קושיית המפרשים מהא דאין נהנין ממעשה נסים

בסוף מס' כתובות איתא: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: (יואל ב,כב) "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם", ובס' חינא וחסדא שם הקשה דאיך זה מתאים עם המבואר ד"אין נהנין ממעשה נסים" כמבואר בתענית כד,ב, והביא לתרץ ע"פ מ"ש החיד"א בס' מחזיק ברכה או"ח סי' תרע"ז שכתב דזהו רק דהוא ובני ביתו שהנס נעשה בשבילו אין נהנין, אבל לאחרים מותר עכ"ל, וציין שגם בס' בתי כנסיות בקונטרס בית אסופים ר"פ בחוקותי עמד ע"ז, ותירץ ע"פ מה שכתב רש"י שם (כו,ד) על הפסוק ועץ השדה "הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות" דכוונתו שמתחילה כבר היו עומדים לזה ובמילא אין בזה משום אין נהנין ממעשה נסים עיי"ש.

והנה בתחילה יש להעיר שבלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (א) סעי' ג' דייק שבתו"כ פ' בחוקותי (פרשה א') עה"פ "ועץ השדה יתן פריו" איתא: "ומנין שאפילו אילני סרק עתידין להיות עושין פירות ת"ל ועץ השדה יתן פריו", דמשמע שכן יהי' בכל העולם, ואילו בכתובות (שם) איתא: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם", דמבואר שיהי' כן בארץ ישראל בלבד, ומבאר שם (וראה הערה 31 וסעי' י"ג) דהגמ' כתובות דקאמר שזהו באילני סרק של ארץ ישראל דוקא – איירי בתקופה הא' שבימות המשיח דאז עולם כמנהגו נוהג, וזה אינו שינוי במעשה בראשית אלא חידוש ונס מיוחד בא"י דוקא, משא"כ התו"כ דקאמר באילני סרק סתם – שבכל העולם, דהוה שינוי מנהגו של עולם איירי בתקופה הב', עיי"ש.

ולפי"ז יוצא דכל מה שיש להקשות מהא דאין נהנין ממעשה נסים הוא רק מהגמ' כתובות דהוה מעשה נס, משא"כ מהתו"כ אין להקשות כלום כיון דאז יהי' שינוי מנהגו של עולם בכלל ונמצא דאין זה מעשה נסים.

כשנעשה הנס בשביל אחר או בשביל רבים

ובנוגע לגוף הקושיא, כדאי להקדים ולבאר ענין זה דאין נהנין ממעשה נסים, שהמקור לזה הוא בתענית כד,א-ב, ובע' א' שם איתא: אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו, אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? – אמרה לה: כל מה דאייתי – באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי, וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! – אמר לה: העבודה הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. ופירש"י בד"ה אלא כאחד מעניי ישראל: "משום דמעשה נסים הוא, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים, כדאמר לעיל (כ, ב): ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו".

דעפי"ז מובן מ"ש החיד"א כנ"ל דאיסור זה שייך רק אם הנס נעשה בשבילו וכלשון הגמ': "ואם עושין לו נס וכו'" [וכן הוא לשון השל"ה (סוף פ' לך לך) "שנשתנה עליו מעשה בראשית"] דכיון שבשבילו הוצרכו לשנות מעשה בראשית, מנכין לו מזכיותיו, אבל בנוגע לאחר ליהנות מזה לא שייך הך טעם, וכ"כ בגבורת ארי שם כה,א, לגבי הא דאמר איכו נמטו כשוריך וז"ל: דודאי למי שנעשה הנס בשבילו אין מן הראוי שיהנה ממעשה הנס .. אבל ההיא דכשורי לא נעשה הנס בשביל איכו אלא בשביל ר"ח, שפיר דמי לאיכו ליהנות ממנו עכ"ל. וראה בס' פרדס יוסף פ' וארא (ז,כא) מ"ש בזה בנוגע למכת דם ובס' דעת משה סי' ס"ח מש"ש בזה, ובס' נחל קדומים להחיד"א פ' בשלח (טו,יז) אודות אכילת המן שהי' מעשה נס ובקובץ אור המאיר ח"ב ע' 152 ועוד בכ"מ.

