ר"מ בישיבה
גזרה דשמא יעבירנו האם הוא בגדר "סייג"?
כתב הרמב"ם בהל' לולב (פ"ז הי"ג - יח) וז"ל: מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כא) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש. משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, . . כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים" עכ"ל. וצריך ביאור במה שסיים שהעיקר הוא משום הגזרה דשמא יעבירנו דלכאורה מה כוונתו בזה, וכבר העיר בלח"מ שם דמה שסיים הרמב"ם שכבר ביארנו שהעיקר הוא משום הגזרה דשמא יעבירנו נראה שאין לו קשר הכא עיי"ש במ"ש.
ובס' 'עדת יעקב' סי' יט ביאר כוונתו דכיון שבהל' יז כתב דמשחרב ביהמ"ק אין לולב ניטל בשום מקום ביום ראשון שחל בשבת, ולא הזכיר שם שזהו משום הגזרה, לכן הוצרך להוסיף כאן דנדע שכל זה הוא משום הגזרה, וכוונתו לומר בזה שלכן גזרה זו שלא ליטול הלולב בשבת לא יתבטל לעולם אפילו לעתיד לבוא כשיחזור דין הנטילה לקדמותו, שבכל מקום יהי' ניטל ביום ראשון בלבד, וזהו עפ"י מ"ש הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ב-ג): "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין . . . במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים עכ"ל, ונמצא דגם תקנה זו שגזרו שלא ליטול לולב ביום א' בשבת שהוא משום סייג לתורה לא יוכל להתבטל לעולם גם לע"ל, וזהו כוונת הרמב"ם עיי"ש1, היוצא מדבריו דגזרה זו שגזרו שלא ליטול לולב ביום השבת משום שמא יעבירנו אינו יכול להתבטל לע"ל אף שהבי"ד יהי' גדול וכו'.
דחיית תק"ש בשבת האם הוא משום סייג?
ויל"ע לפי"ז בנוגע לתק"ש ביום ראשון שחל בשבת לע"ל, אם גם בזה נימא דלע"ל אי אפשר לבטל, וזהו עפ"י מ"ש הרבי בהא דאין תוקעין ביו"ט שר"ה שח"ל בשבת גזירה שמא יעבירנו, דמרבנו הזקן (שו"ע או"ח תקפ"ח ס"ד) מוכח דהא דאין תוקעין הוא משום עובדין דחול, והא דלא התירו שבות קל זה הוא משום גזרה שמא יעבירנו ושכן משמע גם בדעת הרמב"ם2 עיי"ש, ושם עמ' רסד, וח"ט עמ' רג, וברשימות חוברת ס' (מח"י אלול תש"א) ביאר הרבי ענין זה בפרטיות יותר, דהטעם דעובדין דחול לבד אינו מספיק כיון שאינו שבות גמור ובמקום מצוה מותר, וגם גזירה דרבה בלבד אינה מספקת, כמו דמצינו בלולב דבזמן הבית הי' לולב ניטל ביום הראשון של חג שחל בשבת דכיון שלולב ביום ראשון הוא מן התורה בכל מקום היו נוטלין אותו בכל מקום גם בשבת, ולא גזרו הכא משום שמא יעבירנו, ועכצ"ל טעם החילוק בין לולב לשופר דבנטילת לולב ליכא איסור כלל דאינו אלא טלטול, משא"כ תק"ש שיש בו משום שבות, וע"ד מ"ש התוס' ר"ה כט, ב, בד"ה 'אבל' עיי"ש, והוסיף: "ואולי יש להחזיק סברא זו מדעת ר' יוסי לענין לולב (סוכה מא, ב) שגם אם עבר והוציאו פטור כיון דעסק במצוה, ואף דאין הלכה כר' יוסי לענין חיוב חטאת דאורייתא, בכ"ז אהני לדחות גזירה דרבה דרבנן", עכלה"ק.
ולפי זה אולי י"ל דרק בלולב שנתתקן שאינו ניטל בשבת משום גזירה דרבה בלבד, שייך בזה הדין דהל' ממרים שאין בי"ד אחר אפילו גדול הימנו יכול לבטלו, כיון שכולו נתתקן משום סייג, אבל בתק"ש ששם הרי משום סייג בלבד לא היו גוזרים זה כנ"ל, והסייג רק פעל שלא לבטל האיסור שבות שבתק"ש, הנה בכגון דא י"ל דשפיר יכול בי"ד אחר הגדול ממנו לבטלו לע"ל, שיהיו תוקעין ביום ראשון אפילו אם חל בשבת.
