איתא בהוריות (יא, ב) ובכריתות (ה, ב) אין מושחין מלך בן מלך, ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלוקתו של אדוניהו וכו' ובהמשך הגמ' שם: ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה ולאו כל דבעי מלכא אורית מלכותא לבני', אמר רב פפא אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל, בזמן ששלום בישראל קרינא בי' הוא ובניו. - וידוע המחלוקת בזה בטעם הדבר, דרש"י (כריתות שם) מפרש 'בזמן שלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה', היינו שכשיש מחלוקת במלוכה לא נמסר בירושה. אבל הרמב"ם מפרש (הל' כלה"מ פ"א הי"א, הל' מלכים ספ"א): ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנ' הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, ולהודיע לכל שזה הוא מלך לבדו כמו שמשחו לשלמה מפני מחלוקת אדוניהו. ופי' הדבר שהמלוכה לא בטלה לעולם אפי' במצב של מחלוקת והצורך במשיחה הוא רק להודיע שזה הוא המלך האמיתי (ראה צפע"נ להל' כלי המקדש שם ובלקו"ש חכ"ה ע' 107 ובהמצויין שם).

והנה כתב המנ"ח (מצוה קז סק"ח) דכשיש מחלוקת והומלך המלך רק על חלק העם ולא על בעלי המחלוקת א"צ משיחה, ורק אם אח"כ נמלך גם על בעלי המחלוקת צריך משיחה, ולכן רחבעם בן שלמה לא היה צריך משיחה, עיי"ש.

ובהמשך דבריו כותב וז"ל: ולכאורה נראה דמלך המשיח שמקוים אנו שיתגלה במהרה בימינו כיון דיהיה מזרע שלמה דור אחר דור, א"כ המלכות ירושה לו מעת שפסקה מלכות ואין צריך משיחה אע"פ שפסקה המלכות בעוונותינו הרבים כמה דורות, מ"מ אין מפסיק הירושה. אך אם נאמר דהבא מכח מי שצריך הוא ג"כ צריך משיחה, א"כ תיכף כשמרדו ישראל ברחבעם ולא קבלו עליהם המלכות, א"כ אפילו אם היו רחבעם וזרעו מלכים היו צריכים משיחה למלוכה על כל ישראל כמו שביארנו למעלה, א"כ גם מה"מ מזרעו יהיה צריך משיחה, אף כי שלום ואמת יהיה בימיו לכל ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם כאשר מובטחים אנחנו על ידי הנביאים במהרה בימינו אמן יבא ויורה לנו.

והקשה בס' הלכתא למשיחא (להגרי"א שי' העלער) סי' ז דהנה החידוש של המנ"ח שכשהומלך רק על חלק העם שמקבלים אותו א"צ משיחה, יתכן רק לשיטת הרמב"ם שבעצם הוא יורש המלוכה ורק מושחין כדי להודיע, א"כ מובן דאם הומלך רק על חלק העם שמקבלים אותו לא צריכים להודיע למישהו שהוא מלך ולכן אינו צריך משיחה, אבל לשיטת רש"י שכשיש מחלוקת פסקה הירושה איזה הפרש יש אם הומלך רק על חלק העם או על כל העם, הוא צריך משיחה שעי"ז נעשה מלך; אמנם בההמשך שכתב שאולי מה"מ יצטרך משיחה כיון שבא מכח מי שצריך משיחה - זה שייך רק אם ננקוט כשי' רש"י, דלשיטת הרמב"ם מכיון שאז לא יהיה שום מחלוקת למה יהיה צריך משיחה, וא"כ נמצא כעין סתירה מרישיה לסיפיה דבתחילה נקט כשי' הרמב"ם ולבסוף נקט כשי' רש"י, ודבריו קשים מאוד מכיון שכל הקושיא מיוסד על מה שחידש לעיל כמובן, והניח בצ"ע.

