בגליון תתקלט (עמ' 111) כתב הרב א.י.ג. שי' שכפתור חילופי התפור בבגד אין בו איסור הוצאה. והביא ראי' ממ"ש אדה"ז בסי' שא סכ"ג גבי דין מטפחת התפורה לבגד "הרי היא בטילה לגבי הכסות" וכן פסק בשו"ת אז נדברו (או"ח ח"ב).

ובגליון הקודם (עמ' 125 ואילך) נטה הרב ע.ב.ש. שי' להחמיר והאריך בשקו"ט בגמ' ופוסקים הדנים בדין ביטול דבר הטפל המחובר לבגד שנוגע בד' הלכות: א. מטפחת הנ"ל. ב. חוטי הציצית שנפסלו (סי' יג ס"א וסי' שא סמ"ה). ג. רצועות הכילה הבטלין לגבי הכילה (סי' שא סמ"ו). ד. לולאות שנפסקו וראשו אחד עדיין מחובר לבגד (המובא בסי' שא סמ"ז) שתלוי באם הוא "חשוב ודעתו עליו" ועיי"ש ס"ח בדין מפתח המחובר לבגד.

והסיק הרב הנ"ל לחלק דעיקר ההיתר במטפחת הוא משום שהוא "נעשה דבר א' עם הבגד ממש, לכן לא גרע הא דאית ליה השתמשות לקנח את האף כיון שהשתמשות זו יכול לעשות בבגד עצמו", משא"כ בכפתור שנחשב כדבר נפרד מפני שאין תשמישו כתשמיש הבגד ולכן אסור לצאת בו בשבת, ודומה לציצית שנפסלו שנחשבין כדבר נוסף המחובר לבגד שדעתו עליו לתקנו ואסור להוציאו. עכת"ד.

והנה זה כמה שנים אשר שאלתי עשיריות אנשים אם הם השתמשו אי פעם בכפתורים אלו, וכמעט כולם ענו בפה אחד שמעולם לא השתמשו בהם ולא שמים לב להם, ובכלל הבגד נזרק לפני שנופל מהם כפתור וגם אם נפסק הכפתור יכול לחזור ולתפור אותו הכפתור שנפסק וכו' ואין דעתם עליהם ואינו חשוב בעיניהם כלל וכלל. ואינו דומה כלל לציצית אשר "הם חשובים בעיניו ודעתו להוסיף עליהם עוד חוטין אחרים", משא"כ בכפתורים אלו אין דעתו להשתמש בהם כלל, אלא הם דומין לחוטי ציצית שנפסקו לגמרי ולא ישתמשו בהם עוד "לפיכך אין אלו חוטין הפסוקים חשובין בעיניו לכלום" ומותר לצאת בהם בשבת.

ויותר דומה לרצועות הכילה שכתב עליהם הרמב"ם (הל' שבת פי"ט ה"ב) ד"בטלים לגבי הטלית ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו", וכן בכפתורים אלו אין הקפדה בין היו בין לא היו.

ופשוט שלא גרע מדין מטפחת שעכ"פ משתמש בו לקינוח האף, ואעפ"כ מותר לצאת בו מפני ש"אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות", ומכ"ש בכפתור שאינו חשוב כלל שמותר לצאת בו.

ועוד נראה דבעלי בתי החרושת העושים בגדים אלו יודעים שכמעט אין משתמשים בכפתורים אלו, ומ"מ ממשיכים לעשות הבגדים בכפתור חילופי תפור בהם, והוא בכדי להחשיב הבגד בעיני הקונים. ואם כנים הדברים י"ל דהכפתור נחשב כנוי הבגד ובלא"ה מותר לצאת בו, ועי' באו"ח סי' תרכט בדין מחצלת "שהאומן עושה בסתם..יש לילך אחר דעת הלוקח בעת קנייתו" (ונראה דבהוצאה תלוי יותר בדעת הגברא מכמו שהוא בדין הכלי לטומאה ואכ"מ).

ויש להעיר מדברי אדה"ז בסי' שב קו"א סק"א "כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם אין ליבונה חשוב כלום", וי"ל דכן הוא גם בשאר מלאכות שבת וכמו הוצאה דאם בעיני האדם לא נחשב להוצאה מכיון שבטל לבגד אזי לא הוי מעין מלאכה כלל. מיהו שם כתב "דלא איכפת כו' לשום אדם", דמשמע דאם חשובה היא בעיני איזה אדם יהי' מי שיהי', אסורה משום מלבן, אבל זהו רק בדיני מלבן אך בדיני הוצאה נראה דתלוי באדם המוציא לבד.

