בסוף מלאכי כתיב: זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים וגו', וצריך להבין השייכות בין פסוק זה דהנה אנכי שולח לכם וגו' להפסוק שלפניו זכרו תורת משה עבדי וגו'?

וביאר בזה הגר"ח (חידושי הגרי"ז עה"ת מלאכי שם, קובץ מוריה שנה ג' גליון ח-ט, מובא בס' תורת חיים על תנ"ך ע' רל"ו, מאורי המועדים ח"ב ע' צד) דאיתא בגמ' (יומא ט,ב, סוטה מח,ב): "משמתו נביאים אחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", וזהו מה שאמר הכתוב בסיום נבואתו של מלאכי כי מעתה תסתיים ותסתלק הנבואה מישראל ולא ישאר לנו אלא התורה ובא להזהיר על שמירתה וז"ש זכרו תורת משה עבדי וגו' הוא מזהיר אותנו כי מעתה עלינו לזכור כמ"ש בתורת משה כי בה כל סמכותנו ושעד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא, וא"כ צ"ע כיון שנאמרה נבואה ע"י מלאכי דנסתלקה הנבואה מישראל איך תחזור שוב הנבואה לע"ל, והלא לא שייך עוד הך גזה"כ דאליו תשמעון שנצטוינו בזה להאמין לנביא שאומר שהוא נביא מה' (כמבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז עיי"ש), אחרי שיש לנו נבואה מנביא מוחזק שנסתלקה נבואה מישראל, וע"ז באה התשובה בדברי הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' שהרי הוא כבר נביא מוחזק מקודם ועל ידו תחזור הנבואה לישראל עכ"ד.

שיטת הרבי בענין נבואה בזמן הזה

אבל בלקו"ש חי"ד פ' שופטים ב' נתבאר דאף שאמרו משמתו נביאים האחרונים חגי וכו' נסתלקה רוה"ק מישראל, שמזה משמע לכאורה שא"א שיקום נביא בזה"ז, עכצ"ל דזה אינו דמפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז השראת רוה"ק, ועכצ"ל דמה שאמרו "נסתלקה" הכוונה שמני אז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי, כלומר דמכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות אין בני אדם ראוים לנבואה, אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזר מלמעלה, ומדוייק בזה הלשון "נסתלקה" ולא "בטלה" או "פסקה" כהלשון בגמ' שם בנוגע לכמה דברים שבטלו, כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה אלא שנסתלק מלמטה כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה אבל באם יהי' בן אדם הראוי לקבלתה תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה, ומוכיח שם מכמה מקומות ששייך נבואה בזמן הזה, וכמ"ש הרמב"ם באגרת תימן שתחזור הנבואה לישראל בשנת ד' אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה, וממשיך שם בהאגרת אודות אחד שהי' קרוב לזמנו שניבא על כמה וכמה דברים וכולם נתקיימו, ועיי"ש בסעי' ד' דאם יבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזמן הזה פשוט שמצווים לשמוע אליו מצד הוראת שעה עיי"ש בארוכה, וכן הוא בלקו"ש חל"א תצוה א' בהערה 16 לגבי לבישת אפוד גם לפני ביאת משיח, כיון דגם לאחר הזמן שנסתלקה רוה"ק מישראל היו כמה הראוין לרוה"ק ונבואה וכו' עיי"ש. וראה שיחת ש"פ ויצא תשי"א סעי' י"א וש"פ שופטים תנש"א ס"ט ואילך. (וראה גם בקונטרס "ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה" שכתב עד"ז והביא מעוד כמה מקומות בספרי הרמב"ם ששייך נבואה בזמן הזה).

נמצא דשיטת הרבי בענין נבואה בזמן הזה הוא שלא כהגר"ח, דהגר"ח נראה שפי' "נסתלקה" שהוא מצד גזרה מלמעלה, ולכן לשיטתו לא שייך כלל נבואה בזמן הזה ולא שייך הציווי דאליו תשמעון, ולכן בעינן דוקא אליהו הנביא שהוא נביא מוחזק להחזיר נבואה לישראל בימות המשיח, משא"כ לפי הרבי ליכא שום גזרה מלמעלה שיש הפסק נבואה אלא דבפועל לא שכיח נבואה וכו', ולכן נתבאר ששייך נבואה גם בזמן הזה ושבמילא שייך החיוב דאליו תשמעון גם בזמן הזה.

