בגליונות האחרונים שקו"ט בענין שינויים שמצינו - לכאו' - במצוות התורה לעתיד לבוא. והיתה סברא לבאר, שכיון שכל ענין המצוה מבוסס על טעם פנימי מסויים, הרי לע"ל - כשטעם פנימי זה כבר לא יהי' קיים - הרי אין צורך לקיים את המצוה, ואי"ז מוגדר כביטול המצוה; כי - המצוה התייחסה לדבר כמו ששייך בו טעם פלוני, וגם אז היא תהי' נצחית לענין זה, (ע"ד דברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קצ), אלא שלענין הדבר הגשמי כמו שהוא כעת - שלא שייך בו טעם זה - לא מתייחסת המצוה.

והקשו על סברא זו: הרי רצון ה' אינו מתייחס לטעם הפנימי של הדבר, אלא לקיום המצוה בגשמיות. וא"כ, מה בכך שיהיו שינויים בענינים הפנימיים של המצוה וכו', הרי סו"ס החפץ הגשמי שאליו מתייחסת המצוה נשאר קיים, וא"כ איך אפ"ל שהמצוה שהתייחסה אליו אינה קיימת עוד?!

ויש ליישב קושיא זו. דהנה, בשיחה הידועה בענין "תורה חדשה" (שיחת חה"ש תנש"א) מבואר הטעם שלעתיד לבוא תהי' ההלכה כב"ש, אף שבזה"ז ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ועיי"ש באריכות):

"בזמן הזה, שמצב העולם הוא שרוב בני-אדם אינם שייכים לדרגתם של ב"ש לשקול ולדקדק דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם ולבררו ע"י דרגא נעלית בתורה - הלכה כב"ה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ועד שכש"נמנו ורבו ב"ש על ב"ה", "אותו היום .. הי' קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", כי, עי"ז שדוחים ומרחקים מגבול הקדושה דברים שהיו יכולים לקרבם ולהעלותם לקדושה במילא ניתוסף כח בלעומת זה.

אבל בימות המשיח תהי' הלכה כב"ש - כיון שישתנה שיקול הדעת בטבע השכל דחכמי ישראל בהתאם לשינוי מצב העולם בימות המשיח (ע"פ הכלל ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות") כדעת ב"ש - כי, לאחרי שיושלם בירור הטוב מן הרע, יהיו כולם במעמד ומצב ד"השם באורחותיו", לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם (בהעלם ובכח), ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי - ע"י דחיית וריחוק הדברים שיש בהם רע הנעלם"... עכלה"ק.

ויש להקשות "קלאץ-קשיא": אם כבר בזמן הזה הננו מסוגלים להבין את סברתם של בית שמאי (כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר בשיחה), מדוע תהי' ההלכה כמותם רק לעתיד לבוא, שרק אז "ישתנה שיקול הדעת בטבע השכל דחכמי ישראל"? - הרי כבר עכשיו הננו מבינים זאת בשכלנו!...

רוחניות שהיא חלק מה"גשמיות"

והביאור בזה - פשוט:

כאמור לעיל, רצון ה' בקיום המצוות וההלכות מתייחס לעולם הגשמי, כמו שנראה לעינינו. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן, גם אם כבר בזה"ז הננו מבינים את דעת ב"ש שיש לדחות גם רע הנעלם וכו', הרי כיון שבעינינו הגשמיות נראה לעינינו דבר פלוני כטוב גמור, ואיננו רואים כלל את הרע שבו (ורק ש"מאמינים" לדברי ב"ש שבהעלם יש בו רע כו') "אסור לרחק אותו" - ולכן ההלכה כב"ה, שיש לקרבו ולהעלותו לקדושה (כמבוא בשיחה באריכות):

אבל לעתיד לבוא, אז גם בעינינו, עיני השכל - נסתכל על דבר פלוני כרע, כי זה שיש בו רע הנעלם יחדור וייקלט בשכלנו עד שיהי' כראי' מוחשית, ולכן ע"פ הכלל ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", תיפסק ההלכה כב"ש, שיש לדחות דבר זה ולהרחיקו.

ז.א., כדי לפסוק הלכה מסתכלים על החפץ הגשמי שאליו מתייחסת ההלכה. אבל לע"ל יהי' המצב שהענינים הרוחניים שבחפץ יהיו כמו חלק ממהותו ה"גשמית", ולכן יהי' אפשר לקבוע על פיהם את ההלכה.

[וליתר ביאור - ראה ב"הדרן על הרמב"ם - משיחת ש"פ ויגש תשמ"ט" (ס"ח): "..ככל שהאדם ירבה לעסוק בעניני שכל, יכול להזדכך ולהגיע לדרגא כזו שישתנה אצלו המושג של "מציאות" - שסברא שכלית היא "מציאות", ואילו דבר גשמי אינו נחשב אצלו ל"מציאות", ועד"ז מובן בנוגע להשגת אלקות (אפילו ביחס לעניני שכל) - שרק לאחרי ריבוי עבודה ויגיעה בהשגת אלקות יכול להגיע לדרגא כזו שהגדר והמושג של "מציאות" יהי' אצלו (לא מציאות גשמית, ואפילו לא מציאות רוחנית, כי אם) מציאות האלקות". - ועד"ז יובן בנדו"ד].

