באגרות קודש לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ איגרת קפט קטע ד"ה 'עבודת היום', כותב "כל אחד ואחד מאנ"ש שי' ישתדל לעלות לתורה באחד מהשני שבתים שלפני ההילולא ואחריו".

ויש לעיין דבספר שיחות תשמ"ח ח"א עמ' 221 אומר שם הרבי שהמנהגים הקשורים ליאצ"ט כגון הוספה בלימוד התורה ובנתינת צדקה, אפשר להשלימם ופשיטא לקיימם גם בימי השבוע שלאחרי השבת. אבל העלי' לתורה שייכת דוקא לשבת שלפני היארצייט (י"ל מפני שמיני' מתברך היאצ"ט) וצריך עיון גדול באם אפשר להשלימו בקריאת שני וחמישי הבא, ובפרט שהוא בפרשה אחרת.

ואף אם תמצי לומר שהעלי' בשבת יכולה להיות בקריאת התורה של תפלת מנחה (שהיא גם בפרשה אחרת) מכל מקום הרי זה חלק משבת דפרשה זו וצ"ע ליישב הנאמר באג"ק הנ"ל.

א. בשוע"ר סי' קסז סעי' כא: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, והאחר נוטלה בידו, אלא אם האוכל הוא אבל. וכל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה. ובשבת אין אבילות נוהגת".

ולכאו' יש לדקדק - מדוע השמיע דבר כללי זה, ש"כל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה", דוקא כאן, כשמדבר על הדרך שהבוצע נותן הפרוסה? וביותר תמוה, שכתב כלל זה באמצע ענין, עוד לפני שמסיים ש"בשבת אין אבילות נוהגת"! ודבר זה - להפסיק באמצע ענין ממש באופן שמקשה על הבנת הענין - אומר דרשני.

ב. ואולי יש לומר בזה, ובהקדים שכל סגנון ההלכה כאן צ"ע ביותר.

כי הנה, בכלל ידוע שדרך האחרונים להאריך יותר בדבריהם. ובפרט בולט הדבר כאשר משווים את סגנון אדה"ז עם סגנון המחבר והמג"א שלפניו - שבדרך כלל הם כתבו בקיצור, ואדה"ז בא ומאריך בפרטיות ובהסברה ברורה.

אמנם בעניננו ה"ז להיפך. דהמחבר בשו"ע סעי' יח כתב באריכות ובצורה ברורה: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל". ומקורו בלשון הרמב"ם הל' ברכות פ"ז ה"ה. והרמ"א מוסיף ומפרש: "פרשה ציון בידיה, רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות".

אמנם אדה"ז קיצר, ולא כתב בפירוש את ההוראה השלילית - שאין לתת הפרוסה ביד האוכל, אלא העתיק רק את תחילת הדברים באופן חיובי: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו", ולכאורה הרי זה סגנון סתום שאין בו משמעות ברורה להלכה. וגם לא העתיק אדה"ז את טעמו של הרמ"א בזה שלאבל יש לתת ביד (משום "פרשה ציון בידיה"), שלא כדרכו לכתוב את טעמי ההלכות. ובכלל לשונו "אלא אם כן היה אבל" - לא מספיק ברורה: מה צריך לעשות במקרה של אבל?

ולהעיר שגם בהמשך הלשון, הנה בכסף משנה כתב ההלכה ברור: "בשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת". ובמגן אברהם סקל"ט העתיק בקיצור ולמעשה: "ובשבת פורס כדרכו". - אמנם אדה"ז העתיק דוקא את הענין הכללי ש"בשבת אין אבילות נוהגת", ולא כתב במפורש מה יש לעשות בפועל בעניננו.

ג. והנראה לומר, שאדה"ז ס"ל ע"ד דעת הלבוש. כי הנה, אף שסתימת הפוסקים משמע שיש פגם בנתינת פרוסה מיד הבוצע ליד האוכל ולכן אין לעשות כן [וכפי שביאר באליה רבה דלא ליתרע מזליה, וראה בערוך השולחן כאן שהאריך], הנה הלבוש הבין אחרת, וכתב: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל הפרוסה בידו, ואין הבוצע צריך ליתנו לידו". והיינו, שאין כאן שום איסור ופגם, אלא רק שאין צורך בזה. - ולכן גם לא הביא הלבוש שום חילוק בין כל אחד לבין אבל.

