E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ דברים - שבת חזון - תשס"ב
נגלה
שינוי החוזר לברייתו בשינוי השם
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בב"ק (סז, א) מקשה על המ"ד שס"ל יאוש לא קני בגזלן: "מתיבי הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר [הרי שיאוש קנה, דאל"כ איך יכולים הגנב והגזלן להקדיש ולתרום תרומה, והא אינו שלו]. אמרי, התם איכא שינוי השם דמעיקרא טבלא והשתא תרומה. הקדש, מעיקרא חולין והשתא הקדש" [ולעיל אמר ר' זירא ששינוי השם עם יאוש קני לכו"ע].

ובתוס' שם (ד"ה מעיקרא טבלא) כתוב וז"ל: "ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו על ידי שאלה, כדאמרי' בהאשה רבה (יבמות פח, א) ובסוף הנודר מן הירק (נדרים נט,א) [ומבואר בגמ' לעיל ששינוי השם החוזר לברייתו אינו שינוי השם אמיתי] - מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא, עכ"ל.

והנה גם הרשב"א הקשה קושיית התוס', ואינו מקבל תירוצם של התוס' (דלא שכיחא) ומתרץ באופן אחר, וז"ל: וי"ל דמ"מ כיון דלאו מצוה לאשתולי עלייהו לאו חוזר לברייתו חשבינן לי, ואכתי לא מחוור בעיני, דהא אפילו צמר חשבינן חוזר לברייתו ואע"ג דלא שכיחי, ומסתברא דכל שאפשר לחזור לברייתו בלא סיוע אחרים קרינן חוזר לברייתו אבל אלו שצריך ג', אע"ג דשלשה הדיוטות שכיחי, וכדאמרינן בשלהי פרק כירה, אפ"ה לא חשבינן לי' חוזר לברייתו, עכ"ל.

ולכאורה גם דבריו צריך עיון: מה אכפת לן שצריך סיוע אחרים, וכי בשביל כך אי"ז חוזר לברייתו, וכי צמר ועשאן בגדים הוו יותר חוזר לברייתו (אף שצריך לעבוד קשה להחזירו לברייתו), מלקבץ ג' הדיוטות דשכיחי ולשאול על התרומה?

והנה במק"א כתבתי לבאר מחלוקת תוס' והרשב"א ע"פ מה שמבארים ענין שינוי החוזר לברייתו בב' אופנים: א) בודאי כשיוחזר החפץ להנגזל יקלקל הנגזל מעשה הגזלן ויחזירו לברייתו, לכן אף שעכשיו יש בו שינוי, מ"מ כיון שמסתמא יחזירו הבעלים לברייתו אי"ז שינוי.(ראה נתה"מ סק"א) ב) ע"פ מה שאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת ש"פ בשלח תשכ"ט נמצא, דזה ששינוי החל"ב אינו קונה ה"ז כענין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" היינו לפי שהוא ראוי לחזור לברייתו, אין מעכב מה שלפועל עדיין בשינוי עומד, כי היות ו"בכח" יש בו חזרת הדבר אנו דנים החפץ כאילו כבר חזר לברייתו.

והנה כבר כתבו האחרונים שאף שבנדון דתרומה אין לומר דהבעלים בודאי יחזרו לברייתו ע"י שאלה, שהרי בפשטות צ"ל השאלה ע"י הגזלן שהוא הוא הנודר, מ"מ גם כאן י"ל כעין זה שבודאי יכוף הבעלים את הגזלן ע"י בי"ד וכיו"ב שישאל על נדרו ויחזרו לטבל וכו'.

ומובן שלפי אופן הא', דגדר שינוי החוזר לברייתו (להלן: החל"ב) הוא שבפועל יוחזר לברייתו, הנה אם הוא דבר דלא שכיח (כתוס'), הרי מסתמא לא יוחזר בפועל לברייתו, ובמילא אי"ז בגדר שינוי החל"ב. משא"כ לאופן הב' שענינו הוא שהיות ואפשר שיוחזר לברייתו הרי כבר מעתה ישנו בכח שהדבר ישוב לברייתו. א"כ אין נוגע אם זה שכיח או לא, כי סו"ס בכח ישנו חזרת הדבר, ולכן גם אם לא שכיח להחזירו לברייתו ה"ז בבחי' שינוי החל"ב.

