E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ עקב כ"ף מנחם אב – שנת הששים - תשס"ד
הלכה ומנהג
נטילת ידים ע"י "מאשין"
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר – וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע סי' קנט סעיף י' "אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידו ממנה עלתה לו נטילה, ע"כ.

עיין בביאור הגר"א שהוא חולק על המחבר (והרמ"א) וסובר שכמו שמצינו בסעיף י"ב שיש מחלוקת אם נטילה ע"י הקוף מקרי נטילה כמו כן הדין של הטיית חבית במחלוקת שנויה. המקור להדין של הטיית חבית ע"י קוף הוא בפ"ק דמסכת ידים ששם יש מחלוקת בין הרבנן ורבי יוסי ורבי יוסי מחמיר בשניהם וא"כ מי שמחמיר בקוף כרבי יוסי יחמיר גם כאן, עיין שם. והנה הגר"א סובר שלפי דעת רבי יוסי אינה מועלת מה שהאדם מטה חבית מלאה מים והיא הולכת כל הים וע"כ כיון שיש ראשונים הפוסקים כרבי יוסי והרמ"א בסעיף י"ב כותב שיש להחמיר שם כרבי יוסי ע"כ סובר הגר"א שלפי שיטה זו צריך להחמיר גם כאן בהטיית החבית.

וכל זה לדעת הגר"א אבל המ"א בס"ק כג סובר שרבי יוסי יודה שהטיית החבית חשיב כח גברא ומה שסובר רבי יוסי בהמשנה בידים שזה לא נקרא נטילה מיירא בחבית שמוטה מאליה.

רבינו בסעיף י"ט נקט כפשטות השו"ע שאם הטה חבית והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום עלתה לו נטילה ושלא כדעת הגר"א.

ויש לחקור לו יצוייר אם אדם יצור "מאשין" שיש בתוכו כלי וע"י לחיצה בכפתור המים נשפכים לתוך הכלי והמים שבכלי נשפכים על ידיו, האם זה נקרא כח גברא?

והנה עיין בספר זקן אהרן חלק או"ח סימן ב' ע"ד השאלה של ציצית הנעשה ע"י "מאשינען" "פשוט הדבר דמאשין המתגלגל ע"י כח ישראל בלבד, ודאי דשרי אפילו אם אחר שהתחילה להתגלגל ע"י כח האדם סר המגלגל ידיו נמי כשר כיון דהכל בא מכחו ודמא לסרנא דפתרא דמפורש בש"ס חולין טז. דהשחיטה כשירה אפילו שהשחיטה נעשית בסיבוב האחרון מ"מ הכל מכח אדם בא וכמ"ש השמלה חדשה ותבואת שור (יו"ד סי' ז') וה"נ דכוותיה אכן כ"ז הוא במכונה שמתגלגלת רק ע"י כח אדם אבל מכונה הנפעלת ע"י קיטור וגם ע"י אדם אשר רק בהתחלה נעשית בידי אדם, ואח"כ הולכת ומתגלגלת ע"י כח הסוסים או הקיטור דמיא לסנרא דמיא במס' חולין שם דאפילו המלאכה שנעשית בסיבוב ראשון אינו כשר כי אם בדיעבד ויש פוסקים, שאפילו בדיעבד פסול גזירה אטו סיבוב שני כמ"ש הב"ח כתבו"ש (יו"ד) ולפי זה בפאבריק דמסבב כל היום פשיטא דפסול אפילו בדיעבד כו' עיין שם.

ולכאורה לפי זה הנוטל ידיו במכונה אלקטרית הנ"ל לא עלתה לו הנטילה דדמי לסרנא דמיא שבחולין.

אבל נראה לומר שבאמת יש חילוק גדול בין הכח גברא המעכבת בשחיטה או בשאר מצוה דאורייתא כעשיית מצות לחג הפסח וציצית, להכח גברא המעכבת בנט"י. דהנה בשחיטה דכתיב "וזבחת" לא נקרא "וזבחת" אם אין כחו ממש בהשחיטה. והנה בסרנא דפארא שיש גלגל, הגלגל אינו סובב מאליו ועיקר סיבוב הגלגל בא מכח האדם וכשאדם מסבב הגלגל נקרא "וזבחת" וגם בסרנא דמיא מכיון שטבע של סתם מים שאינה הולכת בכח וע"כ כאן שהסרת הדף גורמת שהזרם הולכת בכח נקרא כחו במים אבל מהמשנה בידים שכתוב שאם האדם רק מטה החבית בברכיו והמים יורדים כדרכה הוה נטילה כשירה, מוכח מזה שאע"פ שמה שהמים יורדים הוא בעיקר מכובד המים עצמם שטבע המים הוא לרדת מעצמה מ"מ אם האדם רק מטה החבית אע"פ שהטיית החבית הוא רק כמו סיבה וגרמא לשפיכת המים נקרא כחו במים.