אמנם נראה דאפשר לדייק בדברי המנחת חינוך, דכתב 'אם נאמר דהבא מכח מי שצריך משיחה וכו' ולכאו' אם זה לפי שיטת רש"י מה שייך בכלל הקושיא אם באים מכח, הקושיא הי' צריך להיות אם נפסק הירושה או לא. וע"כ צ"ל דגם בזה סבר לשיטת הרמב"ם, והגם שלכאורה כיון שבימיו יהיה שלום מה שייך ענין המשיחה בכלל כמו שהקשה בהס' הנ"ל, לזה כתב שהקושיא היא אם באים מכח מי שצריך משיחה מכיון שכל כח המלוכה שלו בא ממי שצריך משיחה ובאם הי' זקנו מלך על כל ישראל עכשיו הי' צריך משיחה לכן אין כח המלוכה שלו עדיף מכחו של זקנו וגם הוא צריך משיחה, או שאומרים שהוא יורש המלוכה מכח אבי זקנו (שהוא שלמה המלך) והוא לא הי' צריך משיחה, וא"כ אזיל בזה רק לשיטת הרמב"ם ודבריו מדוייקים מאד. וק"ל.

בגליונות האחרונים שקו"ט בענין שינויים שמצינו - לכאו' - במצוות התורה לעתיד לבוא. והיתה סברא לבאר, שכיון שכל ענין המצוה מבוסס על טעם פנימי מסויים, הרי לע"ל - כשטעם פנימי זה כבר לא יהי' קיים - הרי אין צורך לקיים את המצוה, ואי"ז מוגדר כביטול המצוה; כי - המצוה התייחסה לדבר כמו ששייך בו טעם פלוני, וגם אז היא תהי' נצחית לענין זה, (ע"ד דברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קצ), אלא שלענין הדבר הגשמי כמו שהוא כעת - שלא שייך בו טעם זה - לא מתייחסת המצוה.

והקשו על סברא זו: הרי רצון ה' אינו מתייחס לטעם הפנימי של הדבר, אלא לקיום המצוה בגשמיות. וא"כ, מה בכך שיהיו שינויים בענינים הפנימיים של המצוה וכו', הרי סו"ס החפץ הגשמי שאליו מתייחסת המצוה נשאר קיים, וא"כ איך אפ"ל שהמצוה שהתייחסה אליו אינה קיימת עוד?!

ויש ליישב קושיא זו. דהנה, בשיחה הידועה בענין "תורה חדשה" (שיחת חה"ש תנש"א) מבואר הטעם שלעתיד לבוא תהי' ההלכה כב"ש, אף שבזה"ז ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ועיי"ש באריכות):

"בזמן הזה, שמצב העולם הוא שרוב בני-אדם אינם שייכים לדרגתם של ב"ש לשקול ולדקדק דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם ולבררו ע"י דרגא נעלית בתורה - הלכה כב"ה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ועד שכש"נמנו ורבו ב"ש על ב"ה", "אותו היום .. הי' קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", כי, עי"ז שדוחים ומרחקים מגבול הקדושה דברים שהיו יכולים לקרבם ולהעלותם לקדושה במילא ניתוסף כח בלעומת זה.

אבל בימות המשיח תהי' הלכה כב"ש - כיון שישתנה שיקול הדעת בטבע השכל דחכמי ישראל בהתאם לשינוי מצב העולם בימות המשיח (ע"פ הכלל ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות") כדעת ב"ש - כי, לאחרי שיושלם בירור הטוב מן הרע, יהיו כולם במעמד ומצב ד"השם באורחותיו", לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם (בהעלם ובכח), ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי - ע"י דחיית וריחוק הדברים שיש בהם רע הנעלם"... עכלה"ק.

ויש להקשות "קלאץ-קשיא": אם כבר בזמן הזה הננו מסוגלים להבין את סברתם של בית שמאי (כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר בשיחה), מדוע תהי' ההלכה כמותם רק לעתיד לבוא, שרק אז "ישתנה שיקול הדעת בטבע השכל דחכמי ישראל"? - הרי כבר עכשיו הננו מבינים זאת בשכלנו!...