לאידך, אם לא מצד הטעם דלא שכיח, הנה מצד הטעם דצריך ג' הדיוטות (כהרשב"א) ה"ז להיפך - דלאופן הא' שמסתמא יוחזר לברייתו, הנה מה אכפת דצריך סיוע מן האחרים, והרי לפועל מסתמא יקבץ הבעלים ג' הדיטות ויכוף את הגזלן לשאול על נדרו, וע"כ ה"ז עדיין בגדר שינוי החל"ב, אבל לאופן הב' (שהוא לפי שבכח הדבר ההוא לחזור לברייתו), הרי אם צריך סיוע מן אחרים ע"ז, הרי אין לומר שבכחו של הדבר ההוא לחזור לברייתו, שהרי הדבר ההוא עצמו אא"פ לחזור לברייתו.

ובזה י"ל דנחלקו התוס' והרשב"א: התוס' ס"ל כאופן הא', ולכן תירצו דבנדון דאינו שכיח אי"ז בגדר שינוי הח"ל (משא"כ בצמר ועשאן בגדים אף שקשה יותר להחזירה לברייתו, מ"מ ה"ז שכיח יותר), משא"כ הרשב"א ס"ל כאופן הב', ולכן אא"פ לו לקבל התי' דל"ש, ולדעתו התירוץ הוא שצריך סיוע מאחרים. ולאידך אא"פ לתוס' לקבל תירוץ זה, כי לשיטתו אין חסרון בזה שצריכים אנשים מן הצד ואעפ"כ ה"ז שהחל"ב, ולכן הוכרחו לתרץ דהוא משום דל"ש.

אמנם באמת נ"ל שגם התוס' ס"ל כאופן הב' בענין שהחל"ב, ורק בנדו"ד - שהוא שינוי השם החל"ב -סברי שהסברה זו אינה מתאימה, ומוכרחים לומר שבנדו"ד ההסברה בשינוי החל"ב הוא כאופן הא':

דבשלמא בשינוי החל"ב ע"י שינוי מעשה י"ל דהחומר כמו שהוא עכשיו כולל בתוכו כל הצורות, לפי שאפשר לעשות ממנו כל הצורות, ובמילא עכ"פ בכח הוא כמו שהי' לפני שנעשה השינוי, כי הרי ראוי הוא לחזור לצורתו הראשונה. משא"כ ב"שם" א"א לומר שהוא כולל בתוכו כל השמות שאפשר להעמיד עליה, כי אין ענין ה"שם" גדר של הצטיירות בהחומר,כמובן.

ויתירה מזו, בשינוי שם גופא ישנם ב' אופנים: א) שינוי שם עצם הדבר, כמו "מעיקרא קרי לי' משרא והשתא אברזין, או "מעיקרא כשורא והשתא טללא" וכיו"ב, שזה איירי בשם המתאר הדבר. ב) שינוי של בעלות הדבר כמו "מעיקרא טיבלא והשתא תרומה; מעיקרא חולין והשתא הקדש", ששם תיאור הדבר נשאר כמקודם (תבואה או פירות וכיו"ב), והשינוי בהשם הוא רק בהבעלות של הדבר מעיקרא הי' שם בעלות הדיוט ע"ז, ועכשיו שם בעלות הקדש בזה, וכ"ה בטבל ותרומה. ומובן שאפילו אם נדחוק שכמו שכל הצורות כלול בהחומר בכח, לפי שאפשר שיצטייר באופן כזה, כמו"כ כל השמות העלולים לבוא ממנו כלולים בו בהעלם, ה"ז רק בשמות כאלו הבאים לתאר תואר וצורת הדבר, כי בזה י"ל שמכיון שהצורה ישנה בו בכח, כמו"כ ישנו בו בכח ה"שם" המגדיר את הצורה (וכדמשמע מהמובא לעיל "שינוי מעשה מאי טעמא התם מעיקרא עצים השתא כלים, שינוי השם נמי מעיקרא קרו לי' משכא והשתא אברזין"), אבל השם שאינו שייך לצורת הדבר, כ"א לבעלות הדבר וכיו"ב, בזה אין לומר שהשם חולין וטבל ישנו בו בכח.