והנה גם בנטילת ידים צריך לבוא במים מכח נותן, עיין לשון השו"ע באו"ח סי' רנט ריש סעיף ז': "צריך שיבואו המים מכח נותן" אבל מ"מ מהנ"ל מוכח שהפירוש של "כח נותן" לא הוה, פירושו שצריך כחו במים כמ כחו בשחיטה ובציצית בעשיית מצה.

וביסוד זה שבנטילת ידים אין צריך באמת כחו במים ודיו במה שעל ידי כחו הוא גורם שהמים ישפך מאליו א"כ יש מקום לומר שאע"פ שלפי דעת הזקן אהרון (וגם פוסקים אחרים) אי אפשר לעשות ציצית או שחיטה ע"י "מאשין" שתחילת פעולתה הוא ע"י האיש אבל אחרי זה הפעולה נמשכת ע"י אלקטרי או קטנר, דבר זה לא שייך בנט"י, ולכאורה יש מקום גדול לומר שכשאדם לוחץ כפתור וע"י זה כח אלקטרי פועלת שמים שבכלי ישפכו על ידיו נקרא נטילה כשירה.

ולא דמי למה דאיתא בשו"ע סעיף ז' "צריך שיבואו מכח נותן לפיכך צינור שדולה מים מן היאור ושופך בו, ונמשכים ממנו המים אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כו' מפני שאינם באים מכח אדם שכבר פסק כח השופך וכו'".

דשם אמרינן שפסק כחו היינו משום ששם נפסק כחו אחרי שפיכת מים מן הכלי ונקרא פסק כחו במים, משא"כ כאן יש להכשיר הנטילה כיון ששפיכת המים מן הכלי בא לידו בלי שום הפסק.

והנה כל זה אם נקטינן כדברי השו"ע, וכמו שפסק רבינו והמ"א דהטיית החבית, נקרא נטילה לכו"ע אבל לפי דעת הגר"א שיש להחמיר כרב יוסי שלא נקרא נטילה לכאורה יש להחמיר בנטילה ע"י מאשין.

ועוד נראה לומר דכיון שהמחבר וגם הרמ"א בסעיף יב סוברים שמעיקר הדין נתינת קוף נקרא נט"י א"כ במיקום שאדם גורם שפיכת כלי על ידי מאשין לא גרע מנט"י ע"י קוף כיון שהמאשין שופך מים ע"י פעולת האדם ואע"פ שהרמ"א כותב שלכתחילה אין להקל בנטילה ע"י קוף כאן יש מקום להקל לכתחילה מכיון שי"ל שנטילה ע"י מאשין הוה בדומה להטיית הכלי והמים הולכים כל היום שנקרא נטילה לכו"ע לפי דעת המ"א ורבינו, וכנ"ל.

הלכה ומנהג
ספק שהה ספק דרס
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר יו"ד סי' כה ס"ק יב: "ספק שהה ספק דרס לא אזלינן בתר רוב שחיטות כיון דאתיילדא ריעותא בבהמה זו מאחר שנולד לו בה ספק (גמרא) דכיון שנולד לו ספק מיקרי ריעותא ולא אזלינן בתר רובא דאתרע כמ"ש לעיל סי' א'".

וכתב על כך במ"מ וציונים: "לע"ע לא מצאתי זה בסי' א', ואולי היה שם איזה ס"ק (בפירושו או בקו"א) שלא הגיע לדפוס".

ועד"ז כתב בהל' שחיטה משוע"ר עם ביאורי הלכות, שלא מצא זה בסי' א.

וכדי לבאר זה יש להקדים ביאור דברי רבנו כאן, שנכתבו בקיצור גדול:

זה שמבואר ברמ"א כאן, שכל ספק שאירע בשחיטה אסורה, היא ברייתא (י, א). וביארו בגמרא שם: "לאתויי ספק שהה ספק דרס". והטעם מבואר בגמרא שם (י, רע"ב) כיון ד"אתילידא בה ריעותא בבהמה".

