E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
כ"ב שבט - ש"פ משפטים - תשנ"ט
הלכה ומנהג
בדין ערבות לנשים
הרב יעקב משה וואלבערג
ר"מ בישיבה

במ"א ריש סרע"א מבואר דחיוב קידוש מה"ת יוצאים במה שהזכיר מקדש השבת בתפלה, והא דצריך לקדש על היין הוא רק מדרבנן. ובדגול מרבבה שם מביא שהוא מסתפק "באיש המקדש ומוציא אשתו וב"ב, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ האיש אינו מחוייב בקידוש מה"ת והנשים כו' חייבות מה"ת, אם יוצאים מן האיש, ואף שכל הברכות אם יצא מוציא כמ"ש בגמ' ר"ה כט, היינו מטעם ערבות כו' והרי כתב הרא"ש במס' ברכות פ"ג דאשה אינה בכלל ערבות, ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות כו', אבל האנשים כו' נתערבו גם בעד הנשים כו'. או"ד שכשם שהנשים כו' לא נכנסו בכלל ערבות כו'".

והיינו, שלשיטת הנו"ב זה פשוט שמפורש ברא"ש שנשים אינם ערבים לאנשים, וגם לעצמם (וכמפורש בצל"ח (ברכות כ,ב) לענין ברכת המזון דאשה דלא אכלה כזית אינה יכולה להוציא אשה דאכלה כדי שביעה, דאינם בכלל ערבות) ומה שהוא מסתפק בו הוא, האם אנשים ערבים לנשים, ומשו"ה היכא דכבר יצא האיש קידוש מה"ת ע"י תפלה, והאשה חייבת בקידוש מה"ת, דלא התפללה, האם יכול האיש להוציאה, דאם אין ערבות לנשים א"כ כיון דכבר יצא שוב אינו מוציא וע"ד ברה"נ.

והנה הא דמביא הנו"ב בפשיטות בשם הרא"ש דאין ערבות לנשים, כבר חלק עליו רע"א בגליון השו"ע שם ובתשובותיו ס"ז, דאין כוונת הרא"ש כמו שהבין הנו"ב.

דהנה בגמ' ברכות כ,ב מבואר, דיש ספק אם נשים חייבות בבהמ"ז מה"ת, ומסיק בגמ' דנפ"מ אם יכולות להוציא אנשים ידי חובתן, והיינו כדמסיק שם דאם אנשים אכלו כדי שביעה אף שהנשים ג"כ אכלו כדי שביעה, הנה אם חיוב הנשים הוא רק מדרבנן, אינן מוציאות האנשים יד"ח.

והקשה הרא"ש שם דמ"ש מהא דאיתא (מח,א) דאם איש אכל כזית ואינו חייב אלא מדרבנן, יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה אף שחייב מה"ת, וא"כ ה"נ, אף דהנשים חייבות עכ"פ מדרבנן, יוציאו האנשים החייבים מה"ת. וע"ז תי' הרא"ש: "י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום, דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זב"ז, אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברה"נ בלא הנאה כו'. אבל אשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". עכ"ל.

והנה הנו"ב הבין כוונת הרא"ש דנשים אינן בכלל ערבות כלל, אבל רע"א חולק עליו וס"ל דהכוונה רק דאי נקטינן דאשה אינה חייבת בבהמ"ז, אזי אין לה דין ערבות למי שמחוייב בברהמ"ז מה"ת, אבל אין הכוונה דאין לה דין ערבות כלל.