ובזה פליגי הרשב"א ותוס': לדעת התוס' אין לתווך גדר שהחל"ב דשינוי השם כשאר שהחל"ב שהוא מטעם שנמצא בו ב"כח" הנ"ל, ולכן הוכרחו לפרש שבנדו"ד שהחל"ב ענינו רק לפי שבפועל יחזור אח"כ לברייתו. ולכן תירצו שבדבר דלא שכיח אי"ז שהחל"ב.

משא"כ הרשב"א ס"ל שגם בשינוי החל"ב דשינוי השם כזה יש לומר שבכח יש בו כל שמות דהבעלות שעלולים להיות, ולכן ס"ל שגם בנדו"ד גדר שהחל"ב הוא לפי שבכח יש בו עכשיו החזרה לברייתו, ולפיכך תירץ שהיכא שצריך סיוע אחרים אי"ז שהחל"ב.

והנה י"ל דב' סברת אלו תלויות בב' סברות אחרות - ובהקדים:

לעיל אמר ר' יוסף: "שינוי מעשה מ"ט, התם מעיקרא עצים השתא כלים, שינוי השם נמי מעיקרא קרו לי' משכא והשתא אברזין" ומפרש הרמב"ן במלחמות לקמן (קיד, א) וכ"כ הרשב"א שהפי' הוא שגדר שינוי מעשה דקונה ה"ז לפי שהוא שינוי השם, ומזה מוכיח שבודאי ששינוי השם גדר חזק הוא. ולכאורה מה הכריחו לומר שטעם קנין בשינוי מעשה הוא לפי שנתשנה שמו, דילמא הוא משום השינוי מעשה עצמו?

וי"ל בזה: בארתי במק"א (בספר שערי ישיבה גדולה חט"ו היוצא לאור זה עתה ע"י ישיבתנו), דענין שינוי קונה יש לבאר בב' אופנים: א) כשמשתנה החפץ נשתנה מציאותו ונעשה חפץ חדש, היינו שהוא מציאות טבעי וממשי. ב) כשמשתנה החפץ עדיין נשאר מציאות החפץ כמקדם, אלא שזהו מציאות תורנית, שע"פ דין תורה כשמשנים חפץ אי"צ להחזירו כמו שהוא בעין ועי"ש שזוהי מחלוקת אביי ורבא, שלרבא שינוי הוה גדר תורני, ולאביי ה"ז שינוי ממשי ומציאותי.

ובארתי שם שזה תלוי מהו תוכן גדר "שינוי", היינו אם רק כשנשתנה עצם הדבר ה"ז נקרא שינוי הדבר, או שגם שינוי בהתואר והצורה נק' שנשתנה הדבר, דהרי בנדון שינוי מעשה כמו צמר ועשאן בגדים וכיו"ב לא נשתנה עצם חומר החפץ, כ"א צורת החומר, ולכן אם שינוי בצורה נק' ג"כ שינוי, הרי כל שינוי מעשה הוא שינוי בפועל, ואם רק שינוי בעצם הדבר נק' שינוי, א"כ כשנשתנה רק הצורה אי"ז שינוי בפועל, כ"א שהתורה קראו שינוי (וע"ד ביאור הרגצובי במחלוקת ר"י ור"ש בביאור גדר השבתה, כפי שמובא בלקו"ש ח"ז שיחה א' לפ' בחוקותי בארוכה).

והנה כדי להמתיק הסברא שגם שינוי בצורת הדבר ה"ז שינוי אמיתי אף שסו"ס לא נשתנה עצם הדבר, י"ל: שזהו לפי שע"י השינוי בצורת הדבר נשתנה שם הדבר וזה שייך להעצם, כדלקמן, ולכן פשוט לי' לר"י שהטעם ששינוי מעשה קונה ה"ז לפי שיש כאן שינוי השם - ובזה יתבאר ג"כ עומק מחלוקת אביי ורבא הנ"ל, כדלקמן.

