E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

יום הבהיר י"א ניסן - חג הפסח - תשע"א
רמב"ם
שם הספר "היד החזקה"
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

ידועה השקו"ט סביב השם שניתן לספרו של הרמב"ם, "יד החזקה", שבפשטות הוא ע"ש הכתוב שבסוף חמשה חומשי תורה: "לכל היד החזקה .. אשר עשה משה". (וכמפורש גם בהתוועדויות תשמ"ט ח"א ע' 242, וראה שם בע' 226 ש"שם זה נקבע על ידי גדולי ישראל". עיי"ש).

וכבר העירו בזה, דבשלמא זה שנקבע שם "היד" - מובן היטב, על שם י"ד הספרים שבספרו של הרמב"ם; אך למה דוקא "היד החזקה"?

ואולי יש לבאר בזה, על פי שיחת רבינו בש"פ בראשית תשמ"ז, שמתעכב שם על פרש"י על הפסוק הנ"ל: "לכל היד החזקה", שרש"י מפרש: "שקיבל את התורה בלוחות שבידיו".

ובמפרשים הבינו, ש"ידו של משה היתה חזקה כל כך", שהיה ביכולתה לשאת הלוחות למרות כובדן וכו'.

אך מקשה על כך בשיחה (ולהעיר שכן הקשה כבר בבאר בשדה על רש"י): וכי גדלותו של משה מתבטאת בכך שידיו היו חזקות לשאת משא כבד?!

ומבאר בזה בארוכה, שכאשר עלה משה רבינו לקבל הלוחות, קיבל אז מהקב"ה את כל התורה כולה; "ונמצא, שנתינת הלוחות כוללת גם נתינת כל התורה כולה - שביחד עם נתינת הלוחות, לימד הקב"ה ונתן למשה כל התורה כולה.

אמנם, כדי שמשה רבינו יוכל לקבל תורה (כל התורה כולה) במתנה - בהכרח שיהיו לו "כלים" המתאימים לקבל מתנה זו, דאל"כ, עלולה המתנה להיות בבחינת "השפעת להם רוב טובה"...

ועפ"ז מובנת מעלתו של משה רבינו ב"לכל היד החזקה" - מעלה גדולה ונפלאה - "שקיבל את התורה בלוחות שבידיו", היינו, שהיו לו ה"כלים" המתאימים לקבל כל התורה כולה ביחד עם קבלת הלוחות". ע"כ השיחה.

לפי ביאור זה נמצא, שהתיבות "לכל היד החזקה" מדגישות את כחו של משה רבינו בקבלת כל התורה כולה;

ומעתה יומתק מאוד השייכות לספרו של הרמב"ם - ששמו משה - שענינו הוא קיבוץ כל התורה כולה בספר אחד.

כלומר: כשם שבמשה רבינו מתבטא החוזק שלו בזה שהיו לו "כלים" המתאימים לקבל את כל התורה - כך רואים את החוזק של הרמב"ם בזה שהיו לו ה"כלים" המתאימים לקבל את כל התורה כולה ואף "להכניס" את כולה בספר אחד (המחולק לי"ד חלקים). וק"ל.

רמב"ם
בדין חזרת הש"ץ בערבית
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

הרמב"ם בפרק ט מהלכות תפלה הלכה ט כתב, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.

ויש להבין למה יהא ברכה לבטלה, הרי אף אם אין חייבין בה הרי מדין שומע כעונה יכול לקיים תפלת ערבית. ולמה לא תקנו חזרת הש"ץ לערבית.

ובפרט לפי מה שכתבנו במקום אחר , משו"ת הרמב"ם דכתב "הכל מודים, שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם".

וביארנו לפי מה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק כד שיחת אלול בהערה 23, דאף שכבר יצאו בתפלת לחש מ"מ כאשר מוסיפים על תפלתם ושומעים תפלת הש"ץ, נתוספה בהם מעלת האיכות דתפלת הש"ץ, ע"ש. ר"ל דתפלת חזרת הש"ץ פועל עילוי גם בהתפלה שהתפללו בלחש.

הרי דתפלת הש"ץ הוא עיקר בתפלה בצבור, וא"כ בודאי הי' להם לתקן תפלה בצבור בשביל ערבית. ומאחר, שתפלת הש"ץ נוגע אפילו למי שהתפלל ביחיד, שמשלים תפלתו, כנ"ל. א"כ בודאי יש להבין למה לא תקנו חזרת הש"ץ בערבית.

ויש לעיין בדין שליח צבור מה גדרו להוציא הרבים, ואולי על ידה יש להבין מ"ש כאן.

בברכות דף לד: במשנה איתא, המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו.

ובשיטה מקובצת שם, ששלוחו של אדם כמותו, וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו.

