בהלכות תשובה פ"ח ה"ב כתב הרמב"ם "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת".

והשיג ע"ז הראב"ד "דברי זה האיש בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד כו'", יעו"ש באריכות גדולה.

ועד"ז בהלכה ד' כתב הרמב"ם על עוה"ב "והחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה וקורין לה בכל מקום העולם הבא".

והשיג ע"ז הראב"ד "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה"1.

ועד"ז בהלכה ח' כתב הרמב"ם על עוה"ב "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד ואח"כ יבוא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד" (ונקרא עולם הבא רק מפני שבא לאדם לאחרי חיי עולם הזה).

והשיג ע"ז הראב"ד "נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתוהו ובוהו והקב"ה מחדש עולמו, ואמרו (סנהדרין צ"ז, א) שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, ונמצא שהוא עולם חדש", עכ"ל.

וביארו המפרשים, כסף משנה, לחם משנה, ובשו"ת הרדב"ז ועוד, דלהרמב"ם עוה"ב היינו ג"ע וגהינם וכו' ולפיכך כתב דאין בו גוף וגוי' - והסעודה היא דרך משל, ושעוה"ב הוא מצוי ועומד, משא"כ להראב"ד עולם הבא היא עולם התחי', ולפיכך הקשה מה שהקשה, דעוה"ב היא לגוף וגוי', ויש בו סעודה גשמית וזה עולם חדש.

וי"ל בזה עפ"י המבואר בדרושי חסידות ובפרט בדרך מצוותיך להצ"צ מצוות ציצית, דג"ע הוא שכר בעיקר על לימוד התורה וכו', ועולם התחי' הוא שכר בעיקר על מעשה המצוות.

ובמילא הרמב"ם דלשי' יש לשים דגש עיקרי לתקן הדעות ולברר שכל האדם - מפרש דעוה"ב זה גן עדן, דעיקר השכר על בירור השכל הוא בגן עדן, אבל הראב"ד ששם דגש עיקרי על מעשה המצוות ואמונה פשוטה מפרש דעוה"ב זה עולם התחי'.

וכבר העירו בשל"ה ובעיקרים להביא ראי' כדברי הרמב"ם מנוסח התפילה בשבת "אין ערוך לך ה' בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מלכנו לתחיית המתים" - עוה"ב לחוד ותחיית המתים לחוד.

והנה בכ"מ בחסידות ובלקו"ש (חל"ג עמ' 69 ועוד ועוד) מובא דעת הרמב"ם שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בלא גופים - והכרעת החסידות והקבלה היא כדעת הרמב"ן שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים דוקא.

ואיך יתאים כ"ז לשי' הרמב"ם שצריך לברר העולם, שכל העולם, המציאות דבני נח, ועוד ועוד?

ואפ"ל לשי' הרמב"ם שכל הבירור וזיכוך דהעולם אינה רק כדי לפעול גילוי הנשמה. וכפי שביאר בלקו"ש הנ"ל – אמנם "ס'איז אסאך געשמאקער זאגען2"3 כפי שביאר הרבי בקונטרס "הלכות של תורה בע"פ שאינן בטלין לעולם" תשנ"ב (ספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 35): "ועפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות) אלא שלא כתב זה בפירוש כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"".

ועד"ז בסיום ספר המדע כותב הרמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ו "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי".

והשיג ע"ז הראב"ד "זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר, כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב".

ועי' לקו"ש חל"ד נצבים ב' הערה 28, שמסביר הרבי דלהרמב"ם דהעיקר לברר שכל האדם הפי' בתשגה הוא התמדה והעמקת הדעת - ולהראב"ד דהעיקר היא האמונה, מפרש מלשון שיר ומלשון שגיאה בעניני עולם הזה מחמת גודל התקשרותו ודביקותו בהקב"ה.

1) והנה במרכבת המשנה ועוד הקשו על הראב"ד, "ואומר אני אם הסעודה דרך משל גם כוס של ברכה דרך משל, ולמה לא יברכו השם על עונג עוה"ב בק"ו מברכת המזון?".

והנה בצפנת פענח בחידושיו על הרמב"ם תירץ דלדעת הרמב"ם אין צדיקים משיגים השגות חדשות לאחר המיתה והם בבחינת עומדים, כמלאכים. ולא יש ענין הזמן ושינויים למעלה – וזה רק מעבר חד פעמי מעולם הזה הגשמי והמורכב, לעולם הבא הרוחני והמופשט.

משא"כ לדעת הראב"ד גם לאחר מיתה הם משיגים השגות חדשות, וכלשון הגמ' (ברכות ס"ד ע"א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, היינו שאין להם מנוחת השגה.

ומכיון שהרמב"ם כתב בהלכה ב על נפשות הצדיקים בעוה"ב דהם "כמלאכי השרת . . מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכו'" – לפיכך דייק הראב"ד בהרמב"ם דאין ענין הזמן ושינויים למעלה, ולפיכך השיג "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה"? דכוס של ברכה מורה על תוספת ולדעת הרמב"ם אין ענין הזמן ושינויים והוספות למעלה.

ועיין שם בארוכה דמבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי יש ענין הזמן למעלה לאחר מיתה, ומקשר זה לשאלת הגמ' בכתובות ל"ט אי יש בגר בקבר.