הביאור בזה: מבואר בכ"מ בחסידות שבענין השם ישנם ב' ענינים הפכיים: א) מצד אחד ה"ז הארה בעלמא ואי"ז שייך לעצם הדבר הנקרא בשם הזה. שהרי לולא הזולת לא הי' העצם צריך לשם כלל. ב) לאידך ה"ז נוגע לעצם הדבר, עד שכדי לעורר אדם מהתעלפות הנה כשכל תרופה אחרת אינה מועילה, קוראין לו בשמו וזה מעוררו. וכ"ה בשמות שאר דברים, דשם הדבר מתאר עצם הדבר וכו' (ראה לקו"ש חט"ו שיחה ג' לפ' בראשית).

לפי"ז כשמשתנה שם הדבר הרי משתנה עצם הדבר (עכ"פ פרט בעצם הדבר), ולכן ס"ל לאביי שכל שינוי מעשה הגם שהוא שינוי רק בצורת הדבר, ה"ז שינוי בפועל, כי יש כאן גם שינוי השם, ובמילא יש כאן גם שינוי בעצם הדבר.

משא"כ רבא ס"ל שהעיקר בשם אינו פרט הב' שהוא נוגע להעצם, כי הוא דבר שבהעלם וכו', ובגילוי הרי שם הוא רק הארה בעלמא, ולכן אי"ז מספיק שבשביל זה נאמר שהשינוי מעשה הוא שינוי בעצם הדבר, ובמילא מוכרח ללמוד שאי"ז שינוי בפועל, אלא שהתורה אמרה ששינוי זה סגי להקנותו עצם החפץ (אלא שי"ל שגם לרבא זהו טעם למה חידשה התורה דין זה גופא, לפי שבהעלם עכ"פ יש לו שייכות להעצם, וכנ"ל).

לפי"ז נמצא שכמו שיש לבאר ב' אופנים בענין שינוי מעשה, אם זה שינוי בפועל או רק שינוי מצד דין תורני, כמו"כ יש לבאר גדר שינוי השם [ואדרבה שינוי השם זהו המקור להב' אופנים בשינוי מעשה, כנ"ל]:

אם העיקר בענין השם הוא זה שהוא הארה בעלמא, הרי אין שינוי השם שינוי בפועל, כ"א דין תורה ששינוי השם מועיל להקנותו עצם החפץ (וי"ל שזה גופא הוא מצד שיש בו בהעלם שייכות להעצם). אבל אם העיקר בשם הוא שייכות להעצם, הרי כשנשתנה השם נשתנה עצם החפץ בפועל, ולכן קנאו.

וי"ל שבזה פליגי התוס' והרשב"א, לדעת התוס' גדר שינוי השם הוא רק דין התורה אבל לא שנשתנה החפץ בפועל, וא"כ אין לומר שכולל בכח כל השמות העלולים לבוא כי רק אם השם הוא חלק מן (עצם) הדבר, י"ל שכולל בתוכו כל השמות, כי רק ב"דבר" אפשר לומר שכולל בכח כל מה שאפשר להיות, אבל אם הוא רק הארה בעלמא, הרי אי"ז חלק הדבר, כ"א דבר עצמאי שמחוץ להדבר, הרי אין כאן דבר מה שיכלול בתוכו כל האפשריות (כי השם עצמו אינו ממשית לומר שכולל בתוכו וכו'), ולכן ס"ל שמוכרח לומר שענין שהחל"ב בשינוי השם אינו לפי שכולל בתוכו בכח גם השם שהי' לו לפנ"ז, כ"א לפי שבפועל יחזירו הבעלים לברייתו, ויהי' כגדר שהחל"ב דשינוי מעשה שענינו שעכשיו כולל בכח מה שאפשר לחזור לברייתו, כי לפי סברא זו הרי אין גדר שינוי מעשה תלוי בשינוי השם.