רוחניות שהיא חלק מה"גשמיות"

והביאור בזה - פשוט:

כאמור לעיל, רצון ה' בקיום המצוות וההלכות מתייחס לעולם הגשמי, כמו שנראה לעינינו. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן, גם אם כבר בזה"ז הננו מבינים את דעת ב"ש שיש לדחות גם רע הנעלם וכו', הרי כיון שבעינינו הגשמיות נראה לעינינו דבר פלוני כטוב גמור, ואיננו רואים כלל את הרע שבו (ורק ש"מאמינים" לדברי ב"ש שבהעלם יש בו רע כו') "אסור לרחק אותו" - ולכן ההלכה כב"ה, שיש לקרבו ולהעלותו לקדושה (כמבוא בשיחה באריכות):

אבל לעתיד לבוא, אז גם בעינינו, עיני השכל - נסתכל על דבר פלוני כרע, כי זה שיש בו רע הנעלם יחדור וייקלט בשכלנו עד שיהי' כראי' מוחשית, ולכן ע"פ הכלל ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", תיפסק ההלכה כב"ש, שיש לדחות דבר זה ולהרחיקו.

ז.א., כדי לפסוק הלכה מסתכלים על החפץ הגשמי שאליו מתייחסת ההלכה. אבל לע"ל יהי' המצב שהענינים הרוחניים שבחפץ יהיו כמו חלק ממהותו ה"גשמית", ולכן יהי' אפשר לקבוע על פיהם את ההלכה.

[וליתר ביאור - ראה ב"הדרן על הרמב"ם - משיחת ש"פ ויגש תשמ"ט" (ס"ח): "..ככל שהאדם ירבה לעסוק בעניני שכל, יכול להזדכך ולהגיע לדרגא כזו שישתנה אצלו המושג של "מציאות" - שסברא שכלית היא "מציאות", ואילו דבר גשמי אינו נחשב אצלו ל"מציאות", ועד"ז מובן בנוגע להשגת אלקות (אפילו ביחס לעניני שכל) - שרק לאחרי ריבוי עבודה ויגיעה בהשגת אלקות יכול להגיע לדרגא כזו שהגדר והמושג של "מציאות" יהי' אצלו (לא מציאות גשמית, ואפילו לא מציאות רוחנית, כי אם) מציאות האלקות". - ועד"ז יובן בנדו"ד].

"בשר" ו"חלב" אחרים לגמרי

לפ"ז מובן ג"כ המבואר בהמשך השיחה שם (סט"ו), בביאור הטעם שלעתיד לבוא ישתנו דיני שחיטה, ומבאר זאת בטוב טעם ודעת, וכאן מתעוררת שוב "קלאץ-קשיא": אם אנו מבינים זאת כבר עכשיו, מדוע זה נכנס לגדר "תורה חדשה" - שתתגלה רק לעתיד לבוא?!...

והביאור הוא, כנ"ל, שהיום אנו מבינים זאת כסברא, מופשטת, והרחוקה לגמרי מענין השחיטה כמו שהוא בגשמיות כפשוטו: ולע"ל סברא זו תחדור ותתלבש בשכל הגשמי, וכך תהי' ההסתכלות מלכתחילה על השחיטה הגשמית, ולכן יהי' אפשר לפסוק עפ"ז את ההלכה למעשה. (ויש להאריך בזה, ואכ"מ).

ובדרך זו יש גם לבאר את השינויים שמצינו במצוות התורה לע"ל, ולדוגמא - איסור בשר בחלב (שביחס אלי' שקו"ט בגליונות האחרונים - ע"פ לקו"ש חכ"ט ע' 128): אמנם המצוה שלא לאכול בשר בחלב מתייחסת לבשר וחלב הגשמיים, כפשוטו, ואא"פ לשנות מצוה זו בגלל טעמים רוחניים השייכים למצוה; אבל - במה דברים אמורים? כאשר הבשר והחלב נראים לנו כדברים גשמיים וחומריים, והענינים הרוחניים השייכים אליהם הם - בעינינו כדבר נוסף ומופשט;

אבל לע"ל שכל ההסתכלות תשתנה, והיחס לבשר וחלב - גם בהסתכלות הפשוטה וה"גשמית" - יהי' (לא רק לחומר הגשמי של הבשר והחלב, אלא) לעניינים הרוחניים השייכים אליהם, היינו: שבבשר עצמו "יראו" את מדת הגבורה, ובחלב "יראו" את מדת החסד, ואז כבר לא תהי' בעי' בערבוב של מדת החסד עם מדת הגבורה, -