[ואין להקשות אם לגבי שופר לא גזרו משום שמא יעבירנו בלבד, איך גזרו בלולב רק משום טעם זה? די"ל דבנוגע לשאר ימי החג שגזרו שאינו ניטל אפילו במקדש משום שמא יעבירנו, הרי ביאר הרמב"ם הטעם כנ"ל "שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש", וכוונתו בפשטות (כדפירשו המפרשים) כמ"ש ברש"י (סוכה מג, א, בד"ה 'אלא ראשון') ובריטב"א שם בפרטיות יותר: "דראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא"א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה, אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקילו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וכו'" עכ"ל, או כוונתו באופן אחר (ראה בס' ידי אליהו תיקון כה) שהחילוק הוא דביום א' שהמצוה בגבולין הוא דוקא בו ולא בשאר הימים, אם היו גוזרים הי' מתבטל נטילת לולב של גבולין לגמרי, וזה לא רצו לעשות, אבל בשבת שבתוך החג ראוי לגזור במקדש כיון שאין המצוה מתבטלת לגמרי, ולכן בלולב בשאר ימי החג נקל יותר לגזור משום שמא יעבירנו בלבד, וכן הא דגזרו אח"כ גם על יום ראשון שחל להיות בשבת, הרי הטעם הוא כיון שהי' אצלם ספיקא דיומא, ואח"כ לא רצו לחלק בהמקומות כשאין ביהמ"ק קיים כדהובא לעיל, משא"כ בשופר הרי היו צריכים לעקור כל המצוה ביום ראשון וזה הי' גם שביהמ"ק הי' קיים3, ובזה אין שמא יעבירנו מספיק.]
אבל באמת יש לפקפק על כל היסוד שלו דנקט דגזירת שמא יעבירנו וכו' הוא בגדר "סייג" דא"א לבטלו, דהנה בה"ב שם כתב דאם גזרו גזרה או תקנו תקנה שפיר יכולים לבטלו ע"י בי"ד גדול, וצריך ביאור מהו החילוק מהך דינא למ"ש בה"ג דאם גזרו משום סייג אי אפשר לבטלו? וכתבו לפרש בזה דסייג הוא כמו איסור שניות דגזרי בכדי שלא יקילו בערוה גופא ותתבטל מצות אותה ערוה כולה, וכן בבשר עוף בחלב דעי"ז יתבטל כל האיסור כולה גם בבשר בהמה, וע"ד המבואר בברכות ד, ב, בהא דאמרו חכמים בק"ש של לילה שהיא עד חצות, משום ד"חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה" הרי דסייג הוא שלא יבוא לבטל מצות ק"ש לגמרי, משא"כ הך שכתב בה"ב דבגזירה יכולים לבטל כוונתו הוא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה, דעי"ז יעבור על איסור כלאים, אבל לא שיתבטל עי"ז גוף המצוה, (וראה בכ"ז באבן האזל הל' ממרים שם וברש"ש עדיות פ"א מ"ו ועוד), ונמצא לפי"ז דהכא בהגזרה דשמא יעבירנו, הרי אין זה משום שיעקר מצות שופר עצמו, אלא שלא יבוא לעבור על איסור שבת, וא"כ הרי זה נכלל בדינא דהל' ב', דבי"ד גדול שפיר יוכל לבטלו4 ולא כהנ"ל.
אפילו בסייג אם בטל הטעם אפשר לבטל
ויש לומר בזה עוד, דהנה בכס"מ שם (ה"ב) הקשה על הרמב"ם דאיך אפ"ל דכל דבר שתיקנו משום סייג אי אפשר לבטלו אפילו בב"ד גדול כו' וז"ל: "וא"ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (לו, ב) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן? י"ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע"ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש"י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים, ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד"ת ומנ"ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי" עכ"ל, אלא שכבר כתבו דהרע"ב (שביעית פ"י מ"ג ומו"ק פ"ג מ"ג וראה תויו"ט שם) פירש "תקנה לעשירים" שלא יעברו על השמר לך פן יהי' לך דבר עם לבבך בליעל, דלפי"ז נמצא דסב"ל שזהו סייג.
ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' יג (ד"ה 'וממילא') כתב בזה וז"ל: "ומ"ש כ"מ שם הלכה ב' מפרוזבל דפ' השולח לו, ב דהוה למיגדר שלא יבואו לעבור על השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל ואפ"ה אי לדרי עלמא תיקן ב"ד הגדול יכול לבטלו עיין שנדחק בכ"מ שם ריש הלכ' ב', ולפע"ד נעלמו ממנו דברי רש"י שם ד"ה לבטולי ולהושיב ב"ד אי אכשיר דרי ולא נמנעו מלהלות וכו'" עכ"ל, הרי דמיירי כשבטל טעם הסייג, ובהא הרמב"ם מודה דמהני גדול לבטולי וכו', אבל כל זמן שטעם הגדר והסייג קיים צדקו דברי הרמב"ם שאפילו גדול אינו יכול לבטלו, וכ"כ בחידושיו ביצה ה, א (ד"ה והכס"מ) וז"ל: "ולפע"ד הרמב"ם נמי לא אמרו אלא כל זמן שלא בטל הטעם ועדיין צריכי' לסייג אז אין ב"ד אפי' גדול יכול לבטל אבל התם פירש"י וז"ל לבטולי' להושיב ב"ד אי אכשר דרי. ולא יהי' נמנעו מלהלות וכו'" עכ"ל, וא"כ לק"מ התם עבר הטעם ומשו"ה מצי לבטולי' עכ"ל", הרי דסב"ל להחת"ס דהא דכתב הרמב"ם דבדבר שתיקנו משום סייג אי אפשר לבטלו, ה"ז רק כשלא בטל הטעם, אבל אם בטל הטעם שפיר אפשר לבטלו.
ועי' גם בשו"ת מהר"ם שיק בקונטרס 'דרך ימה' אות ו' שהאריך להוכיח כן בדעת הרמב"ם, וביאר שלכן רק בה"ב בפשט ואינו סייג כתב בהדיא שאי אפשר לבטל אם אינו גדול הימנו אפילו אם בטל הטעם, משא"כ בה"ג בדבר שהוא משום סייג לא כתב שזהו אפילו אם נתבטל הטעם וזהו משום דאיירי רק באופן שלא נתבטל הטעם, דרק אז אין בי"ד אחר אפילו גדול הימנו יכול לבטלו, ומבאר הטעם בזה שהרי החומרא דמילתא דסייג הוא כיון שנוגע באיסור דאורייתא, ובהבטל הגזרה יבוא לזלזל בדאורייתא לכן אין לו ביטול כלל, וכל זה בשלא נתבטל הטעם, והחשש עומד במקומו פן יפגעו בדאורייתא, אבל כשבטל הטעם והחשש, ואף אם יתבטל הגזרה אין חשש לעבור על דארייתא, א"כ ליכא שום חומר דסייג והוה כתקנה שאינה לסייג, ואף בפשטה יש לה ביטול בבי"ד גדול.
ועי' גם שו"ת פרי תבואה ח"ב סי' לג שנקט כן, דנראה שמ"ש הרמב"ם דדברים שגזרו משום סייג אין בי"ד גדול אחר יכול לבטלן לא קאי אדעיל על מ"ש אפילו בטל הטעם, כי מכיון שכבר בטל הטעם מה לי אם הי' תחילה משום סייג או לא כיון שעתה אינו סייג, ומביא הוכחה לזה מסדר ההלכות של הרמב"ם עיי"ש, והוסיף דמוכח כן מדיוק לשון הרמב"ם דבה"ב באפילו בטל הטעם כתב הרמב"ם לשון "ביטול" דאין בי"ד יכול לבטל, אבל בחלוקה זו דמשום סייג, דייק וכתב אין בי"ד אחר יכול לעקרן, לשון עקירה, דכוונתו לדייק בזה דדוקא היכא דעדיין שייך הסייג ובעי עקירה אז הוה סייג מעלה ואי אפשר לבטלו, משא"כ כשבטל הטעם לא עיי"ש בארוכה, וכ"כ בס' גרש ירחים גיטין שם (לו, ב, בד"ה בפירש"י ד"ה 'לבטולי') ואכמ"ל, וראה שו"ת משפטי עוזיאל כרך א' או"ח סי' יד.
דלפי זה יוצא בנוגע לעתיד לבוא דבכל אופן יש לומר דאם יתבטל טעם הגזירה דשמא יעבירנו, שפיר יוכלו בי"ד גדול הימנו לבטלו, שיהי' הלולב ניטל ביום הראשון שחל בשבת, וכן כשיבנה ביהמ"ק ויהי' ביהמ"ק לתלות בו, וכן י"ל גם לגבי שופר אי נימא דגם תק"ש נכלל בגדר סייג.