עוד כתב שם במצפה איתן (נדפס בסוף מס' חגיגה) וכן באהבת איתן (בעין יעקב שם), דהא דאין נהנין ממעשה נסים משום דמנכין לו וכו' שייך רק אם נעשה בשביל היחיד, אבל אם נעשה בשביל ציבור ליכא האי טעמא, דציבור שאני דלא שייך מנכין להם מזכיותיהם, וכ"כ בס' נפש חי' סי' רצ"ב לגבי נס חנוכה עיי"ש, וכ"כ בס' יד דוד שם הובא בס' שדי חמד מערכת א' כללים סי' ש"פ, ובשו"ת מחנה חיים חו"מ סי' י"ט ועוד.

דלפי ב' ביאורים אלו לא קשה מהא דעתידין אילני סרק שבא"י שיטענו פירות דאיך מותר ליהנות מהם, כיון דהכא לא נעשה הנס בשביל אדם מסוים דשייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, גם יש לומר דכיון דנס זה הוא בשביל רבים לא שייך לומר כלל דמנכין להם מזכיותיהם וכפי שנת'.

אלא דאכתי יש להקשות ע"ז מהך דתענית שם בע"ב דאיתא: רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא. יהיב עיניה, הוה כפנא. אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה: מר דשכיח קמיה ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא. עשייה ונפק לשוקא. חזא כנופיא, אמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אכוספא דתמרי קיימי, דקא מזדבן. אמר: שמע מינה כפנא בעלמא. אמר ליה לשמעיה: שלוף לי מסאניי. שלף ליה חד מסאנא, ואתא מיטרא. כי מטא למישלף אחרינא – אתא אליהו ואמר ליה: אמר הקדוש ברוך הוא: אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא, חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא. אתו כולי עלמא למיזבן. אמר להו: מהא לא תיזבנון, דמעשה נסים הוא וכו', ושם הרי הי' זה נס לא בשביל יחיד אלא בשביל הרבים, ומ"מ אמר להם שלא לקנות זה משום דמעשה נסים הוא?

ביאור הרבי אודות הנס בפרח מטה אהרן

והנראה לומר בזה, דהנה ב"משיחות ב' דר"ח תמוז ש"פ קרח ג' תמוז תנש"א" (ס' התוועדויות ח"ג ע' 397) ביאר הרבי אודות גאולת כ"ק אדמו"ר מהריי"צ נ"ע שהי' בדרך נס אבל מ"מ הי' ג"כ מלובש בטבע שלכן הי' בשלבים בתחילה ג' תמוז ואח"כ י"ב וי"ג תמוז וכו', גם דיבר אודות הנס דשמש בגבעון דום (יהושע י,יב) שאירע בג' תמוז כדאיתא בסדר עולם פי"א, שהי' ג"כ נס נפלא אבל מ"מ הי' ג"כ בדרך מלחמה שהוצרך ללחום משך זמן, ושלכן הוצרכו להנס דשמש בגבעון דום ולא שהשמידום מיד, ובסעי' ג' קישר זה גם עם הנס שבפ' קרח, בהא דפרח מטה אהרן ויצא פרח ויצץ ציץ וגו' (קרח יז,כג), דאף דמטה מצ"ע לא שייך לצמיחה ופריחה וזהו רק ע"י נס, מ"מ לא הי' זה סתם למעלה לגמרי מדרך הטבע אלא קשור גם עם הטבע, ולכן הי' אופן הפריחה בסדר טבעי (אבל לא בהגבלת זמן) דצמיחת פירות, "ויוצא פרח ויצץ ציץ (חנטת פרי כשהפרח נופל) ויגמול שקדים (כשהוכר הפירי הוכר שהן שקדים), ובהערה 40 שם כתב וז"ל: וי"ל נפק"מ שמותר ליהנות משקדים אלו ומהפירות הגדלים מהם כי אינו מעשה נסים (ראה תענית כד,ב) דבפשטות משמע שהשקדים היו פירות טבעיים, שמהם אפשר לגדול עוד פירות שקדים עכ"ל.