והפמ"ג (בפתיחה לאו"ח ח"ב (טז)) ג"כ נסתפק בזה אם נשים בכלל ערבות, והביא הרא"ש וכנראה נסתפק בפי' הרא"ש בב' אופנים הנ"ל של הנו"ב ורע"א. ועי' בפמ"ג סתפ"ט מ"ז סק"ב שס"ל שהפי' בהרא"ש הוא כפי שהבין רע"א, דרק משום דנשים אינן מחוייבות בברהמ"ז, משו"ה אינן בכלל ערבות, וה"ה במצות שאין אנשים מחוייבים אפילו מצד סיבה טכנית, ג"כ אינם ערבים בשביל איש אחר, ומשו"ה מסכים עם פסק הפר"ח, דמי ששכח לספור ספה"ע - וממילא יש ספק אם מחוייב בשאר הלילות דאינו יכול לברך עצמו - דיש שאלה האם יכול להוציא אחרים יד"ח בברכתם (ועי"ז יצא ידי ברכתו בממנ"פ), ופסק הפר"ח דאינו יכול לברך, דכיון דאינו מחוייב בספה"ע, אינו יכול להוציא אחרים יד"ח, ולזה הסכים הפמ"ג שם, וכמקור לזה הביא דברי הרא"ש הנ"ל עיי"ש.

והנה בדעת אדה"ז לכאורה מפורש דלא נקט כהנו"ב בפי' דברי הרא"ש, דהא בסקצ"ז ס"ו כשמביא ההלכה דמי שאכל כזית יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה (לדעה א'), כותב: "שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח אלא במי שאינו מצווה כלל כמו נשים במצות שאינן נוהגת בהן כו'", והיינו לכאורה ברור דהא דנשים אינם יכולות להוציא אחרים, זהו רק במצוות שהם אינם מחויבות בה, אבל כשהן מחוייבות יכולות להוציא, והיינו שהן בכלל ערבות.

והנה ביסוד מחל' הנ"ל בהבנת הרא"ש, דהנו"ב נקט בפשיטות דכוונת הרא"ש הוא שאין בכלל ערבות לנשים. וכנראה אדה"ז וגם רע"א נקטו שכוונת הרא"ש הוא רק שאין ערבות לברהמ"ז כיון שאינן חייבות בה, אבל בשאר דברים שהיא מחוייבת בהן יש לה דין ערבות, לכאורה י"ל שתלוי בהבנת ענין הערבות.

דהנה ערבות י"ל בשני אופנים, או שהוא ענין כללי, או שהוא ענין פרטי. והיינו האם הפי' הוא דיש חיוב כללי להבטיח שכל ישראל יקיימו המצוות שלהם, או שהפי' הוא דזהו המשך מהחיוב פרטי שלו, והיינו דכיון דמחוייב במצוה זה, מוסיף ענין הערבות שצריך להבטיח שגם אחרים יקיימו מצוה זו.

ונפ"מ אם שייך ערבות במצוה שאינו מחוייב בה, דאם הוא ענין כללי, אינו שייך כלל לחיובו הפרטי, וא"כ אף שאינו מחוייב בה מ"מ יכול להיות ערב בשביל אחרים, אבל אם הוא ענין פרטי ששייך להחיוב שלו, פשוט דאם אינו מחוייב בדבר אינו שייך ע"ז ענין דערבות.

ובזה נחלקו אדה"ז ורע"א עם הנו"ב, דהנו"ב נקט בפשיטות דיסוד הדין דערבות הוא ענין כללי, וא"כ אין מקום לומר דבגלל דאשה אינה מחוייבת בברהמ"ז אין לה דין ערבות ע"ז, דמה ענין ערבות להמצוות שיש לה, ומשו"ה נקט בפשיטות דכוונת הרא"ש דאין ערבות לנשים.

משא"כ אדה"ז וכן רע"א נקטו בפשיטות דערבות הוא ענין פרטי, וממילא כיון דנשים אינן מחוייבות בברהמ"ז, מובן בפשטות שאין להם ערבות ע"ז לאנשים.

(וצ"ב מה הי' ההו"א והמסקנא של הרא"ש, היינו האם נתחדש זה גופא דערבות הוא ענין פרטי, או שהי' הו"א דאף דאין ערבות מ"מ מוציא, דלכאורה פשוט דהא דיצא מוציא הוא מדין ערבות).

והנה בספר לקוטי ביאורים ח"ב (קארף) ע' פג מביא ביאור מהרבי באגה"ת פ"ב בהא דמביא אדה"ז הא ד"ראב"ע שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרני' בשבת וחכ' אוסרים, ופ"א יצאה פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו".