תקנות וגזרות אם הם גם על לע"ל
אלא דהרי קיימינן הכא לדעת הרמב"ם, ולשיטתו דבתקופה ראשונה עולם כמנהגו נוהג - נת' עפ"ז בלקוטי שיחות חכ"ד שיחה ב' לפרשת שופטים סעי' ו (לענין הצורך בערי מקלט לע"ל) דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג יהי' שייך אז המציאות דרוצח בשוגג, עיי"ש5, א"כ מובן דגם הגזרה דשמא יעבירנו יהי' שייך אז ולא יתבטל הטעם, משא"כ בתקופה השני' י"ל גם לדעת הרמב"ם שלא יהי' שייך, וראה לקוטי שיחות חכ"ז שיחה א' לפרשת בחוקותי ובהערה 78, ובס' ימות המשיח בהלכה סי' לא ועוד.
ויש להוסיף בזה עוד במ"ש בס' 'אבני שהם' (להגרמ"ל שחור עמ' תט) דכל מה דאמרינן דבי"ד אחר אינו יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, ה"ז קאי רק על זמן הזה, אבל לעתיד לבוא ודאי שכל תקנותיהם של חז"ל יבטלו מאליהם, כי מעיקרא לא תיקנו חכמים אלא עד זמן ביאת המשיח, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם בסוף הל' מגילה שכל ספרי נביאים וכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ מימי הפורים וכו', היינו דרק ימי הפורים מיוחדים בזה שלא יבטלו בימות בהמשיח, אבל כל תקנותיהם של חז"ל לא הותקנו מעיקרא אלא עד זמן העתיד עיי"ש.
דעת הרבי בענין זה
ובנוגע לדעת הרבי בענין זה, הנה בגליון תתג כבר שקו"ט ידידנו הגאון המפורסם הרה"ת ר' יעקב שליט"א קופרמן בענין זה, והביא מכו"כ מקומות בענין זה, החל משיחת כ' מנ"א תשט"ו (אות כ) וז"ל השיחה: "מקשים על הדין שבגמ' שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין משום גזירה דרבה שלא יעבירנו ד"א ברה"ר, ומקשים ע"ז היות שאין לנו עכשיו רה"ר וכפסק אדה"ז וכמה אחרונים שלפניו ושלאחריו, א"כ למה אין תוקעין עכשיו בר"ה שחל להיות בשבת, שהרי מכיון שירד הטעם, צריכה לירד גם הגזירה?6 - ז.א. שהיות שזה גזירה כזו, שכשגזרוה נתנו גם הטעם על הגזירה, אז ממילא בשעה שיורד הטעם, יורדת גם הגזירה7. - ומתרצים ע"ז "מהרה יבנה המקדש" ולכן אין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת, בכדי שכשיבנה המקדש [ואז יהי' רה"ר דאורייתא] לא יאמרו אשתקד תקעו בר"ה שחל להיות בשבת, ולכן אין תוקעין גם עכשיו," עכ"ל השיחה (בתרגום חפשי), הרי מוכח מזה בהדיא דסב"ל להרבי דגם לעת"ל תתקיים גזרה דרבה.
וכן בשיחת ליל ער"ה תשל"ט (סט"ו) ביאר הרבי הא דאין תוקעין בער"ה גם כשר"ה חל בשבת, גם לפי הטעם דהא דאין תוקעין בער"ה הוא להפסיק בין תקיעות של מנהג ותקיעות שמן התורה, ולכאו' כשחל בשבת שאין תוקעין ביום הא' דר"ה למה אין תוקעין בער"ה? - וביאר ע"ז דמצד שאחכה לו בכל יום שיבוא, יכול לבוא משיח בער"ה, וע"פ דברי היל"ש שלע"ל יעלו לרגל בכל שבת ור"ח - א"כ ישמעו לפועל תק"ש ביום א' בביהמ"ק, ולכן בכל קביעות שהיא, אין תוקעין בער"ה ע"כ, דמשמע מזה ג"כ דרק בביהמ"ק יתקעו בשבת אבל לא בגבולין, וכן בשיחת כ"ו אלול תשמ"ו שאמר שכשיבוא משיח צדקינו נזכה לשמוע תק"ש (שחל בשבת) בירושלים ובביהמ"ק, ובשיחת ש"פ נצו"י תשמ"ט נאמר הלשון בסוף השיחה המוגהת: "ולמחרתו בר"ה שחל בשבת יתקעו בשופר בביהמ"ק השלישי ובירושלים".