ומבואר ברשב"א שם ד"ה מאי לאו (הובא לעיל סי' יח קו"א ס"ק ב): "וקמ"ל דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה אפ"ה לא תלינן לקולא בתר רובא אלא לחומרא משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה".

אמנם עדיין הדבר צריך תלמוד: וכי מדוע נאסרה הבהמה בספק זה, והרי קיי"ל דרובא עדיף מחזקה, שמטעם זה מתירין לעיל סי' א ס"א באדם שאין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם (ומבואר בקו"א שם ס"ק ה, כמה שיטות בטעם ופרטי הדבר), וא"כ מדוע נאסרה כאן הבהמה?

ומטעם זה ביאר רבנו (לעיל סי' יח קו"א ס"ק ב, במוסגר): "אלא משום דרובא דתליא במעשה הוא לומר ששחט בהולכה והובאה רצופה לא אזלינן בתריה כבתר רובא דעלמא, כמ"ש בסי' א' וב' בשם הרשב"א".

אמנם זה מיישב הלכה זו רק לפי דעת הרשב"א, משא"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו, מבואר לקמן סי' כג סוף ס"ק יא, וסי' כה ס"ק יב (ונרמז גם לעיל סי' א ס"ק יב), דספק שהה ספק דרס הוי רובא מעליא, ולכן פסק הרמב"ם (הל' שחיטה פ"ג הי"ח): "כל ספק בשחיטה ה"ה ספק נבילה" (ולא ודאי). ולפי זה עדיין יוקשה מדוע לא נתירנה לגמרי מטעם רובא עדיף מחזקה?!

על כך אומרת כאן הגמרא (י, רע"ב), שטעם האיסור הוא כיון ד"אתילדא בה ריעותא בבהמה". אלא שזה עדיין טעון ביאור, שלא נתבאר כאן בגמרא ובמפרשים ובפוסקים מהי הריעותא שנולדה בבהמה, שלכאורה אין כאן אלא ספק שהה ספק דרס, ורוב נגד חזקת איסור, ותו לא.

ע"ז מתרץ כאן רבנו, שהריעותא היא "מאחר שנולד בה ספק", היינו זה גופא שלפתע נתעורר הספק אצל השוחט המומחה, אם שחט כראוי או לאו, זו עצמה היא הריעותא. וכיון שיש כאן ריעותא וחזקת איסור נגד הרוב, לכן אסורה (ספק נבלה).

וכי מהו המקור לסברא זו בפוסקים?

אלא שסברא זו מבוארת בכסף משנה פ"ד ה"א (ומובא לעיל סי' א ס"ק כג): "כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו".

וזהו שרבנו מבאר כאן, שזאת היא כוונת הגמרא כאן "דכיון שנולד לו ספק מיקרי ריעותא". וזהו שציין כאן: "כמ"ש לעיל סי' א', ס"ק כג," שם הובאו דברי כסף משנה אלו.

הלכה ומנהג
בגדר איסור רבית
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר – שערמאן אוקס, קאליפורניא

בשו"ע אדה"ז ריש הל' רבית סעי' א, אחרי שמזהיר בחומר איסור רבית שהוא אסור אפי' ללוה הרוצה לשלם רבית, כתב וזלה"ק: "משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה להניח לגוזלו רשאי", עכלה"ק.

ולכאו' הלשון צ"ע קצת, דיוצא לפי"ז דבעל המעות עובר אלאו דלפני עור (או עכ"פ איסור מדרבנן דמסייע כדלקמן סעי' ג) במה שמניחו לגוזלו. ואי נימא דזה שמניחו לגוזלו פירושו הוא דנותן לו רשות לקחת רכושו ולכן אינו עובר אלפנ"ע – יוצא שהגזלן בפועל לא גזל מאומה דהוי מדעת בעה"ב – ואינו גזלן.

ואין לומר דמיירי במי שנאנס או מפחד מהגזלן, דגבר אלים הוא, ולכן אינו מוחה וכה"ג, דזה גזלן מעליא הוא ושוב אינו מניחו לגוזלו מקרי.

ולכאו' צ"ע דברי רבינו.

ואולי יש ליישב דהנה ז"ל הטור ריש סי' קס – ש"אם אדם רוצה ליזק בנכסיו רשאי", ע"כ.

היינו, שהטור נקט בזה לשון נזיקין – ורבינו שינה וכתבו בלשון גזילה.

ולכאו' דברי רבינו מדוייקים מאד – דגדר איסור רבית דומה יותר לגזילה מאשר נזיקין.