ולכאורה צריך ביאור בזה, שהרי רש"י ביאר הטעם דאסור לאדם ליהנות ממעשה נסים משום דאם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו כנ"ל, וכ"כ בס' חסידים סי' ק"ג (וראה במקור חסד שם שציין לזהר וירא קיא,ב), ולפי"ז לכאורה בכל מקום שפירות אלו הגיעו אליו ע"י נס אפילו כשאח"כ הי' חנטה וצמיחה טבעית צ"ל שיש שם האיסור דאין נהנין ממעשה נסים דמנכין לו מזכיותיו, כיון דרק ע"י שינוי מעשה בראשית הגיעו אליו פירות אלו, וא"כ מהו הביאור בהשיחה דבכה"ג שגדל ע"י טבע לא שייך הך איסורא?

עוד יש להקשות מהא דאיתא בשל"ה (תושב"כ סו"פ לך לך) בהא דמצינו שלא רצה אברהם ליהנות כלום מרכוש סדום, וכתב ע"ז השל"ה וז"ל: שלא להנות ממעשה נסים כדאיתא במסכת תענית שלא רצה להנות מהחטים שנתמלא בנס בחדר וכו' שחשבו לגריעותא שנשתנו עליו מעשה בראשית, ודבר זה נלמוד מאברהם שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל ואל תאמר אני העשרתי את אברם, כי כבר הבטיחני הקב"ה על העושר, וקשה היעשה ה' ארובות בשמים וימטר לו כסף וזהב, אלא ודאי הש"י יזמין לו סיבה להעשירו א"כ זהו הסיבה? אלא הענין שכל הנצחון הזה הי' מחוץ לטבע ממעשה נסים, ובודאי אין כוונת הקב"ה על זה עכ"ל, ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים דלמה שאני זה משאר המתנות שלקח מאבימלך ופרעה, ולא חשש שיאמרו אנכי העשרתי וכו' ורק מסדום לא רצה לקחת אפילו מחוט ועד שרוך נעל וכו' ולהנ"ל ניחא? וראה בס' פרדס יוסף שם פ' לך אות מד שתירץ כן מדיליה.

והנה כאן הרי ודאי הי' הרכוש עצמו רכוש של טבע, ומ"מ כיון שהגיע אליו ע"י נס חל ע"ז האיסור דאין נהנין וכו' וא"כ כ"ש בנדו"ד בהפירות שגדלו על מטה אהרן דבודאי צ"ל ששייך בזה האיסור שלא ליהנות ממעשה נסים, ומה איכפת לן דלפועל הי' שם צמיחה ופריחה וכו'?

ב' טעמים בהא דאין נהנין ממעשה נסים והנפק"מ בפועל

והנראה לומר בזה, דלעיל הובא מ"ש החיד"א וכו' שהאיסור הוא רק למי שהנס נעשה בשבילו אבל לא לאחרים, וכן הובא דעת המצפה איתן וכו' דאם הנס נעשה בשביל רבים ליכא איסור זה, ונראה דכל זה הוא רק לפי טעמו של רש"י שכתב משום דמנכין זכיותיו וכו', אבל הרבי אמר שם בהשיחה טעם אחר, כי מכיון דאכילה ושתיה הוא שנעשה דם ובשר כבשרו, וכל אופן חיי הדם ובשר הוא עפ"י דרך הטבע, אין מקום "לערב" שם מאכל או משקה שהוא נסי עיי"ש, (וכן י"ל בכללות חיי האדם, דכל הבריאה נברא שיתנהג אדם בדרך הטבע, ומה שנברא בדרך נס אין ראוי לערב וליהנות ממנו) וזה דומה להטעם שכתב בס' נחלת יעקב (להג"ר יעקב אברהם ז"ל מקראקא) פ' ויצא (אות יב) בשם היד יוסף פ' בשלח דאסור ליהנות ממעשה נסים, כי מעשה נסים הוא מזון הנשמה על כן אסור להגוף ליהנות ממנו דמעלין בקודש ואין מורידין, וביאר עפ"ז כמה דברים עיי"ש (וראה בכל זה בס' בית אהרן כרך ח' ע' תע"ד).