וע"ז שואל הרבי מהו הדיוק שהצומות הי' "על שלא קיים דברי חביריו" ולא בפשטות משום שלא מיחה.

וע"ז מביא שם החקירה הידועה בנוגע כמה ענינים חצי שיעור, ולפני עור, האם זה ענין כללי או אם זה ענין פרטי.

וממשיך "בנוגע הוכח תוכיח את עמיתך איז משמע אז דאס איז ניט קיין ענין בפני עצמו נאר אז בכל ענין וענין גייט אריין אין איסור פרטי דער ציווי הוכח תוכיח כו'".

וזהו ההסבר מה שאדה"ז כותב "על שלא קיים דברי חביריו" ולא על שלא מיחה, דהכוונה בהפרק להדגיש שאפילו על איסור קל היו צמים, וא"כ אם התעניתים הי' משום שלא מיחה לא הי' זה נק' דבר קל דהא הוי ענין של שבת - דהמומר לשבת הוי כמומר לכה"ת, ומשו"ה הדגיש דהצומות הי' משום שלא קיים דברי חביריו.

והנה לכאורה הוכח תוכיח שייך לענין הערבות, וא"כ לכאורה מבואר בהשיחה בפשיטות, דענין הערבות הוא ענין פרטי, וזה לכאורה מתאים עם פי' אדה"ז בהרא"ש הנ"ל דהא דנשים אינן בכלל ערבות הוא במצוות השייכות להן כנ"ל.

והנה נוסף על המח' בין הנו"ב והגרע"א הנ"ל אם נשים בכלל ערבות, נחלקו ג"כ לכאורה, אם אנשים חייבים בערבות על מצוות שפטורים עלי', דבפשטות לפי הנו"ב שהביאור בהרא"ש הוא שנשים אינן בכלל ערבות, א"כ יוצא דאם הי' בכלל ערבות - היו ערבות לברהמ"ז, אף שאינן מחוייבות בבהמ"ז. משא"כ לאדה"ז אין הבדל בין אנשים לנשים, אלא כל שאין מחויב בדבר אינו ערב עליה (וכמו בעובדא דהפר"ח הנ"ל דשכח לספור ספה"ע).

והנה ישנו ג"כ מח' בדין לפני עור, אם עובר לפני עור על עבירה שאינו מחוייב בה.

דבתי אמונת שמואל (סוד) ס"ל דאין לפנ"ע שייך, אלא במצוה שהוא מחוייב בה, הובא בפ"ת יו"ד סס"ב. ורע"א בפסחים נקט בפשטות דלפנ"ע עובר אפילו במצוה שאינו מחוייב בה.

והיינו דאף דרע"א נקט בפשיטות בדין ערבות דרק מי שמחוייב בדבר אזי שייכי לדין ערבות, מ"מ בלפני עור נקט בפשיטות דאף דאינו מחוייב בדבר ג"כ שייך ע"ז לפני עור. וזהו כמו שמבואר בשיחה הנ"ל, דאף דבלפני עור יש שאלה אם זהו דין כללי או פרטי, מ"מ בדין הוכח תוכיח פשוט שזהו דין פרטי. היינו שאין שני הענינים שייכים זל"ז. ועד"ז בשיטת רע"א רואים שאף שס"ל שדין ערבות הוא דין פרטי, מ"מ לפנ"ע הוי דין כללי ומשו"ה שייך אפילו בדבר שאינו מחוייב בה.

[ועי' רע"א שבת ג,א דמבואר שם, דבציור דפשט בעה"ב את ידו ונתן לתוך ידו של עני דהעני פטור, דבגמ' שם מבואר דזהו פטור ומותר, וע"ז שואל התוס' דהא עובר על לפנ"ע ומתרץ בר"ן שם דמצד שבת עכ"פ פטור ומותר, אף דמצד לפנ"ע אסור. ומבאר הרע"א דהנפ"מ מזה דפטור ומותר לגבי שבת הוא, דאינו נק' מומר לשבת, ומבואר ברע"א ג"כ דאין לפנ"ע איסור פרטי. וזהו לשיטתו בפסחים הנ"ל דלפנ"ע שייך אפילו בדבר שאינו מחוייב בו].

