשניהם (יאוש והפקר) דין אחד?

ויובן זה ע"פ ביאור החילוק בין יאוש להפקר, דמצאנו באחרונים (ראה אנציקלופדיה תלמודית חכ"א ערך יאוש עמ' קמב) כמה חילוקים. ומהם א. הפנ"י (גיטין לח, א. ד"ה רש"י) כתב שיאוש חל על החפץ גם כשהוא אינו ברשות בעליו, כי לסלק רשות מהחפץ, נתנה תורה כח גם כשהחפץ אינו ברשות הבעלים. משא"כ הפקר אינו חל אלא א"כ החפץ תחת רשות הבעלים וגם זה רק כשמפקירים בפה, ובפני ג' אנשים, כי להפקר יש תורת קנין והוא צריך להעשות עם כמה תנאים [כמובא בשו"ע חושן משפט סי' רעג בתחליתו]. חילוק נוסף מופיע בדברי הנתיבות (חו"מ סי' רסב ס"ג) על דברי התוס' הנ"ל שיאוש אינו הפקר.

ב. ביאוש, החפץ אינו יוצא מרשות הבעלים קודם שמגיע לרשות המוצא, ולכן אם הבעלים חזרו בהם מהיאוש, צריך המוצא להחזיר לבעלים את החפץ. והם מצידם אינם צריכים לעשות קנין חדש, כי מלכתחילה החפץ לא יצא מרשותם לגמרי.

משא"כ בהפקר קיי"ל (יו"ד סי' רכא, ס"ט, וחו"מ סי' רעג, ס"ד) שהחפץ יוצא מיד מרשות הבעלים, ואם הם ירצו לזכות בחפץ שוב, הם יצטרכו לעשות קנין חדש, כמו כל אדם שרוצה לזכות בהפקר, וכמובן לא יכלו לחזור בהם כשמישהו אחר זכה בזה. ועפ"ז אולי י"ל, יובן לשון אדה"ז שנקט באבידה מדעת ב' הלשונות "וה"ז כמו יאוש והפקר", כי באבידה מדעת חלים ב' הגדרים יחד. דהנה לפי האופן הראשון שגדר יאוש הוא סילוק רשות בעלים, מובן ש"בשעה שהניחו" הבעלים את החפץ במקום שאינו משתמר, היינו לא ברשותם. "בודאי יש בדעתם" להסתלק מהחפץ שאם יבוא אחר ויטלנו והרי זה כמו "גדר יאוש".

בנוסף לכך חל על זה גדר הפקר. שהתורה הקנתה חפץ זה למוצא, שלא יחול עליו חיוב השבה, להשיב את המציאה הזו, כי לא זוהי האבידה שחייבה התורה בהשבת אבידה שנאמר "אשר תאבד – ולא המאבד לדעת". ולפיכך 'איגלאי מילתא למפרע' שכשהמוצא הגביה בתחלה את המציאה, ע"מ להשיבה לבעליה הוא איננו מחויב במצות השבת אבידה, ובהגבהתה זכה בה.

וי"ל הטעם שאדה"ז מוסיף כאן שעל אבידה זו חל לא רק דין הפקר, היינו שהמוצא שהגביה בהתחלה, הוא זכה בה לעצמו. אלא גם דין יאוש – שע"י הנחת הבעלים במקום שאינו משתמר, נסתלקה רשותם מהחפץ, אף שניתן לשאול מאי קמ"ל, ה"ז במכש"כ אם התורה הקנתה למוצא, כש"כ שנסתלקה רשותם מהחפץ?

ומשום שסוכ"ס הקניית החפץ למוצא לא היתה מרצונם כשאמרו אנו מפקירים את החפץ וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, אלא מזכיית התורה בעל כורחם של הבעלים. הוה אמינא שאין זה קנין אמיתי?! קמ"ל אדה"ז בהוסיפו "וה"ז כמו יאוש", שהואיל וסילוק רשות הבעלים היה מרצונם שבוודאי אם יבוא אחר ויטלנו, יטלנו. פועלת התורה ע"י נתינת שם הפקר, להכניס את האבידה לרשות המוצא, שיחשב לחלק מרכושו.

ולפי האופן השני בגדר החילוק בין יאוש להפקר, ניתן לבאר ג"כ שבאבידה מדעת חלים גדרי יאוש והפקר גם יחד. דהנה ע"י יאוש בעלים החפץ אינו יוצא מרשותם, אלא א"כ "יבוא אחר ויטלנו" מרשותם (כפי שכתב הנתיבות), דהוה אמינא שכשם שהבעלים יכולים לחזור בהם מהיאוש קודם שיגיע החפץ לרשות המוצא, כי לחפץ יש עדיין זיקה להיחשב תחת רשותם. הכא נמי יחול על המוצא חיוב השבת אבידה. כמו בכל דיני מציאה שאפילו החפץ אינו ברשותם, חל עליו חיוב השבה.

קמ"ל אדה"ז בהוסיפו שלאבידה מדעת חל גדר הפקר, שאין חיוב להשיב את האבידה כי על אבידה מדעת לא חל כלל שם אבידה שנאמר "אשר תאבד – ולא המאבד לדעת". ובמילא זכה המוצא בחפץ זה להיחשב כבעליו לכל דבר.

ע"פ הנ"ל מובן למה נקט אדה"ז את טעמו של הרמב"ם, כי אדה"ז סובר שהדרשה של אשר תאבד אינה משמשת רק לכך שהמוצא אינו מחויב בהשבתה – כמ"ש הרמב"ם, אלא עוד זאת בכך נתגלה שהתורה הסירה את אחריותה מהחפץ, להיחשב כמו הפקר, שהמוצא יקנה אותה מיד.