דלפי טעם זה יוצא דאפילו אם הנס נעשה בשביל אחר או בשביל הציבור שייך ג"כ הטעם שלא ליהנות מהנס כיון דסו"ס מערב נס עם טבע, אלא דנראה דאופן זה אינו חמור כ"כ כאופן הראשון כשנעשה הנס בשבילו דמנכין לו מזכיותיו ששם ה"ז חמור יותר, משא"כ בנס שנעשה בשביל אחר או בשביל ציבור וכו' דאמרינן כנ"ל שאין ראוי לערב נס עם טבע, זה קל יותר.

וע"ד שכתבו האחרונים, דקיום המצוות מתקיימים רק בדברים שבטבע ולא בדברים שבנס, ויש שביארו בזה דברי הרד"ק הידועים (מלכים ב' ד,ז) עה"פ ושלמי את נשיכי וגו': "ושלמי למרי חובותיך, ובתוספתא, וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא וכו' עכ"ל, שזהו משום דבשמן של נס לא שייך חיוב מצות מעשר, דקיום המצוות מתקיימים רק בדברים שבטבע, ראה בס' ברכת אהרן על מסכת ברכות מאמר י' אות ד, וראה ר"ח חגיגה יג,ב, לגבי בתולה שעיברה באמבטיא שלא שייך שם טומאה, וביאר בס' פרדס יוסף (פ' וארא ז,כא, ופ' ויקהל לח,כז) דזהו משום שכל מצוות התורה מתקיימים רק באופן טבעי, ועי' גם בשו"ת קב חיים סי' ע"א בענין זה ובס' בית אהרן חלק ח' ע' תפ"ד והלאה וש"נ.

והנה ענין זה דקיום המצוות צריכים להיות באופן טבעי דוקא, נתבאר הרבה בשיחות קודש ומובא גם בלקוטי שיחות (ראה חלק ה' ע' 80 וע' 317, וחלק ל"א ע' 48 , ונתבאר בזה הסיפור הידוע אודות קידוש לבנה של כ"ק אדמו"ר הזקן, שלא קידש את הלבנה עד שהפקיד הסכים לעצור את הספינה בעצמו עיי"ש ובלקוטי דיבורים ח"ד תשנב,ב והלאה, וראה הביאור בענין זה בחלק ל"ה ע' 226 והלאה וראה לקו"ש ח"ו ע' 361 וחכ"ז ע' 201 הערה 74 ועוד), ועם כל זה כתב בלקו"ש ח"ה שם הערה 27 ובהערה 45 דהא דבעינן קיום המצוות בטבע דוקא זהו רק באם אפשר, אבל לא בדאי אפשר עיי"ש, (ובפירוש רד"ק הנ"ל ישנם ביאורים אחרים, ראה בגליון הקודם ע' 16 ואכ"מ) אלמא דענין זה שיש חילוק בין טבע לנס בקיום המצוות הוא רק בנוגע לכתחילה בלבד, וא"כ עד"ז נימא הכא בנוגע שלא ליהנות ממעשה נסים כדי שלא לערב נס עם טבע שהוא רק חומרא לכתחילה.

תירוץ בסתירת דברי רש"י

ומקור לחילוק זה אפ"ל הוא ממה שהקשו המפרשים על רש"י, דבדף כד,א, באליעזר איש ברתותא הנ"ל כתב רש"י דאסור ליהנות ממעשה נסים כנ"ל, אבל בע"ב שם בהא דחזאי למלאכי דאידמו למלחי וכו' דאמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא, כתב רש"י וז"ל: וכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון עכ"ל, הרי דכאן לא כתב שיש איסור אלא דהוה כהידור, וכבר הקשו המפרשים דדברי רש"י סותרים זה את זה ועי' במצפה איתן ובאהבת איתן שם, אלא דלפי דבריהם אינו מבואר דכיון דברבים לא שייך הטעם דמנכין להם מזכיותיהם א"כ למה באמת אמר להם לא תיזבנון דמעשה נסים הוא?

ולפי מה שנת' ניחא מאד, דלגבי איש ברתותא הרי הנס נעשה בשבילו, ושייך לומר דמנכין וכו' לכן כתב רש"י שהוא "איסור", משא"כ בהך דמלאכי קא מייתי קמחא וכו' כיון שנעשה הנס בשביל הציבור לא שייך הטעם דמנכין, אלא שם שייך טעם הב' שלא לערב נס וטבע כיון שהפירות עצמן נבראו לגמרי באופן של נס, לכן בזה כתב רש"י רק דכמה שיש להתרחק יותר טוב ונכון.