דהנה בגמ' ב"מ סא, א איתא: "אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה, צריכי וכו'", ומבואר לכאו' ששורש איסור נטילת רבית הוא באיסור גזל.

וכן איתא בגמ' שם סב, א: "הגזלנים, ומאי ניהו מלוי ברבית וכו'" ע"כ.

וכן משמע בגמ' ב"ק קיב, א, דאמר רמי בר חמא דהא דאין היורשים חייבים להחזיר רבית קצוצה שנטל אביהם הוא משום שינוי רשות, דרשות יורש כרשות לוקח, ומשמע שמעות אלו נדונות כמעות של גזל.

לאידך יש להביא ראי' שרבית אינו כגזל ממש שהרי פסק רבינו לקמן סעי' עה ד"מצוה מן התורה ליקח רבית מן הגוי ואסור להלוותו בחנם שנאמר לנכרי תשיך, כלומר תשיך זו מ"ע ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם וכו'", עכלה"ק.

וזהו גם דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' מלו"ל הל' א ובסהמ"צ מ"ע קצח.

והרי גזל עכו"ם אסור מה"ת לשיטת רבינו בחו"מ ריש הל' גניבה וגזילה, ואם יסוד איסור רבית נובע מאיסור גזילה הי' צ"ל אסור לקחת רבית מגוי.

ויש עוד חילוק בין רבית לגזל, דכ' החוו"ד בריש סי' קסא, דבגזל, אם גזל ממנו פרוטה והחזיר פחות משוה פרוטה, אף דאין בי"ד חייבים ליזקק לדין ולירד לנכסיו כיון שאין בידו גזל שוה פרוטה, מ"מ, כיון שנתחייב בהשבה, ובמה שהחזיר חצי פרוטה לא קיים מצות השבה - עדיין מחוייב במצות השבה על חצי פרוטה הנותרת וכופין אותו לקיים מצות השבה, וכמו שפסק הטור חו"מ סי' שס, אבל ברבית כה"ג אין כופין אותו (אם הי' הרבית מעיקרא פרוטה והחזיר פחות משוה פרוטה), דאין עונשין בחצי שיעור.

ובהסבר החילוק בין רבית לגזל בזה כתב בס' דברי סופרים יו"ד סי' קסא בעמק דבר אות לט, דיש הבדל גדול בין מצוות החזרת גזל למצות החזרת רבית, דבגזל יש לגזלן חובת ממון לנגזל, והמצוה הוא לשלם מה שחייב לו, משא"כ ברבית דחזינן שאין בי"ד יורדין לנכסיו, וע"כ שאין כאן חיוב ממון רק מצוה על המלוה לתקן מה שקלקל, דהיינו להחזיר את הממון למצבו הקדום, וכיון דהחזיר כבר חצי פרוטה ולא נשאר לו אלא מצות תיקון חצי פרוטה, וחצי פרוטה כחצי שיעור דמי - אין מכין ועונשין ע"ז, משא"כ בגזל לא פקע מצות השבה שחל עליו לשלם מה שחייב לנגזל, והוא מחוייב עדיין בחיוב השבה דפרוטה.

ואשר נראה לבאר בכל זה הוא דאף שיסוד איסור רבית הוא בגזל, דהוי כנוטל ממון שאינו שלו מ"מ כיון שברבית יש חידוש, שהלוה נותן את הרבית מרצונו אין זה ממש כגזל אלא גדר נפרד.

והיינו דהיות שסוכ"ס אין הלוה נותן הרבית בלב שלם, רק משום שדוחק הוא למעות הוא נאלץ ליתן הרבית, לכן אף שבעלמא מי שנתן מתנה משום אונס ודוחק כעין זה, הוי מתנה, מ"מ גבי רבית – כה"ג התורה אסרתו ודנה נתינה זו כגזל.

אבל אם אנן סהדי שהלוה נותן את הרבית בלב שלם (וכפי שאכן קורה פעמים רבות שזה טובה גדולה להלווה להשיג הלוואה אפי' ברבית), הי' מקום לדון שאין זה בכלל איסור רבית שאסרה תורה, ואפ"ה אסרה זאת התורה שסו"ס יש כאן צד עוול וגזל, וכעין מ"ש רבינו לקמן סעי' ה לענין מחילה ברבית – דכל רבית בעולם מחילה היא אך התורה לא מחלה.