הרי שפיר מותר לאוכלם ביחד, ואין בזה סתירה לנצחיות המצוה: המצוה היא (כפי שמשתקף בעינינו אז, שיהיו רוחניות ומזוככות יותר) שלא לגרום למחלוקת של מדת הגבורה עם מדת החסד, - [ואין הפי' שזה טעם המצוה, אלא זוהי המצוה עצמה כפשוטה, במושגים של אז], וכיון שאכילת בשר בחלב לע"ל לא תביא מחלוקת, המצוה אינה מתייחסת מלכתחילה לבשר וחלב אלו, ומ"ש בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" לא קאי כלל על בשר וחלב דלע"ל, ש(לענין זה) אינם בכלל "בשר" ו"חלב".

שינוי סימני החזיר

אבל, לפ"ז צריך ביאור (וכמו שהקשו):

אם אפשר לתרץ השינויים שמצינו - לכאו' - במצוות התורה באופן זה, (שכיון שאז יראו העניינים הרוחניים שבמצות בתוך החפצים הגשמיים עצמם הרי פי' הדבר שדבר שאין בו עניינים רוחניים אלו אינו אותו ענין מלכתחילה - גם מבחינה "גשמית"), למה צריך להגיע לכך שהחפץ הגשמי עצמו ישתנה כפשוטו, וכמו לענין חזיר שמתרצים טהרתו עפ"ז שיעלה אז גרה (ולא מסתפקים בהביאור שכל איסורו של החזיר הוא בהיותו טמא, וכאשר לע"ל "ואת רוח הטומאה אעביר" כו' לא יהי' החזיר בכלל אותו ה"חזיר" הנאמר בתורה וכו')?

ואולי יש לתרץ, כי הרי טהרת החזיר תהי' (כמבואר בלקו"ש חי"ד ע' 260) בתקופה הראשונה של ימות המשיח, "כשיהי' עדיין אסור וטמא וכו'", ולכן אין לומר שהוא מטעם שלא יהי' טמא - שא"כ היו כל הבהמות הטמאות צריכות להיטהר (כמו שיהי' בתקופה הב'), ועכצ"ל שהוא מטעם אחר, שיעלה גרה.

אבל לפי המבואר בחסידות בענין טהרת החזיר (ראה הנסמן בסה"ש תנש"א ע' 162), לכאו' תירוץ זה אינו מוכרח. ואכמ"ל.

וגם להעיר, שמכל השיחה של "הלכות של תורה שבע"פ אינן בטלין לעולם" (תשרי תשנ"ב) משמע דלא ככל הנ"ל, אלא שרצון ה' מתייחס לחפצים הגשמיים כפשוטם, ולא שייך "לערב" כאן טעמים רוחניים כלל. ועצ"ע.

בגליון תשפד ביארתי בדא"פ כיצד יתבטל איסור בשר בחלב לעת"ל - דאי"ז סותר מזה שהלכות של תורה לא יתבטלו לעת"ל כיון שרצון ה' לשלול תערובת של כלאים ובשו"ח הוא דווקא כשזה תערובת שלילית שיוצר ענין של פירוד ומחלוקת, ורצון זה הוא נצחי וישאר גם לעת"ל, אלא שלעת"ל כיון שתערובת כלאיים ובשו"ח זה תערובת חיובית שיוצרת ענין של שלום ואחדות - אי"ז היפך רצון ה'.

והעירו בזה בגליון האחרון הר' מרקוביץ והת' אפ"א, ובעז"ה נשיב בזה עכשיו, על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון.

א. הנה הרב מ. מרקוביץ הקשה דאם הפשט באיסור בשו"ח הוא הרצון האלקי שלא יהיה תערובת שלילית א"כ יל"כ לגבי מצות נוספות, והביא דוגמא כזהירות מטומאה או הנחת תפילין וכן לענין הקרבנות.