הלכה ומנהג
אמירה לעכו"ם שבות
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

א] באיסור אמירה לעכו"ם בשבת יש כמה טעמים (ראה בשו"ע אדה"ז סי' רמג סעי' א ובסי' שו סעי' ה).

א) שלא תהא שבת קלה בעיניו ויבאו לעשות בעצמן ב) דכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישרא', ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישרא'... מ"מ מד"ס יש שליחות לנכרי לחומרא. ג) משום ממצא חפצך ודבר דבר שאסור לדבר בשבת דברים שאסור לישרא' לעשותם בשבת.

והנה לטעם דהעכו"ם הוי שלוחו של ישרא' אסור לומר לעכו"ם אפי' בע"ש לעשות מלאכה בשבת דאע"פ דהאמירה היא בע"ש ואין כאן האיסור דודבר דבר שהרי בע"ש מותר לדבר ממלאכות, מ"מ המלאכה שנעשית בשבת הוי בשליחות הישרא' ואסור.

ולטעם דאסור משום ודבר דבר אסור לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה אחר השבת, דאע"פ שמעשה המלאכה נעשה בזמן המותר, מ"מ עצם האמירה אסור משום ודבר דבר.

והנה כשאומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה בשבת יש כאן ב' האיסורים עצם האמירה שאסור משום ודבר דבר וגם המלאכה נעשית בשליחות הישראל.

וראה בשיחת חג השבועות תשכ"ד שמבאר בארוכה הטעם שהביא אדה"ז כל הג' טעמים בשו"ע.

והנה לטעם הב' דהוי בשליחותו של ישראל אסור אמירה לעכו"ם גם בשאר איסורי תורה, משא"כ משום ודבר דבר שייך רק בשבת וראה בשו"ע אדה"ז סי' רמג סעי' א שכתב הטעם משום דהוי שלוחו של ישרא' דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, ואח"כ כתב וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמבואר בשיחה הנ"ל. (וראה בספר לאור ההלכה [לר"י זוין ע"ה] ערך שבת.)

ב] והנה הרעק"א עירובין סח,א הקשה על שיטת הר"ן דסבר ביצה יז,א ריבוי בשיעורים אסור מה"ת, דמדוע אמר רבא התם דניחום (מים) אגב אימי' לצורך המילה של התינוק, ולא יבשל המים רק לצורץ התינוק.

דהרי גם בניחום אגב אימי' התירו אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא הריבוי בשיעורים (המים שמוסיף בשביל בתינוק) לצורך מצוה של מילה, וא"כ מדוע לא נתיר אמירה לעכו"ם שיבשל רק לצורך התינוק.

(דבשלמא אם ריבוי שיעורים הוי דרבנן כדעת הרשב"א שם א"כ יש לומר דרק שבות דשבות התירו לצורך מצוה ולא איסור מה"ת).

ג] ובקובץ שיעורים ביצה יז,א כתב לתרץ דאע"פ דלצורך מצוה התירו אמירה לעכו"ם,

מ"מ כל מה דאפשר למעט בחומרת האיסור של אמירה לעכו"ם צריך למעט.

ולכן אם מבשל מים רק בשביל התינוק יש כאן שני איסורים דאמירה לעכו"ם א) ודבר דבר ב) שהבישול נעשה בשליחותו של שירא'.

משא"כ אם ניחום אגב אימי', אע"פ דריבוי בשיעורים שנתבשל נעשה בשליחותו של ישרא', מ"מ לא ניתוסף שום איסור ודבר דבר מחמת המים שהוסיף לתינוק שהרי צריך האמירה (להעמיד הקדירה עם מים) לצורך האם. והריבוי בשיעורים שיש בקדירה אינו מוסיף שום דיבור במלאכה ולכן כל מה דאפשר למעט בהאיסור צריך למעט (דמאכלין אותו הקל).