אבל הרשב"א ס"ל שעיקר בשם הוא זה שקשור עם העצם [ולא רק שם תואר הדבר כ"א גם שם הבעלות (מכיון שענינו שם הדבר)] ולכן שינוי השם ה"ה שינוי בפועל, ואפ"ל שהשם שהוא הוא הדבר עצמו כולל בתוכו כל השמות שאפשר להעמיס בו. ולכן לדעתו שהחל"ב בשינוי השם הוא ג"כ מטעם שבכח יש בו עכשיו החזרה לברייתו ובמילא אין לתרץ שכאן שאני מטעם דלא שכיח, אלא מטעם דהחזרה לברייתו צ"ל ע"י דבר שחוץ ממנו, וזה אין כלול בו בכח ג"כ.

נגלה
באיסורא אתי לידיה לענין יאוש בגזילה
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא'

בגמ' ב"ק (סו, ב), הקשו על השיטה דיאוש אינו קונה מהא דתנן "עורות שנגנבו או נגזלו הרי לאחר יאוש מחשבה מטמאתן (משא"כ לפני יאוש)? ותירצו, דההיא מיירי בשקיצען (שעשה איזה מעשה בגוף העור). והקשו, דהלא דין זה מדובר (גם) במקרה שחשב על העור להיות עיצבא (כעין שולחן הרמי) "ועיצבא אין צריכה קיצוע"? ולבסוף תירצו דהקנין באה מחמת שינוי השם "מעיקרא קרו ליה משכא (עור) והשתא אברזין (עיצבא)", ע"כ.

והנה בב' התירוצים של הגמ' מצינו שהרמב"ן חלוק עם שאר הראשונים; בהתירוץ דמיירי דשקיצען מפרשים רש"י ותוס' (ועוד), דהשינוי מעשה של קיצען מהני לקנותן יחד עם היאוש. והיינו, דאע"פ דבכלל הרי שינוי מעשה מהני לקנות (חפץ הגנוב) לבד, מ"מ שינוי כזה של קיצוע נחשב לשינוי 'זוטא', ואינה קונה לבד, ורק בהצטרף עם יאוש הבעלים, אז מהני לקנות, ועד"ז בתירוץ הגמ' שקונה בשינוי השם כתבו התוס' (בד"ה שינוי השם, ובפירוש הראשון בד"ה הא לאו הכי) ד"שינוי השם גרידא לא קני בלא יאוש וכו'".

ואכן, כן הוא פשטות הסוגיא: דהרי ב' התירוצים באו לבאר דברי המשנה אודות העורות שנגנבו וכו', והרי מבואר שם דרק לאחר יאוש הרי מחשבה מטמאתן, וא"כ בפשטות צ"ל דלפי ב' התירוצים הרי מה שמועילים לקנות (הקיצוע או שינוי השם) הוא בצירוף היאוש כמפורש בהמשנה.

אמנם, הרמב"ן (במלחמת ה' לקמן פ' עשירי, דף מ"א בדפי הרי"ף), חולק על ב' הפרטים הנ"ל, וס"ל דבמעשה של קיצוע הוה שינוי מעשה גמור לקנות בו, וגם שינוי השם קונה לבדו בלא צירוף היאוש [והא דיוצא מסוגיין שבעינן גם ליאוש במקרה דעורות - ראה לקמן].

ומביא ראי' לשיטתו: "תדע דיאוש לא מהני ביה, דהא לא מהני יאוש אלא היכא דבהיתרא אתא לידיה, אבל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא מהני למ"ד יאוש כדי לא קני . . ואפי' בהדי שינוי השם . . ומכלל זה אתה למד דשינוי השם אינו צריך ליאוש, שאם אין שינוי השם בלבד קונה, אף היאוש לא יקנה, שהרי יאוש זה אינו כלום הואיל ובאיסורא גמורה אתא לידיה. ויאוש שאינו קונה אינו מצטרף לקנות . . כללו של יאוש כל היכא דבאיסורא אתו לידיה לאו כלום הוא".