למה נהרג בן כוזיבא

והנה הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים ה"ג כתב דבן כוזיבא נהרג ע"י גוים, והראב"ד חולק דבסנהדרין צג,ב, איתא דמלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיח, א"ל במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו עיי"ש, הרי מבואר שם שנהרג ע"י ישראל, (ועי' כס"מ שתירץ דעת הרמב"ם) ועי' גם בשו"ת הרמב"ם פאר הדור סי' רכ"ה שכתב שם ג"כ שנהרג ע"י חכמי ישראל, והביא גמ' דסנהדרין הנ"ל על שאמר שהוא משיח והוא לא הי' מזרע דוד, ולכאורה צריך להבין דוכי משום שאמר על עצמו שהוא משיח נתחייב מיתה? ועי' ביד רמ"ה שם שכתב וז"ל: איכא למימר דכה"ג נביא שקר הוה, דהא משיח ברוה"ק הוא דמורח ודאין, ואיהו כיון דאמר דמשיח אנא ומורח אנא ודאין הו"ל נביא שקר ומיחייב קטלא עכ"ל, וראה בס' שערי גאולה סי' כ"ד.

ונראה בביאור דבריו שהרי כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"ב) שמלך המשיח יהי' נביא גדול קרוב למשה רבינו, וזהו"ע דמורח ודאין ע"י רוה"ק כדפי' הרמ"ה, וזהו מעצם גדרו של משיח, ולכן כשאמר בן כוזיבא על עצמו שהוא מלך המשיח ה"ז כמו שאמר על עצמו שהוא נביא וכיון שלא הי' כן הרי הוא כנביא שקר ולכן נתחייב מיתה, וכמ"ש הרמב"ם באגרת תימן (אות ד') וז"ל: ועוד האינך יודע שמי שאמר על עצמו שהוא נביא שאם נמצא נבואתו מוכחשת הוא חייב מיתה, לפי שסימן לעצמו המעלה הזאת, כמו שיומת המתנבא בשם ע"ז עכ"ל.

חיוב מיתה בנביא שקר

והמנחת חינוך (מצוה תקי"ז אות ד') כתב דלא שייך נביא שקר רק אם הולך בדרך נביא שראוי להאמין בו על נבואת האמת אם הוא משקר ה"ה נביא שקר, אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא הרי זה לשחוק וללעג ומי יאמין לו ואינו בכלל זה, ועי' ברמב"ם פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ז שכתב תנאי הנביא שמחוייבים להאמין בו ואם הוא משקר הרי הוא נביא שקר, אבל אם אינו בגדר זה לא שייך כלל נביא שקר, וממשיך שכ"כ בס' משנת חסידים ואף שיש איסור לכל אדם לומר בשם הקב"ה ועובר בלאו, אך זה נראה ברור דאינו חייב מיתה דלא נקרא נביא שקר כלל כיון שאין ראוי להאמינו כלל עכ"ד, ובשוה"ג שם מביא שכ"כ בהעמק שאלה להנצי"ב דברים יח,כ, ודייק כן מלשון הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ה"ב, וכן משמע מהל' ע"ז פ"ה ה"ט ואכמ"ל.

ואי נימא כהגר"ח דמזמנם של חגי זכרי' ומלאכי נפסקה הנבואה לגמרי, והי' לזה נבואה ע"י נביא מוחזק וזהו כוונת הפסוק דהנה אנכי שולח וגו' שצריך דוקא אליהו הנביא שהוא נביא מוחזק להחזיר הנבואה מישראל, לכאורה אי אפשר לומר כהרמ"ה שנהרג מפני היותו נביא שקר, כיון שהי' ידוע דלא שייך אז נבואה כלל דעדיין לא בא אליהו הנביא ודומה למ"ש המנ"ח בהדיוט דכיון דאין מאמינים לו כלל אינו חייב מיתה? ועוד דלמה בדקוהו אם מורח ודאין הרי ודאי אין זה שייך? גם ברמב"ם באגרת תימן הנ"ל מבואר באומר על עצמו שהוא נביא והוא שקר, שיש ע"ז חיוב מיתה גם בזמן הזה עיי"ש, ולפי הגר"ח הלא צ"ל דבודאי לא שייך שם חיוב מיתה, ומוכח מכאן כשיטת הרבי ד"נסתלקה", אין הפי' שנסתלקה לגמרי בדרך גזרה, ושגם בזה"ז שייך ענין הנבואה, ולכן א"ש דברי הרמ"ה שנתחייב בן כוזיבא מיתה, וא"ש גם בהא דבדקוהו אם מורח ודאין.