ע"פ הנ"ל יש לומר בעומק יותר שב' אופנים אלו בגדר יאוש והפקר, אינם ב' גדרים שונים זמ"ז, אלא הם קשורים ונובעים מאותה נקודה:

כי הואיל ויאוש הוא סילוק בעלים מהחפץ (כדברי הפנ"י), לכן יכולים הבעלים להסתלק מהחפץ גם כשהוא אינם ברשותם. לפי שסילוק רשות הוא פעולה שלילית שמאפשרת להיעשות גם כשהחפץ אינו ברשותם ממש.

לכן אם הבעלים יחליטו קודם שהגיע החפץ לרשות המוצא, הם אינם מתיאשים מהחפץ ויכולים לחזור בהם (כפי שכותב הנתיבות) כי היאוש פעל רק סילוק מהחפץ. אך לא הקנייה למישהו אחר. (ופשוט שאם החפץ נקנה כבר לאחר, לא יכלו הבעלים לבקש זאת בחזרה כי היה קנין בחפץ שמשייכו למישהו אחר).

משא"כ בהפקר שהפקעת הבעלות בזה היא לא רק סילוק אלא הקניה לאחר (כמ"ש הפנ"י), אין הבעלים יכולים לחזור בהם לאחר שהפקירו כדין, אלא ע"י קנין חדש. (כמ"ש הנתיבות). לכן צריך שלכל הפחות ההפקר יהיה בפה, ובפני ג', כיון שהוא כמו קנין, (וכן מדויק מלשון אדה"ז בסי' תה ס"ב לענין חמץ, עיי"ש).

בגליון העבר (עמ' 55) מביא הרב נ.ג. שי' שיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שמחלק בין החפצא של המצוה שע"ז שייך הידור מצוה, משא"כ על ענין חיצוני של המצוה אין חל ע"ז הגדר דהידור מצוה. ועפ"ז מבאר הנ"ל הנהגת הרבי בכמה ענינים, לדוגמא: שהרבי לא החזיק את האתרוג בקופסא של כסף, כי זה לא מוסיף הידור בחפצא של האתרוג.

ולהעיר: שכשהיינו בימי הסוכות בהיכלו של הרבי הריי"צ (שעל ידו נכנסו לסוכתו) ראינו שהאתרוג שלו כן הי' מונח בקופסא של כסף, ועד"ז גם הלולב הי' מונח בקופסא של כסף.

ועוד מסביר הנ"ל שזהו גם הטעם שאין מנהג חב"ד לעטר את הטלית בעטרה של כסף. ולהעיר, דחסידי אדה"ז עד תקופת המאסר, בתחלת שנת תקנ"ט, כן עטרו את הטלית בעטרה של כסף, אלא כתוצאה מזה שהיו זקוקים אז לסכומים גדולים לשחרר אדה"ז, הסירו את העטרות, ומכרום, והחילוף מסרו לקופה של ההצלה. אבל, גם אחרי השחרור לא החזירו את העטרה, כנ"ל.

ומסביר שם (עמ' 58) למה הרבי החזיק את המגילה בתיק של כסף, כי בנוגע לכתבי קודש יש חובת כריכה בשיראין נאה, ועפי"ז, שיש חובה, אי"מ למה עד לשנה מסויימת, כמה שנים אחרי הנשיאות, שאז מי שהוא נתן תיק של כסף במתנה לרבי, החזיק הרבי את המגילה בתיק של נייר.

בהמשך שם רוצה הנ"ל להסביר שיש הבדל בין הידור מצוה להידור מקדש, ובזה הוא מסביר למה אין להקשות לשיחת הרבי מהדין של עיטור ביכורים, שהיו מעטרים הסל והשור וכו', כי לדעתו עיטור זה אינו גדר של הידור מצוה אלא גדר של הידור כבוד המקדש.

אבל להעיר מפירוש הרע"ב במס' ביכורים פ"ג מ"י: "עיטור ביכורים: עיטור הפירות הנאים שמקיף סביבות הסל להידור מצוה".

גדרי הידור מצוה ונוי סוכה

ידועה שיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע1 בענין מנהג חב"ד שאין מקשטים את הסוכה בנוי סוכה2, ולכאורה: א. הרי אנו מחויבים בהידור מצוה? ב. הרי כבר מצינו בחז"ל3 שאחרי ש"סיככה כהלכתה" היו מוסיפין עוד ש"עיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין שקדים . . יינות שמנים וסלתות"? וביאר רבינו בארוכה שהידור מצוה אינו אלא כשההידור הוא מגוף המצוה, ולא ע"י שתולים עליו דברים לנוי. ולפי זה מתבאר מנהג חב"ד שלא מקשטים הסוכה בקישוטים חיצוניים, שכן ענינה של חסידות חב"ד לחנך ולהדריך שהמצוה עצמה כפי שהיא תהיה אהוב וחביב על האדם כביתו ממש.

ורבינו מבאר שם ההבדל בין דורות הראשונים לבין דורות אחרונים בנוגע הרגשה זו, שלדידם הנוי סוכה היה בגדר "ביטלם יפה יפה"4, "ביי זיי בהרגש איז געווען . . אז די פרי איז נתבטל געווארען לגמרי צו די סוכה, און עס איז געווארען א חלק פון די סוכה. איז בא איהם טאקע געווען נוי סוכה אין די מצוה גופא". אבל מי שלא יכול להגיע לדרגא זו, אז ישנו "ענין לשלילה אויף נישט מאכן קיינע נוי סוכה, ווארום די דפנות וסכך זיינען דאך מצות ה', האט ער א ברירה מאכן זיי שענער דורך א ענין שמחוץ להם, ולכאורה וואס פאר א תפיסת מקום האט דאס לגבי די מצוה".