והמתבאר מזה, שלהרמב"ן קרי למ"ד יאוש לא קני (מחמת האי טעמא דבאיסורא אתא לידיה), לאו כלום הוא, ולכן א"מ להצטרף עם עוד דבר לפעול קנין, משא"כ להתוס' וסיעתו הרי גם אם יאוש לא קני, מ"מ בצירוף לעוד דבר (כשינוי מעשה זוטא או שינוי השם) מהני לקנות.

ב. ונראה פשוט, דפלוגתא זו מתבארת ע"פ דברי האחרונים בביאור פלוגתת התוס' והרמב"ן בגדר האי סברא דבאיסורא אתי לידיה (ראה בפרט בברכת שמואל סי' ל"ה); שהתוס' כתבו (סו,א ד"ה הכא נמי) שהשאלה בגמ' באם יאוש קונה בגזילה או לא, שייכת גם באבידה - כשהבעלים התייאשו אחר שהאבידה כבר באה לידו של המוצא (דבאם יאוש מהני לקנות בגזילה, אז גם באבידה יצטרך להשיב אז רק "דמים", משא"כ אם יאוש בגזילה לא קני אזי גם באבידה יצטרך להשיב גוף האבידה]. ומובן א"כ, דלהדיעה דיאוש אינה קונה בגזילה משום דבאיסורא אתי לידיה, אז היינו טעמא דלא מהני באבידה אחר שכבר בא לידי המוצא.

ולפי שיטה זו מבארים, דהסברא של "באיסורא אתא לידיה" פירושו: דהיות וכבר חל עליו החיוב השבה (בין בגזילה בין באבידה), א"כ אין בכח היאוש להפקיע ממנו חיוב זה, ולכן לא מהני לקנותו.

אמנם, הרמב"ן הסביר (במלחמת ה' ב"מ פ"ב יד,ב בדפי הרי"ף) דמה שיאוש לא מהני גבי אבידה שנטלה קודם היאוש, משום "שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים". והרי טעם זה לא שייך בגזילה (דהגזלן לא לקחו לשמרו עבור הבעלים, כמובן). וע"כ דהטעם ד'באיסורא אתא לידיה אצל גזילה הוה מסברא אחרת שאינה שייכת אצל אבידה.

ומבארים, דלשיטה זו הרי באיסורא אתא לידיה - בגזילה - אומר (לא רק דמחמת החיוב השבה אין היאוש יכול לחול, אלא) דבמקרה כזה לא נאמרה בכלל כל הענין דיאוש: דיאוש נאמרה רק להתיר לקיחת אבידה ולא לקנות דבר שלקחו באיסור. ע"כ תוכן דברי האחרונים בקיצור.

והיוצא מזה, דלפי התוס' הרי זה שיאוש לא קונה הגזילה הוה מחמת חיוב ההשבה המוטלת עליו, אבל לא שהיאוש בעצם אינה יכולה לפעול כאן. וא"כ מובנת גם שיטתם דלעיל - דבמקרה שנתוסף כאן עוד דברים (שינוי השם וכדומה) אפשר שהם יצטרפו עם היאוש לקנות, היות ובעצם הרי היאוש כן יכולה לפעול גם כאן.

משא"כ לפי הרמב"ן מובן, דהיאוש אצל גזילה אינה כלום, וכנ"ל שמעולם לא נאמרה בתורה דין יאוש לקנות איסור. ומובן בפשטות שלשיטה זו גם א"א שיצטרף עם עוד דבר לקנות עי"ז.

ג. והנה הזכרנו לעיל, דמסוגיית הגמ' כאן מבואר דבמקרה של עורות שנגנבו בעינן גם ליאוש הבעלים בנוסף להקיצוע או שינוי השם. ובאמת כן מבואר ג"כ ממש"כ בגמ' כאן דהא דקתני "הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה וכו'", הוה מחמת שינוי השם, והרי בגמ' לקמן (קד, א) מבואר דהמדובר הוא אחר יאוש דוקא, וא"כ גם כאן מגמ' זו יוצא דבעינן לשניהם ביחד לפעול הקנין, וקשה לכאורה לדעת הרמב"ן הנ"ל.