ביאת משיח לפני אליהו

עוד יש להקשות לכאורה על הגר"ח, דהרי הרמב"ם כתב (הל' מלכים פי"ב ה"ב): יראה מפשוטם של דברי הנביאים שבתחלת ימות המשיח תהי' מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' וכו', ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו עיי"ש, ונתבאר בלקו"ש ח"ה ע' 419 ובס' שערי גאולה סי' י"ג דלפי פירוש הא' יום הגדול והנורא קאי על מלחמת גוג ומגוג, ושאליהו הנביא יבוא לאחרי ביאת משיח לפני מלחמת גוג ומגוג (ותירץ בזה מ"ש ברמב"ם הל נזיר פ"ד הי"א ששם קאי לפי דעה הא') ולפי דעה הב' יום הגדול והנורא קאי על יום הגאולה ונמצא שאליהו יבוא לפני ביאת משיח לבשר הגאולה עיי"ש, ועד"ז פי' בשו"ת חת"ס ח"ו סי' צ"ח, והחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' צ"ח אות ב' ועוד.

גם ידוע ג"כ מ"ש בכרתי ופלתי יו"ד סי' ק"י סוף בית הספק (מובא בלקו"ש ח"ח ע' 323 ובכ"מ) דהא דאמרינן דההכרח שאליהו יבוא מקודם זה רק בגאולה של "בעתה" כשהכל מתנהג עפ"י סדר הקבוע, אבל בגאולה של "אחישנה" בזה אין תנאים לעיכובא ויכול לבוא משיח קודם אליהו עיי"ש.

ולפי דברי הגר"ח הנ"ל דחזרת נבואה לישראל אפשר רק ע"י אליהו הנביא קשה לפי דעה הא' דאליהו הנביא יבוא לאחרי ביאת המשיח, נמצא שעד ביאת אליהו אח"כ יחסר ח"ו בנבואת משיח שלא יהי' נאמן עדיין בנבואה ובהחיוב דאליו תשמעון? וכן כשיהי' באופן של "אחישנה" אפשר שלא יבוא אליהו מקודם כנ"ל, וקשה ג"כ כהנ"ל.

משא"כ לשיטת הרבי א"ש כיון דלעולם שייך ענין הנבואה ולא נסתלקה לעולם, ובמילא כשיודעים שהוא ראוי לנבואה וכו' חל מיד החיוב דאליו תשמעון וכו' (וראה אגרת תחיית המתים אות ו' דלא יצטרכו ממנו אות או מופת אחרי שיעדו בו הנביאים אשר התאמתה נבואתם).

אלא שבנוגע לדעה הא' הנ"ל שברמב"ם שנתבאר דסב"ל דמשיח בא לפני אליהו, ראה בס' שערי גאולה סי' י"א ובס' הדרנים על הרמב"ם וש"ס הדרן ה', ששם פירש הרבי דלכו"ע בא אליהו לפני ביאת משיח, אלא דפליגי בפעולותיו שהוא פועל אם הם חלק מהגאולה, או שהם פעולות בפ"ע שאינם שייכים להגאולה ע"ד פעולותיו שבזמן התנ"ך עיי"ש, (וראה הערות וביאורים גליון תת"א בתחילתו, וגליון תתי"ב ע' 16 מ"ש בזה הת' הנעלה והנפלא מנחם מענדל שי' רייצעס), דלפי זה יוצא דלכו"ע יבוא אליהו לפני משיח וכיון שהוא נביא מוחזק יחול החיוב דאליו תשמעון מיד בביאת משיח, ולא קשה מזה על הגר"ח, אבל אכתי קשה לפי הכו"פ שכתב דאם יהי' הגאולה באופן של אחישנה איך הכרח כלל שאליהו יבוא מקודם, אלא דבכ"מ הנ"ל הובאו דברי הגר"ח באופן אחר קצת עיי"ש.