וז"ל הקיצור שו"ע ריש סי' סה (ולכאו' מקורו הוא מהט"ז ריש סי' קס): "וגם זה שהוא רוצה ליטול או להונות את חבירו לפעמים הוא נמנע מחמת בושה או מחמת יראה משא"כ ברבית כי הלוה נותן לו ברצונו הטוב והוא שמח וגם המלוה חושב בדעתו כי הרי הוא עושה טובה גדולה עם הלוה שיכול להרויח בממון זה כפלי כפלים". ע"כ.

דמכל המתבאר מובן הדמיון לאיסור גזל, ולא לנזיקין כדברי הטור, דהיות שסוכ"ס יש בזה צד הכרח והוי כעין גזל – לכן אף במקרה שאינו כן, וכגון שנותנו בלב שלם באמת אעפ"כ אסרתו תורה.

שעפי"ז מובן שאין להקשות מהא דמצוה לקחת רבית מגוי אע"פ שאסור לגזול את הגוי, דאין בכלל סתירה – דהחידוש ברבית הוא, דאף שרוצה שיגזול ממנו היינו ששמח שלוקחים ממנו הרבית הנה התורה לא מחלה, משא"כ בגוי לא איכפת לי' להתורה שיקח רבית ואדרבא מצוה הוא.

ובמקרה שאף הגוי אינו נותן הרבית בלב שלם אלא מוכרח ונאלץ הוא, י"ל שהיות וסוכ"ס נותן הרבית מדעתו, ובידעו שזהו דרך העולם הנה זה גופא חידשה תורה דרק בישראל אסור לקחת רבית אבל בגוי מוקמינן אדרך העולם שלוקחים רבית ואי"ז גזל.

ובפרט לפי מש"כ הפוסקים (ראה שו"ת השיב משה הו"ד בס' אמרי יעקב על שו"ע אדה"ז חו"מ ריש הל' גניבה) דחמור איסור גזילת עכו"ם מישראל משום שיש בו גם חילול ד', ובנותן מדעתו לכאו' אין בו משום חילול ד'. ופשוט.

ועפ"י מה שביארנו מובן הא דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, דגם אחרי שהמלוה לקח את הרבית וקנה את המעות – מ"מ לא פקע ממעות אלו איסור הרבית, והיינו כשם שלפני נתינת הרבית דנה התורה את נטילת הרבית כאיסור וכגזילה, כך אחר שקיבל את הרבית נשארו המעות בגדר זה שהן קנויות למלוה, אך הוא מצווה להשיבן ללוה, וגם גדר מצוה זו הוא לראות את הרבית שבידו כגזל שהוא מצווה להשיבו, אמנם אין זה גזל ממש, ולכן רשאי הוא להשיב מעות אחרות.

ועפ"ז מובן גודל הדיוק במה שרבינו מדמה איסור רבית לגזל ולא לניזקין כהטור.

הלכה ומנהג
נשיאת ידיים בתפילה
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי – עומר, אה"ק

במכתבו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע אודות ר' חיים פרוש (אג"ק ח"ג עמ' ריז, ובלה"ק – 'ס' התולדות – רבי ישראל בעש"ט', כפר חב"ד תשמ"ו, ח"ב עמ' 481) מופיע תיאור תפילת נעילה של רבי מרדכי הצדיק, תלמיד הבעש"ט, שהוא "עמד בשקט, רק מדי פעם מגביה את ידיו כלפי מעלה".

ולהעיר מהגהות רעק"א לשו"ע או"ח ר"ס פט: "מה שאין אנו מתפללים בפרישת כפים כמו שמצינו במקרא כמה פעמים ובזוהר הקדוש [במדבר קמה,א ברע"מ] ובפרקי דרבי אליעזר [פרק מד], היינו כיוון דעכשיו האומות עושים כן, וכמו שאמרו חז"ל [ספרי דברים פיסקא קמו] על פסוק [שם טז,כב] "לא תקים לך מצבה" – באר שבע סימן עד [דף קיא]". מאידך, בס' יסוד ושרש העבודה (שער ג פ"א) כתב שיזהר האדם לזקוף ידיו בתפילה או בהודאה, ואין ערך ותכלית לגודל מעלתה. קטעי הזהר בנושא זה ופירושם הובאו בס' שו"ע הזהר סי' צה ס"א-ו.

ובניצוצי זהר לזח"ב סז,א ציין לספרו נפש חיה על או"ח סי' צה ס"ג שייתכן דלפי שאין אנו מכוונים בתפילה כיאות, מפחדים אנחנו לישא כפיים למעלה כדברי הזוה"ק שם. ועד"ז כ' בשו"ע הזהר שם באבן יקרה אות כא, ע"פ דברי הרמ"ק והדמשק אליעזר בזה.