בראש השנה דף כט. איתא, כל הברכות כולן, אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא.

וברש"י שם פירוש החילוק דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא, שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות.

וברכת הלחם והיין ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך.

ובריטב"א שם ביאר ביתר שאת וכתב, הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו. (והקשה) אבל בק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי, (ותירץ) כדאמר טעמא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) בדין הוא שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ושיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, וכן בכל ברכות של שבח אע"פ שיצא מוציא.

מדברי הריטב"א רואין שש"ץ הוא גם מדין ערבות. וממילא הי' צריך להוציא גם את הבקי, רק מטעם הירושלמי בדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, אינו מוציאו.

ויש להבין למה בעינן תרתי, שליחות וערבות. למה לא סגי בחד מינייהו. וגם קצת יש להבין דמאחר דאמרינן "שלוחו של אדם כמותו" עד כדי כך שאם טעה השליח צבור הוי סימן רע לשולחיו. א"כ למה לא יקרא ש"מבקש רחמים על עצמו".

ואולי יש לומר דסובר הריטב"א שבאמת אין זה גדר שליחות רק ערבות, והא דאמרינן בברכות דהוי שליחות הוא רק שם מושאל בנוגע קשר השליח צבור להקהל, דבפועל מוציאו וממילא הוי כמותו לענין הסימן.

ולפ"ז יש לומר דגם הרמב"ם סובר דהוא גדר ערבות וממילא אם אין חיוב להתפלל ערבית לא חל עלי' דין ערבות, ו"לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו".

רק דצ"ע דא"כ למה הדגיש ענין ברכה לבטלה, הי"ל רק לומר דאין כאן ערבות וממילא אין כאן מי להוציא.

גם ביאור זה קשה, דהרי הרמב"ם כתב לעיל בפרק א הלכה ו, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה. ומדבריו משמע שבודאי יש חיוב להתפלל ערבית רק שאינה חובה כשחרית ומנחה. וכמו שכתבו התוספות בברכות דף כו. דהא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה.

וא"כ למה לא יהא שייך ענין של ערבות באופן שבאמת חייב רק לא כמו שחרית וערבית.

וגדולה מזו מצאתי בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קצ, דחידש שבהלל ומגילה אף באופן דליכא ערבות כגון אנשים עבור נשים נמי מוציא אף דיצא, והטעם דכיון דהם מצות על נס אף שכבר יצא במצות קריאת המגילה וההלל יש עדיין עליו מצוה לפרסם הנס במה שיכול וממילא נחשב שעדיין שייך הוא להמצוה ויכול להוציא אף שאין עליו ערבות, מאחר שבקריאה זו מפרסם הנס עוד. וממילא גם בברכות נרות חנוכה נמי לא צריך לטעם ערבות דג"כ הוא על נס ולכן מוציא אף נשים וכן נשים מוציאות אנשים אף ביצא.

הרי דסובר דענין פרסומי ניסא די לקרוא ערבות, וכ"ש חובה שאינה חובה כחובת תפלת שחרית ומנחה בודאי יהי' די לקרוא בה ערבות.

ואף אם נאמר כמו שכתבנו לעיל בסימן יד, בביאור הרמב"ם דסובר דאין חיוב כלל להתפלל ערבית, רק דכשמתפלל חל עלי' שם תפלה כחלק מתפלת היום ולא שם נדבה, גם קשה לומר שין כאן דין ערבות, שהרי מקיים על ידי זה תפלת ערבית ככתוב "ערב ובקר וצהרים", ע"ש.

ואולי יש לומר בביאור הענין דדין תפלת הצבור הוא חידוש דבר שנתחדש בנוגע תפלת הצבור ואינה שייכת לערבות ושליחות. ובהקדים:

בראש השנה דף לג: במשנה איתא, כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

ובגמרא שם דף לה. לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר לא. ומינה יש ללמוד שענין שליח צבור אינה ענין של להוציא בתורת שומע כעונה, או ערבות או אפילו שליחות, אלא צריכין לומר שזהו דין חדש בצבור. ואף דהרמב"ם לא הביא דין זה דעם שבשדות להלכה, מ"מ הרי איתא בגמרא.

המחבר בסימן נט סעיף ד כתב, ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח צבור בנחת. וכתב הרמ"א, ומיהו אם לא אמרה, רק שמעה מש"צ, יצא, דברכות אלו הש"צ מוציא היחיד אע"פ שהוא בקי. מיהו אין הש"צ מוציא היחיד.