ומעתה י"ל, שעד"ז הוא גם דעת אדה"ז, ולכן לא העתיק את לשון השלילה שברמב"ם ובמחבר, ש"אין הבוצע נותן ביד האוכל", אלא כתב רק בלשון חיוב - "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו", היינו, שאין צורך לתת הפרוסה ביד האוכל, כי יכול לקחתה בידו, אבל לא שיש איסור בדבר.

אמנם בענין אבל ס"ל לאדה"ז - דלא כהלבוש - שיש מנהג לתת לו ביד דוקא, משום המנהג של "פרשה ציון בידיה"; אבל לא ס"ל שבגלל זה יהיה סימן רע כשנותנים ביד בכלל. ולכן אפשר שפיר לתת ביד תמיד, אלא רק שאין בזה צורך (אא"כ באבל).

ולפ"ז אפשר גם לפרש את זה שדוקא כאן הדגיש אדה"ז ש"כל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה", והיינו, שאין כאן דין והלכה פסוקה וכו', אלא רק מנהג בלבד, ולכן אין כ"כ קפידא וכו'. ויתירה מזו י"ל, שהכוונה בזה "שנהגו" היא בלשון עבר, להדגיש שבעבר הקפידו ע"ז וכו', משא"כ בזמן הזה שאין מקפידים בזה - וראה באריכות בדברי ה"נמוקי אורח חיים" (להגה"צ ממונקאטש) כאן שבימינו לא נהגו בזה.

ולפ"ז היה אפשר גם לפרש מדוע כתב זה באמצע ענין - עוד לפני שסיים שבשבת אין אבילות נוהגת, כי אמנם כללות הענין הוא רק מנהג בלבד ולא הלכה ממש, אבל לאידך גיסא אם אכן מקפידים לתת לאבל ביד דוקא, הרי שוב בשבת אין לעשות כן מצד הדין, כדי שלא תיראה אבילות בשבת [אלא שכתב זה בסגנון סתום, כי מי שאינו מקפיד ביום חול לתת לאבל ביד - אינו צריך גם להקפיד בשבת שלא לעשות כן. וק"ל]. ולכן ענין זה של "מנהגי דרך ארץ" לא קאי על זה ש"בשבת אין אבילות נוהגת", אלא רק על מ"ש לפנ"ז.

ד. ועדיין יש לעיין בכל הפרטים ודיוקי הלשונות. ובפרט יש להעיר על שינויי הלשונות, שכתב: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, והאחר נוטלה בידו, אלא אם האוכל הוא אבל" - שמדבר כאן על אותו אדם כמובן, וקוראו כל פעם בלשון אחרת: בתחילה "אחד", לאחר מכן "האחר", ובסוף "האוכל"; ולכאורה, מדוע לא אמר בקיצור ובבירור: "הבוצע נותן פרוסה לפני האוכל, והוא נוטלה בידו, אלא אם כן היה אבל" - וכיו"ב?

ועד"ז צ"ב בלשון הרמב"ם והמחבר, אלא שבלשון אדה"ז מודגש הדבר עוד יותר. ועצ"ע.

בשו"ע אדה"ז סי' שז ס"ז כתב וז"ל: "כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור אפילו לרמוז לו לעשותו. והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר שהרי זה כמצווהו להסיר הפחם אלא שהוא ברמז. ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל כיון שהנר הוא של הישראל כמו שנתבאר בסי' רעו". עכלה"ק [ועיי"ש בהמשך דיש דיבורים שאינם נחשבים אפילו לרמז ומותרים].