"בית נאה" כהידור מצוה

ובגליון העבר נתבאר ענין זה בטו"ט ע"י הרנ"ג. ויש להוסיף:

הרי הרמב"ם5 כותב בהמשך לחיוב הידור מדין "כל חלב לה'" ש"אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו", הרי שגם בנוגע לבנין ישנו חיוב הידור?

וי"ל בשני אופנים:

א. עיקר דברי הרבי בשלילת ההידור הגשמי נאמרים בנוגע למצות הסוכה, שהרי "סכך אליין האט דאך זיכער א קדושה מה"ת, אפילו דפנות האבן דאך א קדושה מדרבנן, נעמט ער א דבר הרשות און מאכט שענער מיט דעם א מצוה . . דעריבער פאסט אויף דעם נישט צו זאגן אז דורך א וילון יפה וועט ער עס מאכן שענער", משא"כ בנוגע לביהכ"נ שאין בו קדושה שעצם הדפנות והקירות אין בהם קדושה כזו6.

ב. ברמב"ם מדובר על הבנין בעצמו שיהיה יפה (ועד"ז בעניננו י"ל שהסוכה עצמה תהיה נאה ויפה מן עצים משובחים וכדומה), אבל לא מצינו חיוב לעטר וליפות את ביהכ"נ עם ציורים וכדומה7.

רשב"א: "להתנאות ולהנעים עליו ישיבת סוכה ומצוה"

והנה כבר צוין ל'מועדים וזמנים'8 שתמה על מנהג חב"ד הנ"ל: "הלוא נוי סוכה מפורש במשנה ובראשונים . . ולמה מקפידים שתהיה הסוכה בלי נוי דוקא". ונדחק בזה, "ואולי יש בזה טעם כמוס". ומצאתי שהוא דן בזה גם בספרו 'תשובות והנהגות'9.

ולבאר ענין זה מבאר למה אין בנוי סוכה דין הידור מצוה של "זה אלי ואנוהו", וכדברי הרבי הנ"ל, ולבאר גדר נוי הוא מסתמך על שו"ת הרשב"א10:

"שאלת עוד הא דתנן בפרק קמא דסוכה11 פירש עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה. ואיתמר עלה בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשרה. ואי לנאותה כשרה נמצא זה מסכך בסדינין ופסולת גרן ויקב הנתון למעלה אינו מעלה ואינו מוריד.

תשובה עיקר דברים אלו נראה לי שהוא ממה שכתוב בסכות תשבו ודרשינן תשבו כעין תדורו. ולפיכך מה שאדם עושה עיקר תקרתו, צותה כאן התורה שיהא מפסולת גרן ויקב דומה להן. ולפי שאדם נותן בתקרתו קורות המצויירות או דברים אחרים שאינן עיקר תקרה אלא טפלה לה לנוי כדי שתערב עליו דירתו, לפיכך התירו לגבי סוכה כן. לפי שאין אילו לעיקר סכך אלא להתנאות ולהנעים עליו ישיבת סוכה ומצוה. ולא עוד אלא שהוא מצוה מן המובחר להעלות שם כליו הנאים לחבב את המצוה ושתהא דירתו ערבה...".

והחילוק מבואר שבפירס סדין נראה כעיקר הסוכה, ולכן חוצץ לסכך ופוסל, אבל בנוי שנעשה להנעים דירתו ולחבב הסוכה, וניכר שעיקרו רק לנוי לא חוצץ. אבל מבואר מדבריו חידוש נפלא שאפילו לנוי מותר בסכך רק מפני ששייך לעיקר המצוה שבזה עריבה עליו, אבל בלי זה ראוי לחוש שחוצץ ופוסל הסוכה . . וע"כ אם לא עריבה עליו בכך ומרגיש יותר בדירתו כשאין הנוי, ראוי לחשוש שאין בזה תשבו עין תדורו, וממילא הוה חציצה לביאור הרשב"א שהבאנו. [ולפי"ז מ"ש בגמרא12 "סוכה נאה" ע"כ היינו בעצם הדפנות שיהיו שלימות ומסוג נאה ומשובח.]

ולפי זה כשתולים פירות בסכך בזה הוי נוי לסוכה. אבל מה שהוסיפו בזמן האחרון לנוי שמרבים נייר צבעוני לקישוט בשרשרות, שאין דרך לעשות כן בדירות נאות, נראה שאין לזה יסוד בש"ס ופוסקים, וחוששני שראו כן בעכו"ם שעושין כך לנוי ועבדי כן בסוכה אצלנו, ולא ידעתי אם בזה יש חביבות דמצוה וסוכה עריבה עליו, ע"כ אמינא למי שנוהג כן שיעשה רק בצדדין, ולמעלה בסכך יש לתלות מעט פירות וכדומה לנוי. . שעיקר הנוי בדפנות, שבזה כל הסוכה נראה נאה, אבל בסכך מעט מאד שמא לא נקרא לדידן נוי שערב עליו בזה וכה"ג חוצץ ופוסל, עכ"ד. והרי ביאורו דומה להפליא לביאורו של הרבי, ובדברי הרשב"א מפורשים הדברים.