ד] והנה יסוד הנ"ל מבואר בשו"ע אדה"ז הל' שבת בסי' רנב בקו"א סק"ה בא"ד "שהרי אף מהר"ם המחמיר לקנות החלב מתיר אפי' לומר לכתחילה כמבואר בהדיא במרדכי ס"ס כד ע"ש אלא משום שאמירה זו דחוי' היא ולא הותרה שצער בע"ח דוחה שבות דרבנן הלכך כל מאי דאפשר עבדינן דהיינו שיקנה החלב כדי שיהי' טורח בשביל עצמו שאף שהותרה אפי' האמירה מ"מ כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישרא' יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה שנעשה כא"ל עשה מלאכתך, כמ"ש בהגמ"ר ספ"ד לענין לקצוץ לגוי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום דשרי לדעתו ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישרא' ע"ש....

והטעם בזה דכשעושה לדעת הישרא' הוי כשלוחו משא"כ לדעתו שאינו אסור רק משום ודבר דבר (ראה בסי' רס"ג קו"א ה).

ומבואר מדבריו דבאיסור אמירה לעכו"ם לדבר מצוה וצער בע"ח צריך למעט באיכות האיסור כמה דאפשר.

ה] והנה אע"פ שמבואר בסי' שו סעי' ה דלצורך מצוה אין כן איסור ודבר דבר דכתיב ממצא חפצך ודבר דבר חפצך אסור חפצי שמים מותרים,

ולכן מותר לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה אחר השבת לצורך מצוה דאין כאן איסור ודבר דבר.

אין הפירוש שבעצם אין איסור ודבר דבר לצורך מצוה, שהרי באדה"ז סי' שז סעי' א' מבואר דלא התירו אמירה לעכו"ם לצורך מצוה אלא היכא שיש צורך בדיבורו. (ולהעיר מאלי' רבה שם).

ומבואר דבעצם יש איסור ודבר דבר גם היכא שמדבר לצורך מצוה אלא שנדחה משום הצורך מצוה. ולכן היכא שאין צורך בדיבורו אסור לדבר ממלאכת שבת אפי' אם מדבר בחפצי שמים.

ועפ"ז שפיר כתב אדה"ז וכן בקוב"ש שהיכא שנדחה איסור אמירה לעכו"ם לצורך מצוה צריך להקל באיסורו כנ"ל.

ו] ולהעיר שבהתוועדיות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הי' מתבטא כשהי' מספר סיפור בתורה מזכיר דברים שבשבת עצמו אסור לעשותו כגון הוא נסע וכיו"ב הי' אומר "ניט אין שבת גירעדט".

ושמעתי הביאור לביטוי הנ"ל שאע"פ דמותר לדבר גם מנסיעה וכיו"ב בשביל חפצי שמים וסיפור בתורה.

מ"מ אין הפירוש שבעצם מותר לדבר אלא שנדחה בשביל החפצי שמים ולכן התבטא "ניט אין שבת גירעדט".

הלכה ומנהג
אכילה והנאה בתערובות
הרב דוב טברדוביץ
ר"מ בישיבת תות"ל – כפר חב"ד

בשו"ע יו"ד סי' קי בש"ך ס"ק נב מביא תירוץ מוהר"ר מרדכי אשכנזי שתערובת הב' מותרת בהנאה ותערובות הג' מותרת אף באכילה. והנה לכאורה הטעם לחילוק הזה הוא שמחמירים באכילה יותר מבהנאה, ולכך צריך עוד תערובות להתירה באכילה. ועפי"ז מקשה בשפתי דעת כאן דא"כ מה ראיה ממי שמתיר בהנאה שסובר שגם איסורי אכילה מתבטלין בתערובות, שמא רק בהנאה התירו מטעם הנ"ל.

ואולי יש לבאר בהסבר החילוק שבין הנאה ואכילה, ומדוע התירו באכילה רק בתערובות אחת נוספת.