אמנם באם יש אדם שסומך על כפתורים אלו להשתמש בהם באם יאבד הכפתור שבמלבושו שפיר יש לאסור עליו להוציאם, ובדין ציצית מבואר דיש בזה חיוב חטאת, אך באמת אין זה דומה כ"כ לציצית שבציצית דעתו על הציצית לתקנו (למחר), ולכן גם ביום השבת נחשב כמוציא דבר חשוב, אבל בכפתור אינו חשוב כ"כ בדעתו דאולי לא יצטרך לו כלל, ובאם אין דעתו עליו בשעת ההוצאה הוי כמתעסק.

ומ"מ אין לאסור על שאר אדם להוציא הכפתורים בגלל זה שכמה אנשים סומכים על הכפתורים, וגם אין לחשוש שיפסק הכפתור שיש בבגד עכשיו ויאבד ואז יהי' דעתו על הכפתור החילופי, דכיון דרוב בנ"א אינם סומכים ולא שמים לב כלל לכפתורים אלו לכן באם ישתנה מחשבתם ויסמכו על הכפתורים יהי' זה חידוש אצלם, ואין צריך לחשוש לזה.

בגליון הקודם (עמ' 150 ואילך) מסתפק הרב וו.ר. שי' במי שאכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם וגם אכל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, והלך למקום אחר, אם צריך לברך עוה"פ ברכה ראשונה על המאכל שאינו טעון ברכה לאחריו במקומו במקום השני, או כשחוזר לאכול אותו במקום הראשון.

והנה הכלל המכריע בשאלה זו - אם שינוי מקום נקרא עקירה וגמר הסעודה לחייב האוכל לברך שנית - הוא כמו שכותב רבינו שזה תלוי בסוג המאכל והמשקה אם טעון ברכה לאחריו במקומו.

ומכיון שהאוכל והשותה חייב לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה אין עמידתו והליכתו למקום אחר גמר סעודתו, ומה שאוכל במקום השני או מה שאוכל כשחוזר למקומו הראשון הוא ע"ד סעודתו הראשונה ואין כאן עקירה והפסק ולכן אינו חוזר ומברך ברכה ראשונה. ופשוט שאין מקום לחלק בין אם חוזר לאכול הדבר שטעון ברכה לאחריו במקומו או שאוכל הדבר שאין טעון ברכה לאחריו במקומו מכיון שההלכה קבעה שלא גמר סעודתו ולא עקר ממקומו.

ובפרט שמסקנת רבינו בכל הספקות בענין הוא שספק ברכות להקל, ודאי שאין לחזור ולברך ברכה ראשונה כ"א באוכל או שותה דבר שאין טעון ברכה לאחריו במקומו והלך למקום אחר ואוכל שם או חוזר למקומו הראשון לאכול, שאז צריך לברך עוה"פ ברכה ראשונה שאז קבעה ההלכה שסעודתו הראשונה נגמרה ומה שחוזר ואוכל הוא סעודה חדשה.

הי' מאד מעניין לקרוא בגליון העבר אשר הריי"ק שיחי' התעורר אחר הפסק ארוך (יותר משנה) לכתוב מאמר תגובה בענין שכח על הנסים בשמו"ע ובהמ"ז וכדי להציל יהודים ממכשיל בהנהגה בפועל.

והנה אחר שנתברר כבר כל הענין מכל צדדיו ראה סיכומם של הדברים בגליון תתקיט לא העלה בדבריו שום סברא חדשה בהענין מלבד איזה זיוף במקום זה, ודילוג במקום אחר ואבוא כאן בדברי לפרטם בפני הקוראים הנכבדים שיראו בעצמם הדברים כהווייתן.

ואלה דברי הזיוף: משיג לנו הריי"ק מדברי הכלבו שהבאנו שם וכותב שאין ראי' מדבריו שהרי לא הזכיר את האפשרות לומר עננו כשיגיע לאלקי נצור ג"כ, ומסיק הריי"ק דא"כ מובן דאין ראי' מזה שהכלבו לא הזכיר אפשרות זאת בנוגע לעל הנסים שאין להשלמו באלקי נצור עד כאן דברי הריי"ק.