הוא אומר דבר חמור כשקובע שי"ל דדוקא בלי נוי סוכה הוי "כעין תדורו", אלא שסברא זו הוא אומר רק בנוגע לנוי הסכך ושיהיה חציצה ולא בנוגע לנוי הדפנות. ולכאורה עיקר סברתו זו הרי זה מהפך את הקערה על פיה, שלפ"ז דוקא אלו שנוהגים לקשט את הסוכה יש להם בעיה הלכתית. אבל להלכה ודאי שאינו ניתן להיאמר כן בקשר לדפנות, שהרי לא מצינו שכעין תדורו קובע גם את צורת הסוכה ואופני הקישוט, כמו שאינו קובע את צורת השלחן, הכסאות וכיו"ב, למרות שעי"ז ירגיש יותר כעין דירתו הקבועה.

ומעניין שאלו שמהדרים בפיאות מהודו וכו', מקילים לגמרי בדברים הנעשים לשם חגם, ובענין זה דן בשו"ת 'שבט הלוי'13.

קישוט שאינו נהוג בבית

ובענין זה יש להעיר מהיבט אחר, ולשם המחשה ארשום מה שבדידי הוי עובדא: בחג הסוכות התארחתי פעם אצל משפחה שיש להם סוכה מקושטת בכל מיני נוי סוכה, אמנם נכנסתי לחדר הגדול והמפואר ששם סועדים בשבת בשאר ימות השנה, וראיתי שמה שהקירות היה ריקים ורק ציור אחד יקר פיאר קיר אחד. שאלתי את בעלת - הבית למה הקירות ריקים? והיא הסבירה לי: "דוקא קיר לבן פשוט זה יפה". ונשאלת השאלה לפי זה למה לא מפארים את הסוכה הקדושה באותו יופי שבו מפארים את החדרים היפים של כל השנה? למה בסוכות עוברים לקישוט מסוג אחר, שמדביקים לקירות ניירות מקושטים וכיו"ב?

נכון שבגמרא ובמקורות נזכרים הנוי סוכה, אבל אין להכחיש שבמדינות ערב אכן נוהגים לשים שטיחים וכו' וכו' על הקירות וגם במזרח אירופה זה נהוג, אבל לא במדינותינו. האין זה טבעי שלאור זה גם את הסוכה נפאר רק בקירות פשוטים ויפים?

ואכן ב'אגרות משה'14 נדחק לבאר ענין הנוי סוכה, ואעתיק את דבריו:

"בענין נוי סוכה . . ובסדינין המצויירין שזה וודאי דבר השייך לעטר בהם כותלי הבית. שלכן אף שאדם זה מפני עניותו וכדומה אין דרכו לעטר ביתו אפילו בע"ש לכבוד שבת, מצווה עליו לעטר סוכתו. משום דמהראוי הוא לעטר ביתו לכבוד שבת ויו"ט15, שלכן הוא בכלל תשבו כן תדורו.

וכן שייך לעשות נויי סוכה במיני אוכלין ומשקין בכלים נאים, כדתניא בברייתא . . ואף שבבית לא מצינו שמעטרין בזה, מ"מ [א] בסוכה שעיקרה הוא לאכילה, שייך להחשיב זה לעיטור. [ב] וגם בסוכה שבהכרח ישארו כל ימות החג משום שהוקצו למצוותם הוו אלו לנוי, ובבית שבכל שעה שייך שיסירו אותם לאכילה לא שייך שיחשיבו זה לנוי. [ג] וכן דברים שאינם מתקיימים בקביעות אלא רק לימים אחדים, שבבית לא יתלם בכותלים, דאין טעם שישנה בקשוטים בשביל איזה ימים מאחר שלא שייך שיעשה כן כל השנה. ובסוכה שהוא רק לז' וח' ימים, הוא שייך לעטרו, שלכן טוב לקשט בהם הסוכה.

אבל דברים המתקיימין, ומ"מ אין הדרך להתקשט בהו בית הקבוע, אין טעם לקשט בזה הסוכה.

ואם יש בזה נוי, יש בזה נוי מצווה ולא נוי סוכה. ויש אולי להסתפק אם יאסרו מליהנות בהן, דאולי אין בה איתקצאי למצווה, כיון שהוא נוי בעלמא. וגם אולי טעם ביזוי מצוה ליכא בהסרת נויין כאלו שלא שייכין להסוכה, כיוון דאין הדרך להתקשט בהם כותלי ותקרת בית קבועה, ויש לעיין בזה...".

הרי שנדחק לבאר למה יין ושמנים הם מנויי הסוכה, שהרי מדובר כאן בנוי כזה שאף פעם לא מקשטים בכיוצא בזה במשך כל ימות השנה בבית או בשום מקום אחר, אפילו במקרים שצריכים את הקישוט רק לזמן קצר (ולדוגמא חגיגת חתונה וכדומה). ובנוגע לשאר דברי קישוט הרי הוא קובע: "דברים המתקיימין ומ"מ אין דרך לקשט בהו בית הקבוע, אין טעם לקשט בזה הסוכה. ואם יש בזה נוי, יש בזה נוי מצווה ולא נוי סוכה", ולפי שיטת הרבי הרי גם "נוי מצוה" אין כאן בדורות האחרונים.