וקושיא זו הוא גם לפי פירוש א' בתוס' (ד"ה הא לאו הכי בא"ד): די"ל דבאמת שינוי השם יכול לקנות לבד בלי יאוש, וקשה א"כ מב' הגמרות שהזכרנו. ומתרצים התוס' ". . והיאוש אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין, דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם, וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם וכו'".

וגם הרמב"ן תי' קושיא זו - אמנם נראה שהוא באו"א מהמבואר בתוס', דז"ל שם (במלחמות בא"ד) " . . אע"פ שגנב בשינוי השם בלבד, אם לא נתייאשו הבעלים אינן יורדין לידי טומאתן במחשבה של אלו, שכיון שהבעלים מחזרין אחר הגזלן להעמיד אותו בדין, אין מחשבתו של אותו גזלן מחשבה גמורה . . שמא יחזירנה לבעלים לכשיעמידו בדין . .וכל היכא דאיכא למימר דלמא ממליך אין יורדים לידי טומאתן . . אבל אם איכא יאוש מסתמא מימר אמר גנב לעולם לא יעמידנו בדין וכו'". ואף שתירוץ זה מתרץ רק הקושיא מהא דעורות (דמיירי במחשבת טומאה), ולא מהגמ' ד'הקדישן הקדש וכו'. מתרץ הרמב"ן (בהמשך דבריו שם) דהגמ' לקמן שכ' בדין זה מדברת לאחר יאוש הבעלים, והרי זה רק למ"ד שאכן שינוי השם לא מהני כלל ללא יאוש עמו. אבל לפי סוגיין דשינוי השם כן מהני, אכן לא בעינן ליאוש הבעלים, משום שקונה לבד.

וממשיך הרמב"ן, דיתכן לתרץ גם באו"א (שלפי אופן זה יתורץ גם הגמ' הקובעת דהא דהקדישן הקדש וכו' מדברת אחר יאוש - גם אליבא דסוגין דשינוי השם מועלת לקנות): "דכי אמרינן שינוי השם בלחוד קני, היכא דהוי שינוי השם מחמת מעשה . . אבל מי שיקרא שם מעצמו לגזילה שבידו, אי"ז שינוי השם שאין אדם קורא שם לדבר שאינו שלו . . אבל לאחר יאוש הואיל ויצא מרשות הבעלים שינוי השם שלו שינוי הוא וקני וכו'".

ומסיים הרמב"ן, דתירוץ זה - השני - יתכן לומר רק לפי המ"ד ששינוי השם מהני גם כשהיא שינוי החוזר לברייתו, משא"כ לפי ר"ז (בסוגיין) דמהני רק כשאינו חוזר לברייתו, אזי מוכרחים לומר דכל שינוי השם הי' בו מעשה (דמח' בלבד בודאי 'חוזר'), וא"כ גם סוגיין דעורות של גנב וכו' נצטרך לפרש שמדובר במקרה שקיצען, ושוב לא יתכן לתרץ כתירוץ השני הנ"ל, דהרי מדובר בשינוי השם שיש בו מעשה. וע"כ נצטרך לתרץ כהתירוץ הראשון - דבעינן ליאוש הבעלים מחמת דין מחשבת טומאה כנ"ל. ע"כ תוכן דברי הרמב"ן בקיצור גדול.

ד. והנה התירוץ הראשון של הרמב"ן בודאי אינו דומה להתירוץ אשר בתוס'; דהרי להרמב"ן הרי הצורך ליאוש הוא מחמת דין במחשבת הטומאה, ולכן אין התירוץ שלו מתרץ את הקושיא מהדין ד'הקדשן הקדש וכו', משא"כ תירוץ התוס' אינה שיכת לדין מח' טומאה במיוחד, וכן מתרץ גם אותו גמ' כמפורש בתוס'.

אמנם נראה, דגם תירוץ השני שברמב"ן - אף שבהשקפה ראשונה ה"ה דומה להתירוץ אשר בתוס' - אינו אותו התירוץ אשר בתוס'.