בהתוועדות כ"ק אדמו"ר י"ג שבט תשי"א (תורת מנחם ח"ב עמ' 228) אמר כ"ק אדמו"ר "אף שבכללות הסדר הוא ביאת המשיח, בניית בית המקדש, קיבוץ גליות ותחיית המתים, מ"מ, תחיית המתים של יחידים תהי' גם לפנ"ז (ובמכש"כ וק"ו מכך שכבר הי' בעבר תחה"מ של יחידים, כידוע כמה סיפורים בש"ס ומדרשים, כולל גם מצדיקים שהחיו מתים, וכמארז"ל "זוטי דאית בכו מחי' מתים")", עכלה"ק. (ונמצא זה בכתי"ק כ"ק אדמו"ר, וכבר נדפס בכו"כ מקומות) ובהערת המו"ל מציינים לזח"א קלט, א, יומא ה, ב.

והנה יש לציין לזה מעוד כו"כ מקומות, דהנה איתא במס' פסחים סח, א, "אמר רב חננאל אמר רב עתידין צדיקים שיחיו את המתים", וברש"י ד"ה אלא כ' "כמדובר באליהו ואלישע שהחיו את המתים, כך יחיו כל הצדיקים את המתים", ועיין גם בחדא"ג מהרש"א שם.

וכמו"כ יש לציין מהמובא בהרדב"ז בתשובותיו ח"ב דפוס ווינציאה סימן תרלט (ובח"ג דפוס פיורדא סי' תרמד) שכתב וז"ל "שאלת ממני ידיד נפשי על זמן התחי' לפי שקבלת שהוא סמוך לאלף הז' על הכנסת שבת בעולם שהוא מנוחה, וקשיא לך א"כ הצדיקים וחסידי עליון שמתו על קדושת שמו יתב' בגלות לא יראו בטובתן של ישראל ולא ישמחו בשמחתה", והשיב דכל ימיו נצטער ע"ז עד שראה דברי הריטב"א בשם רבותיו דאיכא תרי תחיות: א. תחי' פרטית לצדיקים שמתו בגלות והיא סמוכה לביאת המשיח, וזהו המובא בזוהר פרשת שמות דף י, ב בנוגע לתחיית המתים דישנם שיבואו לידי צער, שעל תחי' זו מדובר, דא"א לומר שמדובר על התחי' הב' - שהרי בתחי' זו אין זקנה שהרי מיד יכנס שבת שהיא מנוחה לחיי העולמים. ב. תחי' כללית כאשר קבלו, והוא נק' עולם התחי', ועלי' נאמר ורבים מיושני עפר יקיצו וכו'.

וממשיך ששוב ראה שמוסכם הוא דישנם ב' תחיות, ועל הראשונה נאמר בנבואת זכרי' "עוד ישבו זקנים וזקנות וכו' וילכו על משענתם" ובאלישע שהחי' המת כתוב "משענת" וילפינן ג"ש מה התם תחי' אף כאן תחי', ע"כ.

ויעויין גם בתוס' ד"ה ובאורי סוף מס' מכות, ובספר כלילת יופי ענין תחיית המתים.

במאמר ד"ה מזמור לתודה תשי"ז, ומיוסד על מאמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע משנת תרנ"ח (סה"מ תרנ"ח ע' לט ואילך), מבואר ענין ה"מזמור לתודה", ומדוע בענין פרטי זה של תודה על נס מתבטא המעלה המיוחדת של לע"ל, שלכן דוקא קרבן זה יהי' לעתיד לבוא, וכן ה"מזמור לתודה" הוא מזמור המציין את תקופת הגאולה בכללותה (כמבואר במדרשי חז"ל).

ונקודת הביאור, שיש ב' דעות, דעת עליון - שלמעלה יש ולמטה אין, ודעת תחתון - שלמטה יש ולמעלה אין. ודעת תחתון בא בהבנה והשגה ממש, משא"כ דעת עליון, ההכרה שלמעלה יש ולמטה אין, אי אפשר לבוא אליה באופן של השגה והבנה, שיחדור במציאות של 'בינה', ואפשר לקבל זאת דוקא ע"י ביטול והודאה, "ואעפ"י שאינו מושג בשכלו אעפ"כ הוא מודה בשכלו שכך הוא. וע"ד מודים חכמים לר"מ שאע"פ שע"פ השגתם צריך להיות למשל הדין כמו שהם אומרים ואעפ"כ הם מודים לר"מ שהאמת הוא כמו שהוא אומר שהודאה זו אינה עפ"י השגה כו'. וכך בבחי' ד"ע אינו שייך כ"א בחי' הודאה כו'" (סה"מ תרנ"ח שם ע' מא).