הנה לגבי זהירות מטומאה, באמת לעת"ל בתקופה הב' (שבה עסקינן) "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואז לא תהי' אפשרות לקיים מצוות השייכות לטומאה וטהרה, ואי"ז סותר ל"הלכות של תורה אינם בטלים לעולם" - כיון שהלכות אלו הם רק למצב ששייך טומאה, דנידה צריכה לספור שבעה כשנטמאה, אבל כשלא שייך טומאה אינה צריכה לספור, אבל ההלכות הם נצחיים וברגע שתהי' אפשרות לקיימם יהיו חייבים בקיומם. וע"ד מצוות מחיית עמלק בזמנינו, דאין הפשט שלא קיימת מצוה זו יותר, אלא היא קיימת רק איננו מחוייבים בה כיון שאין את האפשריות לקיימה ועד"ז בנוגע לטומאה כנ"ל.

לגבי תפילין לא הבנתי מה הקשה והרי גם לעת"ל ישאר מצוות תפילין עם התוכן של שעבוד המוח והלב אלא שיהיה זה באופן נעלה יותר, וכמו"כ הוא גם לענין הקרבנות שיהיו לעת"ל באופן נעלה יותר.

וביותר קשה ע"מ שממשיך "שבפשטות הרצון האלקי הוא לא רק על התוכן אלא גם ובעיקר על עצם מעשה המצוות בגשמיות וא"כ מסתבר שלעת"ל יישאר איסור כלאיים (גם אם אין זו תערובת מינים באופן בלתי רצוי)". ע"כ דבריו.

ומה אעשה שבלקו"ש חכ"ט עמ' 128-9 סותר מפורש את מסקנתו שמסביר שלעת"ל יהיה מותר לאכול ממש בשו"ח כיון שיראו שמציאותו האמיתית אינו גשם וחומר אלא הדבר ה', שמצד הדבר ה' אין כאן תערובת שלילית, ולכן יהיה מותר לעת"ל לאכול בשו"ח ממש.

ועולה מזה דכשהתוכן והטעם של האיסור לא קיימים בתערובת בשו"ח - התערובת תהי' מותרת. ממילא אין איסור לערבם.

והפלא עליו גובר שבעתיים במה שמסיק ש"א"כ מסתבר שלעת"ל יישאר איסור בכלאיים (גם אם אין זו תערובת מינים באופן בלתי רצוי)".

ובטח לא ראה הערה 65 בשיחה הנ"ל, וז"ל "ולכאורה עפ"ז צ"ל שגם כלאי בגדים יהיה מותר לעת"ל, וצ"ע" - אלא שלהנ"ל אי"ז צ"ע כי אם פשוט לו שאיסור כלאים יהיה גם לעת"ל, ומסקנה זו עולה לו מזה שאא"ל שהרצון האלקי הוא על התוכן של כל מצוה (וממילא איך שהוא בא לידי ביטוי בגשמיות) ז.א. שס"ל שגם בשו"ח יהיה אסור לעת"ל, אלא שלפי"ז כיצד יבאר את השיחה הנ"ל, (ואולי י"ל שכוונתו במ"ש "שלעת"ל יישאר איסור בכלאיים" זהו רק לגבי כלאי בהמה, שבאמת לעת"ל תערובתם תהיה אסורה, אלא שסותר א"ע בחצאי עיגול במ"ש "גם אם אין זו תערובת מינים באופן בלתי רצוי" - דמה התכוין בזה והרי כלאי בהמה תערובתם לא רצויה גם לעת"ל, כיון שהבורא ברא כל בע"ח למינהו, וע"י תערובתם תצא מין חדש שזהו שלילי אף לעת"ל). ע"כ.

אלא ששוב אדגיש, דמ"ש בגליון תשפד אינו אלא בדא"פ ובדוחק גדול.

ב. לאחר השגתו של הרב מ"מ, הובאה השגתו של הת' אפ"א שכתב א) שע"פ דברי בגליון תשפד, מוכרח לומר שהטבע הגשמי של בשו"ח ישתנה. ראשית, לא הבנתי כוונתו, האם כוונתו דבשר יפסיק להיות בשר וחלב יפסיק להיות חלב, א"כ הרי אי"ז בשו"ח.

וגם, לו יצוייר ששייך שישתנה גשמיות הבשו"ח, מה ההכרח לומר כן והרי כבר היה לעולמים שכלאים יהיו מותרים על אף שהגשמיות לא השתנה כמו בביהמ"ק, וציצית, וכן בבשו"ח גבי המלאכים שאכלו אצל אברהם.