והנה בלקו"ש ח"ה עמ' 103, הערה 45, מקשה על דברי הצפע"נ בדעת הרמב"ם, דאין ענין הזמן למעלה. דצריכין לומר דיש ענין הזמן והשינויים לאחר מאה ועשרים, וכמו שרואים מענין היאהרצייט, (יום השנה לפטירה) שאז עולה הנשמה מדרגא לדרגא, וכן רואים שיש ענין הזמן למעלה מדברי הזהר (ח"א מ"ו א) דקוב"ה אתי לאשתעשעא בצדיקייא בג"ע בחצות לילה, הרי רואים דיש ענין החצות והזמן למעלה.

ומתרץ הרבי שם דודאי כוונת הגאון מרגצ'וב היא דלהרמב"ם אין ענין הזמן והשינויים בנוגע להגוף, וכמו אין בגר בקבר, היינו שינויים, ובגרות בנוגע להגוף. אבל ודאי גם הרמב"ם יסכים דיש סדר זמנים למעלה, בנוגע להנשמה ענין היארצייט וענין חצות וכו', וענין דילכו מחיל אל חיל, יעוי"ש בלקו"ש.

ולכאו' לפי דברי הרבי בלקו"ש הדרא קושיא לדוכתא, דאם גם הרמב"ם יסכים דיש ענין הזמן ושינויים למעלה בנוגע להנשמה, א"כ אפשר לברך על שינויים אלו, ומהי קושיית הראב"ד "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה"?

ולפי המבואר בפנים מובן דהראב"ד חשב שהרמב"ם מדבר בנוגע לעולם התחי', ולפיכך חשב שכוונת הרמב"ם בלא עול ובלא יגיעה היינו שלא יש ענין השינוים כלל אפי' לא שינויים רוחניים. (וכמוסבר בדרושי חסידות ובפרט בהמשך תרס"ו עמ' י"ב "וכידוע דלעתיד לא יהי' בחי' עליות וירידות לפי שיהי' בחי' תענוג העצמי ממש, ובבחי' עצמות אינו שייך מדריגות"). ולפיכך השיג "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה".

אבל לאמיתו של דבר דהרמב"ם מיירי בנוגע לגן עדן, ושם הרי מוכרחים להגיד שיש ענין הזמן ברוחניות, וכדמוכח מענין היאהרצייט, וחצות בג"ע ועוד – צריך לומר דכוונת הרמב"ם בלא עמל ובלא יגיעה היא דוקא לשינויים בנוגע להגוף דאין בגר בקבר, אבל שינויים ועליות בנוגע להנשמה לאו עמל ולא יגיעה מקרי אלא תענוג הכי גדול מקרי.

ולהראב"ד אה"נ שאז יהי' עולם התחי' ולא יש בו עליות וירידות ושייך עדיין לברך כוס של ברכה, כי יהי' אז עולם הגשמי עם זמן רוחני וגשמי, ומברכין כוס של ברכה שיומשך הברכה ברגע שלאחרי"ז, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

ועי' באריכות עכ"ז בסה"מ מלוקט חלק ו' קונטרס כ"ב שבט תשנ"ב, עמ' קי"ג, דגם בזמן התחי' יהי' עליות בלימוד התורה באופן של מנוחה, יעו"ש.

2) ובפרט שביאור הנ"ל דלקו"ש חל"ג שבירור העולם עוזרת לגילוי הנשמה, אינו ביאור מספיק לשי' הרמב"ם על מציאות דבני נח (וכפי שביארתי בארוכה שי' הרמב"ם בזה ב'הערות וביאורים' גליון ג' תמוז - תתפב), כי איך תועיל בירור דבני נח לגילוי הנשמה, משא"כ להביאור בקונטרס "הלכות של תורה שבע"פ אינן בטלים לעולם" מובן דהרי גם הרמב"ם יסכים דעיקר ושלימות השכר היא בעולם התחי', היינו בירור מציאות ושכל העולם בשלימותו, וידוע שי' הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט הי"א, ובהלכות עדות פי"א ה"י, דגם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב.

ויש להוסיף בזה עוד דהרבי בקונטרס הנ"ל כותב הרבי "ואעפ"כ . . בהלכה האחרונה . . רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי' . . שזהו עיקר ושלימות השכר". והרי הרמב"ם בהלכה אחרונה דהלכות מלכים כשמדבר על זמן התחי' כותב "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

וביאר הרבי בהדרנים שלו על הרמב"ם דכל העולם כולל ג"כ בני נח, ומה יהי' העסק שלהם - לדעת את ה' בלבד, בירור השכל ומציאות העולם בשלימותו ממש.

3) ובפרט לפי ביאור הכסף משנה לחם משנה ושו"ת הרדב"ז, דהרמב"ם פה בהלכות תשובה, כשכתב עוה"ב אין בו גוף וגוי' התכוון לגן עדן.

אבל עדיין צ"ע להמבואר בקונטרס הנ"ל, דגם הרמב"ם יסכים דהעיקר היא עולם התחי', איך נפרש דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ח ה"ג "וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה והיא התאוו לה כל הנביאים". ויש לפרש בפשטות דכוונת הרמב"ם הוא שאין שכר למעלה ממנו הוא לא שזהו התכלית לא עולם התחי', אלא ששכר רוחני הוא אמיתית השכר, באין ערוך יותר מ"להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש וריקמה ושוכן באהלי שן". אבל אינו מדבר כאן על עולם התחי' בכלל, רק רומז לזה בהלכה האחרונה דספרו היד.