דהנה להמחבר כאן תערובת הג' מותרת ותערובת השניה אסורה, והרמ"א כאן כותב שבספק איסור מותר בתערובת השניה. וההסבר לכאורה כי בנמצא ודאי איסור בתערובת הרי כל אחד מהם נחשב כאיסור עצמו שכיון שהוחזק איסור בתערובת ואינו בטל הרי כל אחד כגופו של איסור. משא"כ בספק איסור הרי ודאי שאין התערובת חמורה מהאיסר בעצמו שהוא רק ספק, וע"כ בתערובת נוספת ה"ז נעשה ספק ספיקא ומותר.

ועפי"ז יש לבאר שבאיסורי הנאה כיון שיש דרך למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבה, ובע"ז ג"כ יכול להשליך דמיה לים המלח, וממילא להתיר כל הנותר, ולדעת הלבוש ג"כ בשאר איסורי הנאה יש תקנה של הולכת דמים לים, וכמ"ש בזה הש"ך בסימן קי סק"ב. א"כ דבאיסורי הנאה שנתערבו ברוב היתר ודאי אין שייך לומר שנחשב איסור וכאילו הכל איסור, שהרי כנ"ל יש תקנה ליהנות מהתערובות, וא"כ ע"כ נחשב שהיתר ואיסור מעורבים ולא רק איסור נמצא שם, ולכן מספיק תערובת שניה כדי שיחשב לספק ספיקא.

משא"כ גבי איסורי אכילה כיון שנעשה שם איסור על כל התערובת ואין דרך להתיר אכילתם, א"כ נחשב כל אחד כודאי איסור, ולכן בתערובת השניה נחשב ספק אחד ובתערובת השלישי נחשב לספק ספיקא. ולפי"ז מיושב תמיהת השפתי דעת הנ"ל ששואל מנ"ל שמי שסובר שמועיל תערובות להתיר הנאה יתיר ג"כ באכילה דשמא איסורי אכילה חמורים יותר כנ"ל. אבל לביאור הנ"ל מובן כי כל החומרא באכילה היא רק שצריך עוד תערובות כדי שיחשב לספק ספיקא שכיון שכל אחד מתערובת הראשונה הוא איסור מוחלט שאין לו היתר ה"ז נחשב כודאי איסור כנ"ל, אבל לפי"ז ודאי שיותר בתערובת הג' ורק מצד אחר יש מקום לאסור, מצד השיטה שאפילו הרבה תערובות אין מועילין שכמו שאין דבר חשוב מתבטל ברבוא, כך אין מתבטל בהרבה תערובות משום שנחשב כאילו התערב ביחד בכולם.

ובאמת שיטה זו נאמרה בפירוש גבי כוס של ע"ז שהוא איסורי הנאה, וממילא יוצא שהמחמירים מחמירים בזה בין באיסורי הנאה ובין באיסורי אכילה, והמתירים מכיון שע"י תערובת נוספת נחשב לספק נוסף ולא חשבינן כאילו נתערבו בבת אחת לא מצאנו בסברתם לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, ורק שמוהר"ר מרדכי אשכנזי סובר מסברא שבאכילה אפשר שצריך ג' תערובות אבל בהנאה אין שום סברא להצריך ג' תערובות, וכנ"ל. וממילא מובן שהמ"ד שמתיר באיסורי הנאה בתערובות ודאי יתיר גם באיסורי אכילה ורק גבי מספר התערובות יש סברא להוסיף עוד תערובות באיסורי אכילה, כנ"ל.

והנה בשפתי דעת סקנ"ב משמע שאם מחלקים בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה הרי שאם נתערב שני תערובות יהיה מותר בהנאה ואסור באכילה. ולפי"ז המובא בגמרא זבחים עד, שבפירות חשובים אסור תערובת השניה ומותר רק תערובת השלישית היינו שאסור באכילה, אבל בהנאה מותר. ולפי"ז אם היה פירות ערלה שנתערבו שני פעמים יאסרו באכילה ויותרו בהנאה.