ואדמוה"ז שם ביאר דברי המחבר בתרתי, א - דהחילוק בין תפלה וק"ש הוא, דבתפלה אין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו אם יודע, משא"כ בברכות אלו של קריאת שמע הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן אפילו מי שהוא בקי. ב - ומ"מ בעינן עשרה משום, דאין יחיד מוציא את היחיד אפילו מי שאינו בקי אלא בברכת הנהנין וברכת המצות וכיוצא בהן משאר כל הברכות אבל בברכת קריאת שמע וכל ברכת השחר שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך בעינן עשרה.

יוצא מדברי אדמוה"ז דבתפלה לא שייך דין להוציא את היחיד משום ב' דינים, א - דאותו טעם של ברכות השחר וברכת ק"ש "דאין יחיד מוציא את היחיד אפילו מי שאינו בקי אלא בברכת הנהנין וברכת המצות..וברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך בעינן עשרה". שייך גם בתפלה שיש לה ג"כ ברכות שבח והודאה. ב - בתפלה יש דין נוסף, דבקי אין מוציאין אותו בכלל משום "שהתפלה בקשת רחמים היא וצריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו אם יודע".

ולפ"ז לא שייך ענין ערבות בתפלה דענין התפלה הוא דבר פרטי שכל אחד צריך להתפלל בעצמו מב' טעמים הנ"ל.

אדמוה"ז כתב דבברכות שבח והודאה יש ברירה או לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך דבעינן עשרה. היינו דאם לא אומרם בפיו מהני מה שיש עכ"פ המילה שמשתתף לאומרם ברב עם.

ויש לחקור מהו גדר הצבור בנוגע הא ד"צריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו". דיש לומר שכל זה הוא דוקא "אם יודע" להתפלל, אבל אם אינו יודע לתפלל אז בעצם הי' שייך שהיחיד יוציא היחיד, רק דהבעיא הוא משום ברכות שבח והודאה או אפשר לומר דעדיין חל החיוב להתפלל לעצמו וממילא לא מהני ערבות, רק מצד תקון תפלת הצבור או כלשון הרמב"ם לעיל פרק ח הלכה ט, בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה "הרי הן כמתפללין". והויא כתפלת עצמו.

ואולי יש לומר כמו שבברכות שבח והודאה יש ברירה או לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך, כנ"ל. כמו"כ בתפלה יש ברירה או שיתפלל בעצמו או שתהא "תפלת הצבור" ואז "הרי הן כמתפללין".

ובזה יש לבאר דיוק בדברי הרמב"ם שם שכתב שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן..במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. למה כתבה באופן כזה, ולא כתב מיד שליח ציבור מוציא את הרבים "שאינן יודעין" ידי חובתן. וכדומה. ולמה כתב סתם שמוציא ואח"כ כתב בד"א.

וכמו שכתבו המחבר ואדמוה"ז בסימן קכד לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא אבל הבקי אינו יוצא ידי חובתו בתפלת ש"ץ.

ואולי יש לומר דבא להדגיש שהן ב' אופני תפלה. יש תפלה של רבים ויש תפלה "שמתפלל בעצמו". והא דמי שיודע אינו מוציא בתפלת הש"ץ הוא משום דאינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. דאין לו לצאת רק בתפלה חדשה של צבור אם יכול להתפלל בעצמו. (ובאמת לפי מה שכתבנו לעיל בסימן מ"א, שתפלת הצבור שייך לכ"א בודאי אתי שפיר, שתפלה זו של רבים שייך למי שמתפלל אחר שמתפלל, ע"ש).

ויש לדקדק עוד בדבריו, למה כתב לשון של שליח ציבור מוציא את הרבים "ידי חובתן" שהוא לשון כללי. הרי מדובר במיוחד לענין תפלה, והי"ל לכתוב שליח צבור מוציא את הרבים "בתפלתן".

ואולי יש לומר, דבא להדגיש שאין כאן ב' אופנים של תפלה גרידה כנ"ל. רק שעיקר תפלה הוא חובת היחיד, וכל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. ואם במקרה שאינו יכול לבקש על עצמו תקנו "תפלת הצבור" שהוא מצב תפלה שעושה אותן כמתפללין. וממילא כתב "ידי חובתן", שכל עיקר תפלת הצבור אינה שייך רק במקום שמוציא הרבים "ידי חובתן".

ולפ"ז יש לפרש דבריו כאן שכתב, לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו. דמאחר שאין כאן עיקר חובת תפלה ו"אין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו", ממילא הויא "ברכה לבטלה", דלא חל עלי' שם "תפלת הצבור".

והא דמצינו ענין שלוחו של אדם כמותו, היינו משום דאחר שתקנו ענין תפלה זו נתנו בה גדרים של שליחות ואולי אפילו איזה גדרים של ערבות.