לפועל התרגלו האנשים שבחג הסוכות הדברים האלו נחשבים לקישוט, אפילו במקרה שאדם קובע סוכתו באותו חדר שבו הוא סועד כל השנה, ע"י שמוריד את הגג ומסכך שם, הרי לכבוד חג הסוכות הוא תולה על הקירות ועל הגג דברי קישוט, ומוריד אותם מיד אחרי חג הסוכות, כי אז הוא חוזר ליופי הטבעי של הדירה, "כעין תדורו", ולפי כל הנ"ל צ"ע למה זה נחשב לקישוט.

1) 'שיחות קודש' תש"ל ח"א עמ' 129-133. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד', תשרי, עמ' רסז.

2) וב'נטעי גבריאל' סוכות, מהדורת תשס"ב, פל"ד הערה א מציין שגם מנהג סקווירא שאין תולין נוי סוכה, ובבעלזא תולים רק פירות.

3) ברייתא סוכה י, א.

4) וע"ד לשון חז"ל (יומא לה, ב) בנוגע לתרומה להקדש שישנו שתי דרגות: "שימסרנה לציבור" ו"ימסרנה יפה יפה".

5) בהל' איסורי מזבח שם.

6) אמנם להעיר מהאיסור של נתיצת ביהכ"נ (שו"ע או"ח סי' קנב, ט"ז סי' קנא סק"ג).

7) אמנם להעיר מהמנהג שהיו נוהגים לצייר ציורי מזלות, י"ב השבטים, ציורי אה"ק וכיו"ב, וראה בארוכה בענין זה והמסתעף בספר 'מנהגי הקהילות' (טויסיג-גולדהבר), שנדפס לאחרונה, ח"א עמ' ל-מה הערה 1, עמ' כד-כה הערה 3, עמ' יד הערה 2. ולהעיר מתוד"ה כרובים (יומא מד, א): "נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו. והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים, שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים".

8) ח"ח עמ' קא.

9) ח"ב סי' שז. ומעניין שבעוד שב'מועדים וזמנים' שהדפיס בשנת תשמ"א הוא הכיר מנהג זה רק כמנהג חב"ד, הרי בשנת תשנ"ד הוא כבר יודע לציין ש"ראיתי אצל כמה גדולי ישראל זצ"ל שנמנעו בזה... ושמעתי מכמה צדיקים שלא נהגו בנוי סוכה... ובמצוה גופא הרגישו הנעימות", וידוע שמערערים על מהימנות השמועות שלו.

10) ח"א סי' נה.

11) י, א במשנה.

12) שבת שם.

13) ח"ב סי' נז אות א.

14) או"ח ח"ה סי' מ ס"ד.

15) ויל"ע איפה מצינו חיוב לעטר את הבית, הרי בשו"ע או"ח סי' רמב נאמר רק "לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה"?

בגליון העבר (עמ' 66) הקשה שארי הרב א. ז. וו. על מה שכתבתי בקונטרס 'יו"ט שני להעובר ממקום למקום – מתוך משנת חב"ד' (לונדון, תמוז תשנ"ה). שם כתבתי לבאר לשון אדה"ז בשו"ע מהדו"ב (סי' א ס"ח) בטעם מה ש"בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום" ביו"ט שני, דהיינו בגלל "ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות".

וכתבתי להתאים הדברים אף לדעת בעל המאור, דבכה"ג מתפלל הוא תפלת חול ביו"ט שני, ומניח אז תפילין, והיינו כי דברי אדה"ז הללו – 'קדושת היום' - מוסבים אל איסור מלאכה, כי גם לדעת בעל המאור אסור בן א"י לעשות מלאכה בחו"ל ביו"ט שני. (וכבר ציינתי שם בהערה שכדברים האלה כתב הרה"ג הר' ישעי' הורביץ ז"ל אב"ד וויניפעג, בספרו 'יבא שילה', נעתק בקובץ 'יגדיל תורה' (א.י.) גליון יב עמ' 61).

והקשה הנ"ל שלא ייתכן לפרש דברי אדה"ז 'קדושת היום' בקדושה שהיא חלה לחצאין, שאוסרת מלאכה רק בפרהסיא.

ומאד תמהתי עליו כי טעה בדבר משנה, שהרי מפורש כתב בשוע"ר (סי' תצו ס"ז) שבני א"י בחו"ל אסורים במלאכה ביו"ט שני אף בצנעא. [ואף שיש פוסקים אחרים המקילים בזה, אך הרי לדידן שו"ע הוא בגדר 'דבר משנה', וכידוע]. וא"כ מפאת איסור מלאכה יש כאן קדושה שלימה, לא לחצאין.

והוא תירץ שאדה"ז בא שם לבאר דעת הראב"ן [שנוהג כפי מנהג מקומו עכשיו], וכפי שמצאנו כמה פעמים בדרושי חסידות שנתבארה שיטה מסויימת אף דלא קי"ל כוותי'. ברם, תינח הדבר בדרושי חסידות, אבל לא ייתכן לענ"ד לתרץ כן בספר הלכה, שיתבארו שמה דברים שהם שלא כהלכתא. וע"כ מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

בגליון תתקו (עמ' 71) כתב הרב צבי רייזמן שי' לתרץ את דבריו בגליון תתצח שאם א' הזכיר בברכת המזון יעלה ויבוא לפני רצה חשיב כמשנה ממטבע שטבעו חכמים ולכן לא יצא י"ח וצריך לחזור ולומר לפי הסדר הנכון, וע"ז הערתי בגליון שלאח"ז שמבואר בכ"מ דכל כה"ג אינו נקרא משנה ממטבע ע"ש וע"ז ענה הרב הנ"ל בגליון הנ"ל ש"דברי הראשונים שהביא נאמרו כאשר משנה מתוך לשון הברכה עצמה, ואז רק אם שינה בפתיחה וחתימה נחשב שינוי המטבע אולם כל דברנו עסקו בהזכרת "רצה ויעלה ויבוא" שהם הזכרה בברכת המזון ולכל ההזכרה יש דין של ברכה בפני עצמה, ולכן כשלא אמר את הסדר כראוי נחשב כאילו לא ברך את הברכה כלל, ושפיר נחשב כשינוי ממטבע שתקנו חכמים".