ולפי"ז יש לבאר גם מ"ש בהשיחה בנוגע להפירות דמטה אהרן דלא שייך בזה אין נהנין וכו' כנ"ל, דהנה שם לא הי' הנס בשביל יחיד אלא בשביל כלל ישראל להראות עי"ז הבחירה באהרן, נמצא דטעמו משום דמנכין לו וכו' לא שייך שם, ושייך רק טעם הב' שלא לערב נס וטבע, ובזה שפיר ביאר הרבי דכל זה שייך רק אם הפירות עצמם הי' לגמרי בדרך נס אבל כיון דבפועל גדלו באופן של טבע במילא לא שייך הך טעם ומותר, ועפי"ז מבואר גם למה נקט הרבי בהשיחה טעם זה דוקא ולא טעמו של רש"י דמנכין וכו' כיון ששם לא שייך כלל הענין דמנכין.

ואם כנים הדברים, יוצא שישנם ג' גדרים בהא ד"אין נהנין ממעשה נסים": א) אם הנס נעשה בשבילו ה"ז אסור לו ליהנות ממנו משום דמנכין לו מזכיותיו*, וזהו גם כאשר הדבר עצמו הוא דבר שבטבע, (וכמ"ש השל"ה לגבי רכוש סדום) כיון שכל מה שהגיע הדבר אליו הוא ע"י נס, שייך לומר דמנכין וכו' ב) אם הדבר עצמו הוא דבר שנברא בדרך נס כמו באכלבא דחטי וכו' אפילו אם נעשה הנס בשביל ציבור או אחר יש הידור שלא ליהנות ממנו ג) אם הדבר עצמו נברא בדרך הטבע, והגיע אליו בדרך נס לצורך הרבים אז ליכא הך איסורא כלל כיון דלא שייך כאן הטעם דמנכין לו וכו' וכן לא שייך הטעם שמערב נס עם טבע כיון דבפועל נעשה דבר זה בדרך הטבע, וכן כשנעשה הנס לצורך אחד מותר לאחר ליהנות ממנו כיון שהדבר עצמו הוא דבר שבטבע.

ולפי"ז מובן דמ"ש השל"ה אינו סתירה כלל להמבואר בהשיחה, כי שם הרי אף שהרכוש עצמו הי' רכוש של טבע אבל כיון שהנס נעשה רק בשביל אברהם, במילא שייך הטעם דמנכין לו וכו' ולכן לא רצה אברהם ליהנות ממנו.

ולפי זה לא קשה גם מה שהקשו כנ"ל במה שאמרו עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, דהלא אין נהנין ממעשה נסים? והובא לעיל שמתרצים שהאיסור הוא רק למי שנעשה הנס בשבילו ולא לאחר, וכן יש לתרץ גם דכאן שנעשה הנס בשביל רבים לא שייך כלל הא דמנכין לו מזכיותיו, ולכאורה אכתי תקשי דמאי שנא מהא דחזאי למלאכי דאידמו למלחי וכו' דאמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא ששם ג"כ הי' הנס בשביל רבים וכו'? ולפי מה שנתבאר ניחא דהכא באילני סרק לא שייך גם טעם הב' – שלא לערב נס עם טבע- כיון שהצמיחה והגידול יהי' בדרך הטבע [כפי שנת' לגבי מטה אהרן] לכן ליכא בזה שום איסור כלל, ואינו דומה להך דחזאי למלאכי דאידמו למלחי ששם גוף התבואה נברא לגמרי ע"י נס.

וראה עוד בענין אין נהנין ממעשה נסים בלקוטי שיחות שם ח"ה הערה 27 מה שתירץ לענין נס חנוכה ואכילת מן, ובס' בית אהרן שם ובס' מאור ישראל תענית כד,א, (ד"ה עבודה) וש"נ, ובס' מנחת שלום חי"א סי' י"א וש"נ ועוד ואכמ"ל.