ולפי זה מובן מדוע החידוש דלע"ל מתבטא בהענין דתודה דוקא, כי קרבן תודה ענינו הודאה, "והיינו לפי שבחי' הודאה יהי' שייך גם לע"ל בבחי' גילוי דעת עליון" (סה"מ שם ע' מג).

וממשיך שם: "אף שלעתיד לבוא יהי' מאיר דעת עליון בבחינת השגה כו', וכמ"ש ומלאה הארץ דעה - אעפ"כ יהי' מאיר בחי' דעת עליון למעלה יותר, לפי שיש כמה בחי' דעת ומה שהוא בעולם התחתון דעת עליון לגבי עולם העליון הוא דעת תחתון .. וא"כ יהי' בחי' ד"ע דעכשיו בחי' ד"ת לע"ל, ובחי' ד"ע יהי' במדריגה עליונה יותר כו'".

ולפי זה נמצא התירוץ לשאלה האמורה (בסה"מ תרנ"ח הוא בקיצור יותר, ובהמאמר דתשי"ז מפורט יותר) - כי גם לעתיד לבוא עדיין יהיו דברים ששייך לגביהם הענין של הודאה, שהרי יתגלה דעת עליון מדרגה יותר נעלית, ולכן שפיר ה"מזמור לתודה" מציין את המעלה של לעתיד לבוא. עכת"ד.

ולכאורה צריך ביאור:

לפי כל זה מיושב רק מה שגם לעתיד לבוא יהי' שייך הודאה ותודה - אבל עדיין לא נתבאר כיצד דוקא ענין התודה הוא המבטא את כללות ענין הגאולה? ואדרבה: לפי זה, ענין ההודאה, שאף שאינו מבין בשכלו מכל מקום מודה שכן הוא האמת, שייך בעיקר בזמן הזה, שאין בכלל השגה ותפיסה בדעת עליון; ולעתיד לבוא (לא שיודגש יותר ענין ההודאה, אלא בדיוק להיפך) הדרגה של ד"ע שבאה היום באופן של הודאה בלבד תבוא באופן של הבנה והשגה, ואין זאת אלא שעדיין ישאר הענין דהודאה לגבי דרגות עליונות יותר - ובכן, גם אם אין סתירה בין הגאולה לענין ההודאה, עדיין אין הפשט שחידושה של הגאולה הוא בההודאה!

במלים פשוטות: יהודי שהורגל בזה"ז שהיחס שלו לדעת עליון הוא באופן של הודאה בלבד, שאינו מבין זאת בשכלו, והנה באה הגאולה ופועלת יחוד חו"ב, שגם בבינה, הבנה והשגה יוכל להיקלט הענין של דעת עליון - אלא שביחד עם זה הגאולה מביאה גם להודאה כלפי דרגות יותר עליונות - האם יהודי זה יפצח בשיר "מזמור לתודה" על כך שגם עכשיו יש דרגות שהוא יכול להתבטל כלפיהם?! - הסברא נותנת שלא בכך תהי' השמחה הגדולה שלו, שהרי זה - הודאה - כבר היה בזמן הזה די והותר! אדרבה, הוא ישיר "מזמור לבינה" על כך שאותה דרגה נשגבה שעד עתה היתה אצלו באופן של הודאה בלבד באה סוף סוף באופן של השגה…

ועוד צריך ביאור במה שמקשה "אף שלע"ל יהי' מאיר דעת עליון בבחי' השגה" - ולכן צריך להגיע לכך שיהיו דרגות עליונות יותר שעדיין יהיו באופן של הודאה:

הרי, הדרגה של דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, היא בעצם דרגה של הודאה והתבטלות. שזהו כל תוכן דעה זו, שכל מה שלמטה הוא אין ואפס לגבי למעלה, דהיינו, שהמטה בטל ואינו תופס מקום כלל לגבי הלמעלה. ואם כן, הרי גם כאשר נעשה יחוד של חכמה ובינה, ודעת עליון מאיר ונתפס גם בהבנה והשגה, שגם בהבנה והשגה נקלט זה ש'למעלה יש ולמטה אין', עדיין קיימת כאן ההודאה וההתבטלות במלוא תוקפה - שהרי זהו כל החידוש של יחוד פנימי דחו"ב, שההנחה דחכמה מאירה בבינה בכל עוצמתה ותוקפה (לא כמו יחוד חיצוני כו'), ובלשון המאמר שם (ע' מד): "בחי' יחוד פנימי דאו"א היינו בחי' התגלות עצמות החכ' ממש בבחי' בינה שהיא בחי' המשכה שלמעלה מהשגה ממש";