ולענ"ד אין בזה ליישב דבריו, משום שאם הבנתי נכון את דבריו הרי שרוצה לחלק בין שינוי הסדר בתוך ברכה אחת, לבין שינוי סדרם של הברכות עצמם שהקדים ברכה שאמורה להיות יותר מאוחר בסדר הברכות ואמרה יותר מוקדם שזה מעכב, ולכן לדעתו הזכרת רצה הוי ברכה בפ"ע, והזכרת יעלה ויבוא ברכה בפ"ע, ולכן אם הזכיר יעלה ויבוא לפני רצה, אינו יוצא י"ח (ואם לא לזו היתה כוונתו הרי שלא הצלחתי להבין מדבריו מהי כוונתו, ובודאי יואיל לברר כוונתו בגליון הקרוב).

אולם באמת א"א לומר כן משום שכל יסודו בכלל להגדיר את הזכרת רצה ויעלה ויבוא לא רק כחלק מהברכה השלישית של ברכת המזון, אלא כברכה בפ"ע, הוא ממ"ש הגר"י כהן בהערות למקראי קודש (ע"ש בגליון תתצח עמ' 146), וסברתו הוא מצד שלפעמים היא ברכה בפ"ע כששכח לומר בברכת המזון ונזכר קודם שאמר הטוב והמטיב, שאז אמרה כברכה בפ"ע, ולכן גם כשאומרה במקומה בתוך הברכה השלישית נחשבת ההזכרה כברכה בפ"ע ע"ש.

והרי משם גופא ראי' שאין להחשיב את הזכרת רצה כברכה בפ"ע והזכרת יעלה ויבוא כברכה בפ"ע, דהרי בשכח להזכיר שניהם ונזכר קודם הטוב והמטיב, אומרם בברכה אחת וא"כ בנדו"ד כשאמר יעלה ויבוא לפני רצה אין זה יכול להחשב כמו שהקדים ברכה אחת לחבירתה אלא רק כמי ששינה סדר הדברים בתוך הברכה עצמה וע"ז הרי כבר נתבאר דבזה אינו נחשב כמשנה ממטבע שטבעו חכמים וק"ל.

ומלבד זאת יש להעיר שהגר"י כהן אמר את חידושו במקום שלא הזכיר כלל רצה די"ל דנחשב כאילו החסיר ברכה שלימה ולכן לכו"ע הוי כלא בירך כלל (ואינו תלוי במחלוקת הידועה בין הר"י וחכמי פרובינציא במי ששכח להזכיר בתפילה יעלה ויבוא וכו'). אבל כשהנדון הוא רק שינוי בסדר ההזכרות, אזי אפי' אי יהבינא לי' להרצ"ר שי' שכל הזכרה נחשב כברכה בפ"ע (אף שלדעתי א"א לומר כן וכנ"ל) הרי יתכן שגם בשאר הברכות של ברה"מ אם שינה הסדר אינו מעכב, דהרי מצינו בברכות ק"ש שסדר הברכות אינו מעכב כמבואר ברמב"ם ובשו"ע הל' ק"ש, ולגבי ברכת המזון לא מצינו מפורש שזה כן מעכב וא"כ כ"ש בשינה סדר ההזכרות שאינו מעכב.

[ועוד זאת יש להעיר על עיקר יסודו של הגר"י כהן דלדבריו הי' צריך להיות שגם בר"ח מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון שיחשב כהחסיר ברכה שלימה דהרי גם בר"ח מי שנזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב שלא אמר יעלה ויבוא אומר ברוך אשר נתן וכו' כברכה בפ"ע, ומ"מ אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר על יעלה ויבוא, ומאי שנא מרצה?]

עוד כתב שם הרב הנ"ל: "ומש"כ באות ב' לתמוה היאך שייך לומר על הקדמת סדר יעלה ויבוא לרצה שיעכב בעוד שעצם שכחת יעלה ויבוא בר"ח אינה מעכבת, גם כן לא קשה, שהרי כאשר צריך להזכיר גם רצה וגם יעלה ויבוא, כמבואר בדבריי, נחשבות הזכרות אלו כברכה אחת שיש להוסיף, ולכן כשם שבתפילה כאשר מתכוון להדיא לא לצאת [כוונה נגדית] כתב רבינו יונה בריש מסכת ברכות שאין יוצא ידי חובה, ואם כן כשאמר את ברכת המזון ללא סדר ראוי, הרי זה כאילו היתה לו כוונה הפוכה ממטבע שתיקנו חכמים לומר, וע"כ לא יצא".

הנה לא הצלחתי כלל להבין דבריו בזה, מדוע שטעות כזו של הזכרת יעו"י לפני רצה תיחשב כאילו יש לו כוונה להדיא שלא לצאת בברכת המזון יותר מאשר כל טעות אחרת כמו שהתחיל ברכת יוצר אור והמשיך אשר בדברו מעריב ערבים וכו' ורק חתם ביוצר המאורות שהדין הוא שיצא (שוע"ר סי' נט ס"א) ולא עלה על דעת א' מהפוסקים שבזה גילה דעתו שמכווין שלא לצאת?!