והנה מקור דין זה הוא מרמ"א סי' שז ושם ציין לאור זרוע (ח"ב סוף סי' פד). והאור זרוע הוכיח כן מהא דשבת (קכא, א) "א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד", ובכתובות (ע, ב) בדליקה כו' למעוטי שאר איסורים דשבת (פי' דבמלאכה בעלמא כגון לבנות ביתו או לתפור בגדיו אסור לומר העושה לי מלאכה זו אינו מפסיד ודוקא בדליקה התירו - ע"פ רש"י שם ואור זרוע ח"ב סי' לו ד"ה א"ר אמי).

ויש לעיין בטעמא דהך דינא שהרי בכתובות שם (ע, א) מבואר דאין באמירת "כל המכבה אינו מפסיד" משום שליחות, דתנן התם המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, ובגמ' מקשה ופרנס לאו שליחותיה קא עביד? (נמצא עובר על נדרו - רש"י), אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד. הרי מבואר להדיא שבאומר כל הזן אינו מפסיד לאו שליחותיה קעביד. ומבואר שם עוד דהוא הדין שבאמירת כל המכבה אינו מפסיד אין בו משום שליחות, ומ"מ לא התירו לומר כן אלא בדליקה.

וא"כ צריך ביאור, שהרי מבואר (שוע"ר סי' רמג ס"א) שאיסור אמירה לנכרי הוא "שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל", וא"כ למה אסרו לומר כל המכבה אינו מפסיד חוץ מדליקה, הרי אין בלשון זה משום שליחות?

ותירץ הצמח צדק (שו"ת או"ח ס"ל) "דיש קצת שליחות כללי באמרו כל המכבה כו' ואילו היה אומר כן ליחיד אם תכבה לא תפסיד היה בזה משום שליחות גמורה כמ"ש הפוסקים שם גבי אם תזון לא תפסיד, רק משום שאומר בל' רבים [שרי] ולא רצו להתיר זה רק בצורך גדול דהיינו בדליקה". והוא כעין דברי הלבוש (סי' שז סעי' כב) שכתב "כל דבר שאסור לומר לעכו"ם בשבת אסור לו ג"כ לרמז לו לעשותה בשבת דהוי כאמירה והעכו"ם עושה אותה בשבת ונראה כשלוחו."

אמנם לכאורה זה מתאים רק עם שיטת הריטב"א ודעימיה (כתובות שם ע"ב) שהאומר לחברו אם תזון לא תפסיד שליחותיה עביד וחייב לפרוע לו, וא"כ אפשר לומר שאמירת כל המכבה אינו מפסיד נראה כשלוחו עכ"פ. אבל לשיטת התוס' (שם ד"ה באומר) שהאומר ליחיד אם תזון לא תפסיד גופא אסור רק משום דמיחזי כשלוחו, וכ"כ הרא"ש (ס"ד) והר"ן (לב, א דיבור ראשון) בשם רשב"ם דמיחזי כשלוחו משום דאומר כן רק ליחיד ובלשון יחיד (כמבואר בבית יוסף אבן העזר סי' עב בביאור דעת הטור שם, דהאומר כל הזן אינו מפסיד אע"פ שאומר כן ליחיד לא מיחזי כשלוחו כיון שבלשון רבים הוא אומר, וכן פסק המחבר יו"ד סי' רכא ס"ח (וז"ל "וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו") וכ"כ הב"ח (יו"ד סי' רכא) והביאו הש"ך (שם ס"ק נא)). ולפי דעתם האומר כל המכבה אינו מפסיד (בין ליחיד בין לרבים) אין כאן אפילו מיחזי כשלוחו (ועפ"ז יומתק למה השמיט רבינו את טעם הלבוש אף שדרכו לכתוב הלכות בטעמיהם) א"כ מדוע אסרוהו בשאר איסורי שבת? ודוחק לומר שאסרוהו משום "שנראה כנראה" כשלוחו.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' כב בביאור הגמ' בכתובות שם, ובתשובת בנו שם סי' קעב בביאור שיטת רש"י ע"ז טו, א ד"ה כיון דזבנה) תירצו בענין אחר, דאף דאין כאן משום שליחות כיון דאומר כל העושה לא יפסיד, מ"מ שייך כאן איסור ממצוא חפצך ודבר דבר (עי' שוע"ר סי' שו סעיף ה). עכת"ד. ומה שהתירו לומר כן בדליקה יש להבין לכאורה ע"פ דברי הב"ח (ישנות סי' קמו הובא בבה"ט סי' שז) שבמקום פסידא אין לאסור משום ודבר דבר ע"ש.