ועיין בבן איש חי (ש"א פ' ויגש אות יב), שכתב: "והמנהג פה עירנו [בגדאד] יע"א, כשאומרים פסוק פותח [את ידך] הנזכר, פורשים כפיהם לעיני השמים [וכיום הוא מנהג נפוץ בין הספרדים], והוא מנהג יפה לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה, וכיוצא בזה כתב בחומת אנך בדברי הימים [ב, ו,יב] בפסוק ויפרוש כפיו השמים גבי שלמה המלך ע"ה, יע"ש. ומ"ש מהר"י צרפתי ז"ל ביד יוסף דף טו בשם המקובלים, כשאומר פסוק פותח וכו' צריך להרים ידיו למעלה וכו', פקפקתי בזה בסה"ק מקבציאל עפ"י זוה"ק, דאין להגביה ידיו אלא בנטילת-ידים ונשיאת-כפים, והיכא דאיתמר – איתמר, אך פתיחת ידיו בלתי הגבהה זה הנכון".

הלכה ומנהג
מנהג חב"ד: מזוזה לפי הכר ציר [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון תתפא (ע' 47) כותב הר' י.ח. שי' לאזאר שממכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ משמע שלא הי' ניחא לי' מה שנתפרסם המנהג הזה – של היכר ציר – ברבים, ולפי דעתו דזה שייך רק לבית הנשיא, ואיננו הוראה לרבים.

ואני איני רואה זה בהמכתב הנ"ל כלל וכלל. וזהו לשון המכתב הנ"ל כמו שהובא בגליון תתעט: "בבקשה להודיעני את אשר זכה לשמוע מאת הוד כ"ק אאמו"ר בענין היכר ציר לקביעת מזוזה ודלא כמנהג העולם, הנני מסתפק בהוראה זו דהיכר ציר שנהגו בליובאויטש דלא כמנהג העולם היא הוראה השייכת לכל איש ישראל, או שההוראה היא מיוחדה לבית נשיא כמו שהיו כמה ענינים אשר הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע היו נוהגים והם שייכים רק למעלת קדושתם בתור נשיאי ישראל". ע"כ לשון המכתב הנ"ל כמו שהובא שם.

ואיני יודע איך ראה מכאן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא הי' ניחא דעתו שנתפרסם המנהג הזה, ושדעתו הק' היא שזה שייך רק לבית הנשיא?

ומה שמדייק ממה שבמענה כ"ק אדמו"ר בענין היכר ציר בכניסה צדדית הי' כתוב סימן שאלה, וא"כ התשובה אינה ברורה,

הנה נראין דבריו של הר' לוי"צ רסקין כמו שהובא בגליון הנ"ל שכ' שמאחר שתשובה זו נדפסה בלקו"ש (ושם נדפס בלא סימן השאלה), והרי עבר אז תחת יד כ"ק אדמו"ר, ואם לא הי' לרצון הי' מעיר ע"ז.

ועוד בענין זה: בגליון תתפא (ע' 55) כותב הרב"א שי' אודות מה שכתבתי (גליון תתפ, ע' 85) מדברי כ"ק אדמו"ר "ס'איז נישט דא קיין פענסטער און קיך", שמזה הרי משמע מפורש שדוקא אם יש חלון צריך לילך לפי היכר ציר, וע"ז הוא עונה אבל הרי דברי הרבי נאמרו על לשון דברי הרבי מוהר"ש "וואס ארט דאס מיך, זאל ער שפרינגען דורכן פענסטער" וא"כ מאיפה למד שהחלון הוא לעיכובא?

ואני יושב ומתמיה, שהרי הוא בעצמו מודה שמלשון כ"ק אדמו"ר משמע שצריך חלון, וא"כ איך – מצד פירושו בדברי אדמו"ר מוהר"ש – ידחה דברים מפורשים בדברי כ"ק אדמו"ר?

ואני הקטן אומר שגם דברי אדמו"ר מוהר"ש הם דברים מפורשים שצריך להיות דוקא חלון, כי רבותינו נשיאינו לא דברו בדרך צחות וכו', ובפרט כשנוגע לדבר הלכה, וא"כ כשאמר "זאל ער שפרינגען דורכן פענסטער" כיוון לזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הלכות בית הבחירה