ומ"ש עוד שעל יתר דבריי יתייחס בספרו הבא אולי יורשה להציע ללבן קודם את הדברים מעל גבי הקובץ לפני שידפיס בספר וכו' ולא באתי אלא להעיר.

בגליון תתקה (עמ' 65) הי' דיון ארוך בענין ה"פאטייטא ציפס" אם נאסרו משום בישולי גוים, ויפה סיכם שם הת' מ. מ. וו. שי' שאינם נכנסים בכלל הגזירה.

אמנם פלא גדול על עצם השאלה ועל הצורך באריכות הדיון בזה. וכנראה שזה בגלל העדר הדיוק בלשון הגמ' והפוסקים. לשון הגמרא, הרמב"ם, הטור, והשו"ע הוא שהמאכל המבושל עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת.

א. מדובר במאכל הנאכל מבושל. "מין" מאן דכר שמי'?

ב. המאכל המבושל עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת פירוש שאוכלים את המאכל המבושל יחד עם לחם בסעודה שמגישים גם לפני בני אדם חשובים כגון מלכים וכיו"ב.

ג. או לפרפרת פירושו שאוכלים את המאכל המבושל גם לא ביחד עם לחם, אבל אוכלים אותו בתוך הסעודה של לחם, בתחילה או בסוף לקינוח וכיו"ב. ז"א שהמאכל מוגש כמנה לאוכלו במשך הסעודה.

ועפ"ז אין מקום כלל לשאלה ע"ד "פאטייטא ציפס". כי זה אינו נאכל יחד עם לחם וגם לא נאכל בתוך סעודה של לחם אפי' לא ביחד עם לחם, היינו שאינם מוגשים כמנה לסעודה כלל. וכידוע מנהג העולם לאכול אותם מחוץ לסעודה בתור "נאש" (ממתק) גרידא. ויש לתמוה על כל השאלה בזה, ואלו המחמירים בזה, אם ישנם, מן הסתם, לא שמו לב לדייק בלשון חז"ל.

בגליון העבר (עמ' 67) משיג הרב א. ז. וו. על מה שכתבתי (גליון תתקה) שפאטייטא צ'יפס אינם צריכים להיות בישול ישראל, וז"ל: "זה פשוט דאין הולכין אחר המאכל באופן הכי מצומצם לומר דצריך שיהי' מוכן בדיוק באותו האופן כמו שהוא עולה על שלחן מלכים, דודאי סתם בן אדם אינו עושה שום מאכל ממש באותו האופן ובכל הפרטים כפי שנראה אצל מלכים . . וזה שהם דקים מאד אינו מעלה ומוריד דאין זה משנה השם והחפצא של המאכל . . וכיון שבזה"ז ודאי דיש אופנים שתפוחי אדמה מטוגנין בשמן עולין עש"מ, שוב ודאי יש לחוש שגם פאטייטא צ'יפס נכלל בזה". ע"כ.

הנה אף שבעיקרון צודק הוא ואי אפשר ללכת בכל מאכל באופן הכי מצומצם ונאמר שצריך להיות בדיוק כמו שעולה על שולחן מלכים, הרי בנידון דידן אין סברתו נכונה. שהרי ההבדל בין פאטייטא צ'יפס לתפו"א מטוגנים בשמן העולים על שולחן מלכים אינו רק שזה תחוך דק יותר וזה חתוך גס יותר כמו שמנסה הרב הנ"ל להציג, כי אם שונים לגמרי באופן עשייתם, מכירתם, אכילתם, שיווקם וכו' הבדל הניכר לכל בר בי רב דחד יומא, ובוודאי שאינו גרוע מההבדל בין אותו הדג עצמו מלוח או לא (כתירוץ הב"י) או שאותו הדג עצמו קטן או גדול (כתירוץ הב"ח).

גם לא דק הרב הנ"ל במה שכורך את פסק דין של הגר"ש וואזנר בדיון שלנו, שהרי פסקו של הגר"ש וואזנר הוא: "כי לבי אומר לי שהיום גם שרים אוכלים כזה". והוא גדר אחר בעעש"מ, גדר שרוב הפוסקים אינם מסכימים לו, (עיין גיליון תתקה בארוכה) ואינו שייך להשגתו כלל. גם בפסיקת הגר"מ פיינשטיין צריך לעיין שאינו נותן שום טעם לדבריו והתשובה התפרסמה לאחר פטירתו וד"ל.

כיון דאתינן להכי יש לציין שקנה המדידה שבה השתמשו כו"כ מהפוסקים לחלק בין "אינו עולה על שולחן מלכים" לבין אינו צריך להיות מוכן בדיוק כמו שעולה על שולחן המלך, הוא שכל זמן שהמאכל, על ידי איזה תיקון כמו הוספת איזה תבלין או חתיכתו בצורה מסויימת יהיה ראוי לעלות על שולחן המלך, הרי זה נקרא עעש"מ (אף שלכאורה אינו כשיטת הב"י הנ"ל), אבל אם לא אפשרי לשנות את המאכל כדי שיהיה ראוי לעלות על שולחן מלכים וכמו כאשר כבר עשה את הפאטייטא צ'יפס, ששוב אי אפשר לשנותו ולעשות ממנו תפו"א מטוגנים הראויים לשולחן המלך, הרי זה אינו נקרא עעש"מ.