"בשר" ו"חלב" אחרים לגמרי

לפ"ז מובן ג"כ המבואר בהמשך השיחה שם (סט"ו), בביאור הטעם שלעתיד לבוא ישתנו דיני שחיטה, ומבאר זאת בטוב טעם ודעת, וכאן מתעוררת שוב "קלאץ-קשיא": אם אנו מבינים זאת כבר עכשיו, מדוע זה נכנס לגדר "תורה חדשה" - שתתגלה רק לעתיד לבוא?!...

והביאור הוא, כנ"ל, שהיום אנו מבינים זאת כסברא, מופשטת, והרחוקה לגמרי מענין השחיטה כמו שהוא בגשמיות כפשוטו: ולע"ל סברא זו תחדור ותתלבש בשכל הגשמי, וכך תהי' ההסתכלות מלכתחילה על השחיטה הגשמית, ולכן יהי' אפשר לפסוק עפ"ז את ההלכה למעשה. (ויש להאריך בזה, ואכ"מ).

ובדרך זו יש גם לבאר את השינויים שמצינו במצוות התורה לע"ל, ולדוגמא - איסור בשר בחלב (שביחס אלי' שקו"ט בגליונות האחרונים - ע"פ לקו"ש חכ"ט ע' 128): אמנם המצוה שלא לאכול בשר בחלב מתייחסת לבשר וחלב הגשמיים, כפשוטו, ואא"פ לשנות מצוה זו בגלל טעמים רוחניים השייכים למצוה; אבל - במה דברים אמורים? כאשר הבשר והחלב נראים לנו כדברים גשמיים וחומריים, והענינים הרוחניים השייכים אליהם הם - בעינינו כדבר נוסף ומופשט;

אבל לע"ל שכל ההסתכלות תשתנה, והיחס לבשר וחלב - גם בהסתכלות הפשוטה וה"גשמית" - יהי' (לא רק לחומר הגשמי של הבשר והחלב, אלא) לעניינים הרוחניים השייכים אליהם, היינו: שבבשר עצמו "יראו" את מדת הגבורה, ובחלב "יראו" את מדת החסד, ואז כבר לא תהי' בעי' בערבוב של מדת החסד עם מדת הגבורה, -

הרי שפיר מותר לאוכלם ביחד, ואין בזה סתירה לנצחיות המצוה: המצוה היא (כפי שמשתקף בעינינו אז, שיהיו רוחניות ומזוככות יותר) שלא לגרום למחלוקת של מדת הגבורה עם מדת החסד, - [ואין הפי' שזה טעם המצוה, אלא זוהי המצוה עצמה כפשוטה, במושגים של אז], וכיון שאכילת בשר בחלב לע"ל לא תביא מחלוקת, המצוה אינה מתייחסת מלכתחילה לבשר וחלב אלו, ומ"ש בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" לא קאי כלל על בשר וחלב דלע"ל, ש(לענין זה) אינם בכלל "בשר" ו"חלב".

שינוי סימני החזיר

אבל, לפ"ז צריך ביאור (וכמו שהקשו):

אם אפשר לתרץ השינויים שמצינו - לכאו' - במצוות התורה באופן זה, (שכיון שאז יראו העניינים הרוחניים שבמצות בתוך החפצים הגשמיים עצמם הרי פי' הדבר שדבר שאין בו עניינים רוחניים אלו אינו אותו ענין מלכתחילה - גם מבחינה "גשמית"), למה צריך להגיע לכך שהחפץ הגשמי עצמו ישתנה כפשוטו, וכמו לענין חזיר שמתרצים טהרתו עפ"ז שיעלה אז גרה (ולא מסתפקים בהביאור שכל איסורו של החזיר הוא בהיותו טמא, וכאשר לע"ל "ואת רוח הטומאה אעביר" כו' לא יהי' החזיר בכלל אותו ה"חזיר" הנאמר בתורה וכו')?

ואולי יש לתרץ, כי הרי טהרת החזיר תהי' (כמבואר בלקו"ש חי"ד ע' 260) בתקופה הראשונה של ימות המשיח, "כשיהי' עדיין אסור וטמא וכו'", ולכן אין לומר שהוא מטעם שלא יהי' טמא - שא"כ היו כל הבהמות הטמאות צריכות להיטהר (כמו שיהי' בתקופה הב'), ועכצ"ל שהוא מטעם אחר, שיעלה גרה.

אבל לפי המבואר בחסידות בענין טהרת החזיר (ראה הנסמן בסה"ש תנש"א ע' 162), לכאו' תירוץ זה אינו מוכרח. ואכמ"ל.

וגם להעיר, שמכל השיחה של "הלכות של תורה שבע"פ אינן בטלין לעולם" (תשרי תשנ"ב) משמע דלא ככל הנ"ל, אלא שרצון ה' מתייחס לחפצים הגשמיים כפשוטם, ולא שייך "לערב" כאן טעמים רוחניים כלל. ועצ"ע.