ב) במה שכתב שמוכרח לומר שרצון העצמות מתייחס רק למעשה המצוות בגשמיות דווקא, ואילו הענין שערבוב בשו"ח הוא שני כוחות מחולקים באופן של פירוד, אינו אלא טעם המצוה ע"פ רוחניות הענינים.

קשה, מנין לו שרצון העצמות אינו כלל על הטעם, והרי בפשטות הטעם וקיום המצוה בגשמיות - הא בהא תליא, כיון שסוכ"ס האיסור שלא לעשות כן בגשמיות - משתלשל מהענין הרוחני שבזה, וודאי שכשאין את הטעם, המקור לאיסור, לא קיים למטה האיסור בגשמיות המעשה בפו"מ, ומה שראה בחסידות בארוכה שהכוונה הוא בקיום המצוה בגשמיות דווקא, אין הכוונה בזה לשלול התלות של זה בטעם הרוחני, אלא הפי' בזה שאת המצוות צריך לקיים בגשמיות כפשוטו בפו"מ, ולא די לקיימם "ברוחניות הענינים" ע"י כוונות או פעולות שונות, שלא ע"פ ההלכה. אבל ודאי שכשאין את המקור ברוחניות אין בעיה בגשמיות.

ומה שהטעים את דבריו בהענין ד"דבר ה' זו הלכה", י"ל דההיתר של תערובת שאינה שלילית מובאת במפורש בהלכה, וכמו שנפסק להלכה גבי כלאי בגדים שבדבר של מצוה מותר לערב כלאיים (רמב"ם פ"י מהלכות כלאים הל"ב),

וכפי שנתבאר באריכות בליקוט של ש"פ תצא חכ"ט כיצד נלמד מכלאי בגדים לשאר תערובות, עיי"ש באריכות ואכמ"ל בזה. וכפי שכבר ראינו גבי המלאכים שבקרו אצל אברהם ואכלו בשו"ח דוודאי זה לא נגד להלכה, כמבואר שם (ובהערה 61).

ג) במה שמסביר כיצד יתבטל איסור בשו"ח לעת"ל - שמכיון שלעת"ל יתבטל העולם מלהיות מציאות בעל התחלקות פרטים א"כ מובן שבשו"ח שזהו איסור שתלוי בהתחלקות פרטים במציאות העולם (בשר, חלב) - יתבטל. דהיינו, שאיסור בשו"ח יתבטל מלהיות איסור שגדרו התערבות בשר וחלב, אלא כל קיומו בפועל יהיה מצד רצונו ית' שהוא רצון עצמי ונצחי. ולא הבנתי מ"ש א) דגם לפי דבריו, סוכ"ס, כיצד יוגדר בפועל, לעת"ל, איסור בשו"ח שיתקיים מצד רצונו בלבד (?), והרי יוצא לפי דבריו, שקיום רצונו ית' שלא לערב בשר וחלב לא יוכל להתבטאות לעת"ל בפו"מ כיון שלא יהיה מציאות של התחלקות פרטים במציאות העולם. ב) מה התכוין במ"ש שלא יהיה עוד התחלקות פרטים בעולם, והאם לעת"ל יהיו כל הדברים חפץ אחד?, והרי ברור שגם לעת"ל יהיה מציאות של בשר ומציאות של חלב, אלא שמציאות זו תגלה דבר אחד, שכל המציאות היא בשביל התורה (כמבואר בההדרן דשנת תנש"א), ואם לא תהיה התחלקות פרטים כיצד יוכל העולם לבטא את זה שכל מציאותו אינו לעצמו כי אם בשביל התורה. ובטח יבאר דבריו.

וא"כ, לאחר כל הנ"ל, לא נשאר כי אם להשאר בינתיים עם המבואר בגליון תשפד, שרצון ה' לא השתנה, כיון שהוא שולל דוקא תערובת שלילית של בשו"ח - שיוצר ענין של פירוד ומחלוקת, אבל לעת"ל שתערובת בשו"ח לא תהיה שלילית ואדרבה, עירוב זה הוא ענין של שלום ואחדות - אי"ז היפך הרצון. (וכנ"ל, שזה בדא"פ ובדוחק).