בגליון תתקו (עמ' 55) תמה הרב ש.ב.ל. בהא דנשים נוהגות לומר תחינות בשעת הדלקת נרות שבת קודש, בעוד עיניהם סגורות וז"ל: "ומעולם הי' פלא בעיני מנהג הנשים לומר כמה תפילות ותחינות בעינים סגורות, דהוי הפסק בין ברכה לבין הסרת הידים וההנאה מן האור. ואולי מטעם זה השמיט בשוע"ר את המנהג לומר תפילת בקשה, כנזכר בלקו"ש חט"ז עמ' 578, ומהיכי תיתי לנשים בדורנו לשנות המנהג ולגרום חשש הפסק? ועכ"פ היה צורך להנהיג לפתוח את העינים ואח"כ לומר הבקשות".

בהמשך דבריו כתב שאולי יש לזה דמיון ל"יהי רצון" שאומרים על התפוח בר"ה אחרי הברכה ולפני האכילה, שהיה"ר אינו הפסק בין הברכה לאכילה והוא עפ"י לשון רבינו בחיי פ' יתרו, אך דחה זאת, בטענה שהיה"ר על התפוח יש לזה קשר ישיר לאכילת התפוח משא"כ התחינות ובקשות שאומרים בעת הדלקת נש"ק.

והנה, הרב הנ"ל כלל כל סוגי התחינות ובקשות ביחד וטען שאין להם מקום בהדלקת נש"ק, אמנם המעיין במקור הדבר (רבנו בחיי ובאחרונים שהביאו דבר זה (מג"א סימן רסג ס"ק יא) ובלקו"ש הנ"ל), יראה שהתפילה שהזכירו היא תפילה ובקשה פרטית, והיא כלשון רבינו בחיי "שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה", ובמג"א שם "שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה" (ובטעמי המנהגים עמ' קכה איתא "ובס' דעת משה להמגיד הקדוש מקאזניץ (פר' תרומה) כתב שסיפר לו אביו הה"ק זללה"ה על אמו של הרה"ק מוהר"ר שמואל קאצנייבור זצללה"ה בעל ספר ברכת המזבח ע"ס קדשים . . שלא היתה יודעת להתפלל כלום, אמנם בשעת הדלקת נרות של שבת התפללה בלשון רוסי, יה"ר שיהא בנה שמואל תלמיד חכם"). כלומר בנים תלמידי חכמים.

ולתחינה ובקשה זו יש קשר ישיר להדלקת נש"ק, וכלשון "מחצית השקל" על המג"א הנ"ל "דאמרינן פרק במה מדליקין אמר רב הונא כל הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה זוכה לתורה אור. לכן ראוי שתתפלל בשעת הדלקה שיהיו בניה ת"ח, כי בשעת קיום המצוה, התפלה על השכר המיוחד לאותו מצוה רצויה יותר לפניו יתברך", עכ"ל.

וביותר יומתק עפ"י מ"ש הב"ח סי' רסג, על מה שכתב הטור "ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר רב הונא הרגיל בנר של שבת להשתדל בו לעשותו יפה הווין ליה בנים ת"ח" כתב הב"ח "איכא להקשות דסתמא קאמר הרגיל בנר הווין ליה בנים ת"ח ומנ"ל לפרשו "לעשותו יפה", ונראה דכיון דקודם זה אמר רבא לשם נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכדכתב רבינו בסמוך אלמא דכל אחד חייב בנר של שבת משום שלום בית והכי איתא התם הדלקת נר בשבת חובה, א"כ קשיא מאי קאמר רב הונא הרגיל בנר וכו' דמשמע דאינו אלא רשות, אלא בעל כרחך דהכי קאמר אף על גב שחייב בנר של שבת מ"מ יוצא י"ח אפי' אינו יפה ואם הוא זהיר לעשותו יפה לכבוד שבת הווין לי' בנים ת"ח". ובכן בימינו אלה שכל הנשים מדליקות נר יפה ומזה דוקא יש בנים ת"ח, כלומר שהנר יפה הרי זה (כאילו) רק כדי לזכות בבנים ת"ח, הרי דיש קשר ישיר ופרטי לתחינה ובקשה זו.

ועל תפילה פרטית זו כותב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש שם וזלה"ק: "1. הובא במג"א על אתר (סי' רסג ס"ק יא) אדמוה"ז העתיק מהמג"א ענינים שלפנ"ז ושלאחריו - והשמיט ענין זה. 2. ראה גם בליקוטי מהרי"ח במקומו. 3. לא שמעתי לא הן ולא לאו ולא ראיתי בבית הרב תפלת בקשה להדלקת הנרות ולכן לדעתי לא יתערב בזה", עכלה"ק.

(וכדאי לציין שאדה"ז לא כתב, ולמרות שבבית הרב לא ראוי שיאמרו תחינה ובקשה זו, הנה עכ"ז כתב כ"ק אדמו"ר "ולכן לדעתי לא יתערב בזה" (אף שמהסגנון משמע שמדובר במישהו שרצה שאשתו כן תאמר תפלה זו, מ"מ הרי לא כתב בלשון שמשמיע שאשתו צודקת וכדומה)).

ואה"נ שבנוגע לתפלות לשאר ענינים המוזכר בספרים (כגון: כף החיים סי' רסג סע' לד) הנה שם באמת כתוב שתאמר התפלה לאחרי פתיחת העינים, ובקיצור שו"ע סי' עה ס"ב: "ואשה קשת רוח בגדול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דר"ה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה" עכ"ל.