אך לביאור הנ"ל אפשר שדבר שאסור באכילה ובהנאה כמו ערלה אין לחלק בין איסור אכילה והנאה כלומר שכיון שיש ע"ז שם איסור גמור בתערובת הראשונה ה"ז כודאי איסור ורק תערובת הג' מותר ורק בכלי של עבודה זרה שאין שייך בזה אכילה כלל אז מתירין בשני תערובות.

ולפי זה יומתק הלשון בגמרא בזבחים עד, שגבי פירות צריך שלש תערובות דוקא, וברש"י שם מבאר שהאיסור או ערלה או תרומה. והרי ערלה אסורה גם בהנאה ומ"מ לא הוזכר כלל שיש צד היתר אחר תערובת השניה גבי הנאה ואפשר שהיינו כנ"ל שכיון שפירות ראויים לאכילה א"כ תערובת הראשונה נחשבת כאיסור ודאי כיון שאין דרך כלל להתירם באכילה כנ"ל וממילא נחשבים גם כודאי איסור גבי איסור הנאה [שהוא מסתעף מאיסור אכילה] ולכן בתערובת השניה אסור גם בהנאה, ורק בתערובת השלישית מותר גם באכילה וגם בהנאה. ולכן סתמה הברייתא שתעורבת השניה אסורה, דהיינו שאסורה לגמרי גם בהנאה כנ"ל.

אבל לשפתי דעת החומרא באכילה היא מצד שנראה כגנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו, משא"כ בהנאה שאין גנאי מותר.

הלכה ומנהג
"המזלזל בנט"י"
הרב אפרים הלל הלוי העלער
חבר כולל מנחם שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

ז"ל אדה"ז בתחילת סדר נט"י לסעודה, "גרסי' בגמרא המזלזל בנט"י בא לידי עניות ופרש"י שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית בצמצום. אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא, וע"כ אין ליטול ברביעית מים בצמצום אלא יטיל בשפע" עכ"ל.

ולכאו' צ"ע מה שכפל עוה"פ "וע"כ אין ליטול ברביעית מים בצמצום" הרי לכאו' הביא כבר כן מפרש"י.

והנראה לומר בזה, דהנה מדברי אדה"ז מבואר דהנוטל ברביעית מים מצומצם הוה בכלל מזלזל בנט"י, ובא לידי עניות, וכ"ה גם בשו"ע רבינו (סי' קנח, בעי' טו) "ואפי' הנוטל ידיו ברביעית מצומצם מביאו לידי עניות" עי"ש.

אולם המחבר בשו"ע חילקן לשנים, דתחילה בסעי' ט כתב, צריך ליזהר בנט"י שכל המזלזל בנט"י חייב נידוי ובא לידי עניות וכו' ואח"כ בסעי' י' כתב, אע"פ ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע, הרי דאין הנוטל ברביעית מצומצם בכלל אלו שבאים לידי עניות, ואי"ז חשיב מזלזל כלל, (אלא שמ"מ עדיף ליטול בשפע).

וז"ל בגמ' שבת (סב,ב, והוא מקור להנ"ל), ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות וכו' ומזלזל בנט"י אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל, אבל משא ולא משא, (-פרש"י רביעית בצמצום) לית לן בה, ולאו מילתא היא דאר"ח אנא משאי מלא חפני מים וכו'.

ולכאו' הביאור הוא, שרבא ס"ל דרביעית בצמצום אינו בכלל המזלזל ("משא ולא משא לית לן בה"), וע"ז קאמר הגמ' ד"לאו מילתא היא" ורביעית מצומצם שפיר הוה בכלל המזלזל בנט"י ומביא לידי עניות, והוא כמבואר בדברי אדה"ז שהנוטל ברביעית מצומצם הוה בכלל המזלזל בנט"י, ומביא לידי עניות, ודברי השו"ע צ"ע שלא כלל הנוטל ברביעית מצומצם בכלל המזלזל.