אין זאת אלא, שבאופן זה אין כאן החסרון שקיים בדרך כלל בהודאה - זה שהשכל אינו מבין את הדעה הזאת, משא"כ בנדו"ד, שגם מצד הבנה והשגה גופא 'מסכימים' לזה שלמעלה יש ולמטה אין. אך המעלה שבהודאה והתבטלות קיימת גם כאן בכל התוקף, ואם כן, למה מוכרחים - כדי לבאר את הענין של "מזמור לתודה" - להגיע לדרגות יותר עליונות שהם יהיו למעלה מהשכל גם אז, ולא די בכך שהדעת עליון שבחכמה יאיר בבינה בכל תוקפו, שזהו גם כן הודאה והתבטלות! מדוע זה שלע"ל יאיר גם בהבנה והשגה סותר לההודאה שבדבר, שלכן מוכרחים לעלות לדרגה יותר גבוהה?

לסיכום: לכאורה היה מסתבר יותר לפרש "מזמור לתודה" על זה שההודאה שבחכמה תאיר בתוך הבינה, שהרי גם אז נשארת ההודאה בכל עוצמתה, ואין זאת אלא שהיא מתגלה גם בהבנה והשגה, שזהו חידוש גדול לגבי המצב שבזמן הזה, כמובן -

ולמה בהמאמרים מפרשים דוקא על התגלות הדרגות שלמעלה מחכמה שיבואו גם אז באופן שאינו בא בהבנה והשגה, שענין זה - זה שיש דרגות שאינן באות בהבנה והשגה - אינו חידוש של לע"ל דוקא, ואדרבה. ובודאי יבארו בזה קוראי הגיליון שי'.

במה ששקו"ט בקובצים האחרונים בענין אם לעת"ל יהי' גזירות מסוג דשמא ישכח וכו', יש להעיר משיחת ליל ד' דחה"ס תשמ"ז [התוועדויות ח"א ע' 224] אות ח "זמנה של שמחת בית השואבה בכל שבעת ימי החג שכן אע"פ שנזכר לעיל שבזמן הבית היתה השמחה בחוה"מ ולא ביו"ט מפני הגזירה כו' הרי כללות ענין הגזירות נתחדש בזמן בית שני ואילו מעיקר הדין לפני הגזירה וכן לעת"ל לאחרי שתתבטל הגזירה ישנו הענין דשמחת בית השואבה במשך כל שבעת ימי החג" עכל"ק. ועייג"כ שיחת ש"פ אמור תשט"ו היו"ל השתא ס"ז [אבל שם לא נזכר תי' לעת"ל].

בגליון לחג השבועות העיר הת' מש"ט במ"ש בלקו"ש חל"ד בענין מצות ערי מקלט לעתיד לבוא, שהחידוש שבזה שביאת המשיח קשורה עם מצוה הוא משום שהמצוה מוכרחת להתקיים בגשמיות, דלכאורה על זה מספיק ענין הנבואה (נבואת בלעם), שגם נבואה צריכה להתקיים בגשמיות, ותירץ מה שתירץ.

ולכאורה יש להוסיף עוד ביאור, שיש הבדל בין גדר הגשמיות שבמצוה לגדר הגשמיות שבנבואה. דהא דהנבואה צריכה להתקיים בגשמיות אינו באופן שהדבר הגשמי עצמו יש בו חשיבות, אלא כל חשיבותו היא שתתקיים הנבואה, ונמצא שלפי זה ענין ביאת המשיח בגשמיות אינו אלא דבר צדדי, משא"כ במצוות הרי זה שקיום המצוות הוא בגשמיות הוא חלק מעצם המצוה, שרצון הקב"ה שבמצוות הוא במצוות גשמיות דוקא, ולכן הצד הגשמי שבביאת המשיח יש בו חשיבות טפי. ולא באתי אלא להעיר.