ואלה דברי הכלבו כהווייתן:

לא אעתיק כל המשך דברי הכלבו מחמת האריכות היתירה בדברים שאינם נוגעים לנדו"ד, ויכול כ"א לעיין בעצמו ולהווכח בסי' יא בהל' תפלה בתחילה מביא מי שלא הזכיר על הניסים בחנוכה ופורים ועננו בתענית ציבור אינו חוזר, ובהמשך דבריו מביא דעות שונות מהראשונים בנוגע לשכח על הנסים אם הוא רק אינו חייב יכול לחזור אבל הרשות בידו או אינו רשאי לחזור, ואח"כ חוזר וכותב בנוגע לעננו "טעה בתפלת עננו אומרה ומסיים כי אתה שומע תפלה בלא חתימה, ור"ף ז"ל אומר כי קבל מרבינו יחיאל מפרי"ש שיכול לחתום בברכה כיון שנחתמו כבר סדר הברכות וכן נמי שהמתענין בשבת אומרים עננו באלקי נצור" ע"כ דברי הכלבו.

וז"ל הארוחת חיים (בהל' תפילה סי' קג') "טעה ולא הזכיר על הניסים בחנוכה ופורים אין מחזירין אותו וכו (היינו דלא הכיר עננו בתחילת דבריו כלל), טעה בתפילת עננו ולא אמר אותו אינו חוזר והריא"ף כתב שאם לא עקר רגליו אומר עננו וכו'" כמו שכתוב בכלבו.

הרי לנו, שאכן הזכיר הכלבו האפשרות לומר עננו באלקי נצור ולאידך בכל דבריו בנוגע לשכח על הנסים לא הזכיר מזה כלל והרוצה לדעת ביאור החילוק יעיין היטב בגליון תתקיז' ויונעם לו,

ואלה דברי ההדילוג: מביא לנו הריי"ק אשר היעב"ץ כתב לומר על הנסים לפני הרחמן הוא יזכנו1 ומה בנוגע לדעת היעב"ץ בנוגע לאמירת על הנסים באלקי נצור? לא הביא הריי"ק בדבריו כלום, ואלה דברי היעב"ץ כהווייתן: בנוגע לעננו כתב "ואם שכח ונזכר קודם שעקר רגליו אומרה בלי חתימה", ואילו בנוגע לעל הנסים לא הביא כלל אפשרות זאת, ואי ס"ל מזה הו"ל להביא נוסח ההזכרה באלקי נצור (ועי' בביאור יותר משנ"ת (בסי' אדה"ז) בגליון תתקיט'2) ואין זה פלא שכך נמצא בדברי הריי"ק דאין זה מקרה נקרית אלא ללמדנו על כלל דבריו בכל הענין שבשום אופן רוצה להעמיד דברי הראשונים והפוסקים על דיוקם3.

נוסף לכל זה המוכח מיניה וביה בדברי היעב"ץ דלא אזיל דוקא לשיטת הרמ"א שהרי כותב האומר יעלה ויבוא בר"ח (ושכח בבנה ירושלים) לפני הרחמן הוא יזכינו דלא כפסק ומנהג הרמ"א בסימן קפ"ח.

ומדי דברי בענינים המוזרים בדברי הריי"ק, מציין מה שמבליע בתוך דבריו שא"א להביא ראי' מהשמטת דין בקיצור שו"ע או דרך חיים, כיון שאינם רק קיצורים, ולא הבנתי סברא מוזרה זו דאדרבא דוקא היכן שמובא הדין באריכות, מילתא בטעמא, אולי יש מקום להשמיט איזה פרט בנוגע למעשה כיון שע"פ טעמי הדברים אפשר לדמות מלתא למילתא אבל בקיצור שבא לומר בקיצור הדינים השכיחים בנוגע למעשה בפועל א"א לדלק דין השכיח במעשה בפועל וכבר מתמחי האי גברא בכמה כללים שונים ומשונים בלימוד דברי הפסוקים וכבר הערתי קצת עליהם.

ובנוגע לכל שאר טענותיו ודיוקיו הנה באמת אין לי הסבלנות לענות על כל פרט ופרט בעיקר רק רציתי להעמיד דברי הכלבו והיעב"ץ על דיוקם ואשר הריי"ק אינו נרתע מלזייף כדי לעמוד על עמדו ואין להאריך יותר.