אמנם נראה שכתבו כן רק לפלפולא, דהלא אי אפשר להעמיס כן בדברי הפוסקים, דאם כן היה להם להתיר לומר כל העושה לא יפסיד בכל מקום שהותר ודבר דבר כמו במקום מצוה או צורך רבים (עי' בסי' שו סעי' יב-יד) גם כשמלאכת הגוי קשורה עם איסור דאורייתא. ודין פשוט הוא שההיתר דכל העושה לא יפסיד הוא רק בדליקה (סי' שלד סכ"ז) או הפסד כיו"ב (סי' שז סעי' לג ע"ש), ולא בכל מקום מצוה. ומה שהותר במקום מצוה הוא רק לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן (עי' שוע"ר סי' שז סעי' יב). ומדשתקו בשו"ע מהיתר זה גם במקומות שאין שום עצה אחרת (כגון בשוע"ר סי' רעו ס"ח) ש"מ דאסור - והוא בכלל האיסור הכללי לרמז לגוי.

ועוד ועיקר, בהמשך ההלכה כותב רבינו "והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר". [והוא מדברי המגן אברהם, שכתב כן על דברי הרמ"א (סי' שז סעי' כב) ש"כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, אסור לרמוז לו לעשותו" שהוא מדברי האור זרוע הנ"ל.] והנה באמירה זו ודאי שאין בה משום ודבר דבר שהרי אינו מזכיר את המלאכה כלל, וכמפורש בסיום דברי רבינו "אבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת שלא נאסר אלא דיבור בלבד שנאמר ודבר דבר". הרי דמה שאסור לרמז באופן זה אינו משום ודבר דבר אלא משום אמירה לנכרי שבות, ולכן אסור רק במרמז לו שיעשה בשבת.

ועתה אם נאמר שאיסור של כל העושה אינו מפסיד אינו אלא משום ודבר דבר, א"כ עכשיו שסילקנו איסור ודבר דבר למה אסרוהו מכל מקום? והדרא קושיא לדוכתא מאיזה טעם ראו חכמים לאסור רמז לנכרי.

וי"ל הביאור בזה, דמה שאסרו חכמים אמירה לנכרי בשבת אינו רק משום דיש שליחות לנכרי לחומרא, אלא גם "שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן" (כמבואר ברמב"ם פ"ו ה"א והובא בשוע"ר סי' רמג ס"א). והיינו דאם נתיר לגוי לעשות מלאכה בשבת בשליחות הישראל, יביא הדבר לידי כך שיזלזלו העם באיסורי שבת. ולכן החמירו לאסור גם שיגור נכרי ע"י רמז (אף דאין דינו כשליחות), דבין כך ובין כך נמצא שנכרי עשה מלאכה בשבת בשביל ישראל, וע"פ הוראת הישראל, וזה יגרום זלזולא דשבתא. ולכן לא כתב רבינו טעם לדין זה, כי הטעם הוא אותו טעם של איסור אמירה לנכרי בכללותו.

[וא"ת, הרי כתב רבינו בקונטרס אחרון לסי' רסג סק"ח שיש אופנים שאפילו בלי שום אמירה כלל הוי שלוחו, משום שאינו מוחה בו עיי"ש, וא"כ כ"ש שע"י רמז הוי שלוחו? והביאור דודאי שע"י רמז בלחוד אין כאן שליחות וכמבואר בש"ס, אלא במקום דיש חיוב מחאה הרי בעת העשייה נעשה שלוחו כיון שאינו מוחה בו. והמדובר כאן באופנים שאין חיוב מחאה (פרטי דיני מחאה נתבארו בסי' רנב (וש"נ), שם קו"א סק"ה, ובמהדורא בתרא לשם). ודוק כי קיצרתי.]