והוכחה לכך: הרי הרמב"ן כתב, דתירוץ זה לא יתכן לפי הדיעה בסוגיין שהדין דעורות מדובר במקרה שקיצען (כנ"ל), והרי התוס' לא חילקו כן, וע"כ דס"ל שהתירוץ עולה גם לפי דיעה זו, וצריכים לומר א"כ, דהם ב' תירוצים שונים.

ביאור הדבר: לפי הרמב"ן הרי תוכן התירוץ הוא, דקריאת שם בלי מעשה על דבר שאינו שלו, אי"ז קריאת שם, משא"כ אחר יאוש הבעלים כן הוה קריאת שם, והיינו שהמדובר הוא מתי נק' קריאת שם ומתי לא נק' קריאת שם, אבל לא מדובר כאן ב'כח' שצ"ל להגנב כדי לשוויות לאותו חפץ 'הקדש' או 'אברזין' וכיו"ב. משא"כ לפי התוס' הרי תוכן התירוץ הוא שכדי שלהגנב יהי' הכח לשוויות לחפץ זה שם 'הקדש' או 'אברזין' צ"ל יאוש הבעלים קודם.

[ואכן, ידועים דברי הגר"ח ז"ל (בחידושיו על הש"ס) בתירוץ קושיית המפרשים בסוגיין - דאף אם נאמר דתרומת הגנב חלה מחמת שינוי השם, הרי רק החלק שתרם נשתנה שמו, ושאר התבואה לא נשתנה שמו, וא"כ לא קנאו הגנב, וא"כ הוה תורם משלו על של אחר, שדינו שאינו תרומה!? ומתרץ, דלפי התוס' שע"י יאוש הבעלים יש להגנב הכח להקדיש ולתרום, נמצא, דע"י היאוש כבר נהי' כל התבואה קצת ברשותו, ושוב אפשר לו תרום על כל התבואה עיי"ש.

ועכ"פ יוצא מדבריו, דהפשט בתוס' הוא שע"י היאוש יש להגנב כח ורשות בהחפץ להקדישו וכו'. משא"כ להרמב"ן י"ל, דאין זה הפירוש, אלא שהיאוש פועל שהקריאת שם שלו תיקרא 'שם' אמיתי כנ"ל].

ועפ"ז מבואר מדוע להרמב"ן בשעה שיש 'קיצוע' כבר לא יועיל תי' זה, דהיות שהי' גם 'מעשה' שוב לא צריכים להיאוש שיקרא שינוי השם. משא"כ להתוס', היות וקיצוע בעוצבא אינה פועלת כלום באמת (הואיל ועוצבא א"צ קיצוע כדברי הגמ' כנ"ל), א"כ אי"ז נותן להגנב שום 'כח' בהחפץ, ועדיין צריכים ליאוש הבעלים עבור 'כח' זה.

ה. ונראה פשוט, דגם פלוגתא זו בין הרמב"ן ותוס' מתבאר בטוב טעם ע"פ מה שהבאנו לעיל בביאור פלוגתתם בענין באיסורא אתא לידיה; דהרי שיטת הרמב"ן הוא דלמ"ד יאוש אינו קונה הרי 'לאו כלום הוא' כנ"ל, וא"כ מובן מדוע לא הי' יכול לפרש כאן כתוס', שהיאוש פועל ליתן להגנב כח ורשות בהחפץ להקדישו וכיו"ב, דהרי - כנ"ל - היאוש לא יכול לפעול שום דבר אמיתי בהעברת הדבר הנגנב אל הגנב. ולכן פירש (בב' התירוצים) שהיאוש פועלת רק דבר חיצוני - שה'שם שקרא לו הגנב יחשב 'שם'.

משא"כ לפי התוס', ששיטתו הוא - כנ"ל - דהא דיאוש אינו קונה הוא (רק) מחמת שאין בכחה להפקיע החיוב שבה, אפ"ל דהיאוש כן פועל איזה העברה וכח להגנב בהחפץ (ושלכן - כנ"ל - יכול היאוש להצטרף עם השינוי מעשה קטן, או שינוי השם לפי השיטה הראשונה בתוס'), ואשר לכן בכחו אז לחול עליו שם אברזין כמשנ"ת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הלכות בית הבחירה