ואוא"ל, (דס"ל להשו"ע בביאור דברי הגמ') שרבא ס"ל דרביעית בצמצום לא הוה בכלל המזלזל כלל, וע"ז קאמר הגמ' "ולאו מילתא היא" דאכן אינו בכלל המזלזל, אבל מ"מ עדיף ליטול בשפע כדאר"ח אנא משאי מלא חפני מיא וכו', היינו שלכתחילה יטול בשפע, הגם שרביעית מצומצם אינו מביא לעניות.

ובאמת משמע כן מדברי ר"ח (- שמשם הוכחת הגמ'), שהרי ר"ח רק אמר שהוא נוטל מלא חפני מיא, ויהבו לו מלא חפני טיבותא, היינו שטוב ליטול בשפע, אך עדיין אינו מוכרח כאן שהנוטל ברביעית מצומצם מביא לידי עניות והוה בכלל המזלזל.

וי"ל דזהו מה שמאריך רבינו בתחילת הסדור, ואחרי הביאו דברי ר"ח כ' עוה"פ "וע"כ אין ליטול ברביעית מצומצם", - הגם שכבר הביא כן לפנ"ז מפרש"י – דאכן מר"ח נלמד דאם אינו נוטל בשפע אלא בצמצום מביא לעניות. שהרי מהא דר"ח נוטל בשפע, ויהבו לו טיבותא, מובן דאם נוטל בצמצום אדרבא ויבא לידי עניות.

הלכה ומנהג
קנין בשבת
הרב שמואל זייאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל – חובבי תורה

הל' בשו"ע (סי' שו סי"א) "מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת. . .", והיינו שעצם מעשה הקנין עצמה מותרת היא. אבל המג"א שם (ס"ק יט) כ' שהמ"ץ בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אא"כ קנה מע"ש (דאז מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב). וכן כ' אדה"ז "הלוקח בית או שדה מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת. . ." דנראה כהמג"א דההיתר הוא רק לומר לו לכתוב ולא עצם הקניה.

כמה שקו"ט בדברי הירו' מ"ק פ"ב ה"ד שמותר לקנות בשבת. ויש שלומדים שהכוונה שם שמראה להגוי איפה הם המעות אבל אין ליתן לו המעות דהוא מקח גמור במעשה וטלטול וזה לא התירו (האליהו רבה). ויש מי שאומר שהכוונה בירושלמי הוא שעשו הקנין לפני השבת וגם עצם הקנין אסור לעשות בשבת.

וראה גם בשו"ת תורת חסד או"ח סי' כז שמביא דין זה והפוסקים שאסור לעשות קנין בשבת גם לענין ישוב א"ישעליה התירו יותר מבשאר מצות.

ויש להבין הטעם שהחמירו יותר בשבות דמו"מ מבשאר שבותים.

יש הלומדים חילוק בין שבות דעשיה (קנין) בין שבות דאין בו מעשה (אמירה לעכו"ם) ע"ד חילוק הגמ' בעירובין סח.

וזה מתאים להאליהו רבה המתיר שבות דקנין כשאין עושה מעשה אלא מראה להגוי המעות. אבל לפי אלו שאין מחלקים בזה (ומשמע שכן הוא דעת אדה"ז שכ' ההיתר רק לכתוב שטר מכירה (לראיה) אבל לא לעצם הלקיחה והקנין,) צריך ביאור מה שמחמירים בזה.

ונראה לומר שהוא מבואר בדברי אדה"ז בסי' רסא, דמבאר הא דאין לעשות עירובי תחומין בביה"ש משום שהוא קנין (קונה שביתה) ואין עושין קנין גם בביה"ש. ואע"פ שהתירו כמה שבותים בביה"ש לצורך מצוה והפסד מרובה לא התירו עירוב תחומין לפי "(ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סימן יג)". ולכן לא התירו שבות זה גם בנוגע לישוב א"י (אע"פ שהתירו שם במיוחד אמירה לעכו"ם למלאכה דאורייתא, לא התירו לעשות קנין).