וע"פ דברינו יומתק מאוד מה שבפירוש המשניות להרמב"ם (מכשירין פרק ב' משנה ו') הביא דין זה שאמירה לנכרי אסור גם ע"י רמז, אבל ביד החזקה (שבת פ"ו ה"א) השמיטו וכתב ש"אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת". ורק להלן בפרק יב הלכה יז כתב שבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, דמכלל שבשאר אופנים אסור לרמז. ולכאורה הוה ליה לרמב"ם ללמדנו דין זה של איסור רמז במפורש ביחד עם שאר דיני אמירה לנכרי?

אך לפי המבואר לעיל שטעם איסור רמז לנכרי הוא מאותו טעם של איסור אמירה, הדברים מאירים. דאחרי שהרמב"ם נתן טעם דאיסור אמירה לנכרי הוא מטעם שלא תהא שבת קלה, וז"ל: "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן", הרי הוכיח סופו על תחילתו דאין נפק"מ כלל אם האמירה הוא בלשון ציווי או בלשון רמז, וכ"ז נכלל בלשון אמירה. ורק שדיבר הכתוב בהווה. וראה במשנה ברורה (סי' שז ס"ק עו) דאסור לרמז משום "דגם זה הוא בכלל אמירה לא"י כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת", והם הם הדברים. וראה ספר "אורה ושמחה" (להרב יוסף קדיש בראנסדארפער שליט"א) על הרמב"ם שם.

ורבינו הזקן שכן הביא דין זה הלך בעקבות הפוסקים שדרכם לפרש דבריהם. ועוד ועיקר: כיון שאדה"ז הוסיף להגדיר את איסור אמירה לנכרי (בסי' רמג ס"א) דהוא מצד שליחות ויש שליחות לנכרי לחומרא, הי' אפשר לטעות דדוקא אמירה שיש בה משום שליחות בישראל אסור גם בנכרי, אבל ברמז מותר (וכנ"ל בארוכה), על כן הוצרך לפרש בהדיא דאסור.

כתב בשו"ע אדה"ז סי' כה סעי' מב וזלה"ק: "החולץ תפלין קודם שהחזירו הס"ת להיכל לא יחלוץ בפני הס"ת אלא יהפך לצד אחר דלא יהי' כבוד הס"ת גרוע מכבוד רבו שאין (תלמיד) חולץ תפלין בפניו מטעם שיתבאר בסי' לח ס"י" ושם כתב וז"ל: "לא יחלוץ תפלין בפני רבו שמזלזל הוא בכבודו שמגלה ראשו בפניו אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו", עכ"ל.

הרי ברור שאדה"ז לומד שהסיבה שאסור לחלוץ תפלין בפני רבו הוא מצד "שמזלזל הוא בכבודו שמגלה ראשו בפניו" (כמו רש"י, ולא כשאר פוסקים שלומדים את זה מצד כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל, ולא אמרן אלא דלא מנח תפלין אבל מנח תפלין לית לן בה וא"כ כשחולץ תפלין בפני רבו מראה שהוא לא רוצה להתירו לו מנעל וכו' עי' טור ושו"ע סי' לא).

וצ"ל הפי' ש'מגלה ראשו בפניו', שהרי לא מצינו הלכה זו אלא בחליצת תפלין ולא בהנחת תפלין1 שאם נאמר שהפשט הוא שמגלה מה שהי' מכוסה מתחת התפלין (כפשטות הלשון) א"כ לפי"ז אסור להסיר כובע עליון לפני רבו שמגלה ראשו בפניו וגם אסור להזיז את הכיפה בהראש ממקום למקום שמגלה ראשו בפניו. ואם נאמר שהפשט הוא שבכדי לחלוץ התפלין צריכים להסיר הכיפה משא"כ בהנחה שאפשר בלי זה וא"כ מגלה ראשו בפניו, א"כ מה יועיל 'יפנה לצד אחר'. הרי עדיין מגלה ראשו בפניו (וגם זה לא משמע מפשטות הלשון).

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.