אבל הביא ממאמר ד"ה "יו"ט של ר"ה וכו'" ער"ה תשמ"ג (סה"מ מלוקט ח"א עמ' תכח) וזלה"ק:" ... בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקינו, שאז יתקעו גם ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה, וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות8) במהרה בימינו ממש ובשמחה גדולה," עכלה"ק.
ויש להוסיף גם שבשיחת ליל ער"ה תשל"ט סעי' יב אמר דכיון ד"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל" נמצא דלע"ל יהי' תק"ש גם במדינה, כיון שכל א"י תהי' ירושלים עיי"ש.
ומכל זה לכאורה נראה שהרבי לא הכריע בפועל איך יהי' לע"ל, ויש מקום לכאן ולכאן, או אפ"ל דהא דנקט כמ"פ שלא יתקעו בגבולין קאי לפי דעת הרמב"ם וכפי שנת' לעיל, והא דקאמר בההמאמר דתשמ"ג די"ל שכן יהי' בכל מקום ומקום, ה"ז קאי להשיטה דסב"ל דמיד בביאת משיח כבר יתבטל הרע וכדהובא בס' ימות המשיח בהלכה סי' נז מהמהרי"ל דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה ועוד עיי"ש, ומסתבר דהא בהא תליא (וכבר האריכו בענין זה בגליונות תתקב- ג והלאה).
או אפ"ל בזה ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ז שם דמ"ש הרמב"ם בס' היד דעולם כמנהגו נוהג ה"ז משום דבס' היד איירי הרמב"ם רק כפי מה שמוכרח מצד עצם גדרו של משיח כשהוא באופן ד"בעתה", משא"כ כשהוא באופן ד"זכו" אז יהי' הנהגה נסית וכו'. וביאר דזהו כוונת הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו, שכתב, דמה שכתב בס' היד דכל היעודים דלעתיד הם בדרך משל וחידה אין זה החלטי שהם משל וכו', דכוונתו דאם יהי' הגאולה באופן של "זכו - אחישנה" אפשר שיתקיימו כפשוטן, עיי"ש9, ולפי"ז י"ל דאם יהי' הגאולה באופן זה יתבטל הרע מיד ובמילא יתבטל הגזרה לגמרי, ואף שהרב הנ"ל שם דחה זה, משום דביאורו של הרבי הוא בנוגע להסתירה אם ביהמ"ק השלישי יבנה ביד"א או ביד"ש, שכשזה באופן ד"זכו" אז יבנה ביד"ש כשי' רש"י (סוכה מא, סע"א), והרי שם מפורש דאף שיבנה ביד"ש (לשי' רש"י) חיישינן שמהרה יבנה המקדש ויבואו לידי טעות וכו'. עיי"ש - מ"מ י"ל דכיון שישנם ביאורים אחרים לתווך (כדאיתא בס' חידושים וביאורים בהל' ביהב"ח סי' יט ובכ"מ) ואיצ"ל ששם איירי בזכו דוקא, אכתי יש מקום לומר דבאופן ד"זכו" יתבטל הרע מיד וכו'.
מהרה יבנה המקדש - בחגה"ס
ודבר בעתו מה טוב, -קביעות שנה זו דיו"ט ראשון חל בשבת- הנה בגליון תתקט הביא הרב הנ"ל מ"ש בשו"ת בנין שלמה (בסוף הספר) בהשמטות לסימן כט וז"ל: יש להדר לשלם על הד' מינים לפני החג, גם בשנה שיום א' דסוכות חל בשבת - שאז לכאו' אין בעי' של "לכם" (דהרי "לכם" אמור רק לגבי יום ראשון של חג), דמשום שאנו מצפים לביאת המשיח ואז הרי יטלו גם ביום הראשון שחל בשבת, וכן דבביהמ"ק כל שבעה יש צורך שיהי' "לכם", וממילא יש לחשוש לזה גם בזה"ז, ולהקפיד לשלם מראש על הד"מ. ובפרט בנוגע לסוכות יש לחשוש שמא יבנה המקדש דאיתא בזהר כי משיח עתיד לבוא בחג הסוכות, ועל שם זה נקרא חג האסיף שיקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ" עכ"ל, אלא שבסוף מסיים "מיסתפינא לומר דבר חדש בזה מה שלא נמצא בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתוב כן, אך לא באתי אלא לעורר", ולכאורה נראה מזה דסב"ל להבנין שלמה דלע"ל יתבטל הגזרה בכל המקומות, אבל אפ"ל דכוונתו שיהיו בנ"י אז בירושלים.
אלא דאיתא בס' המנהגים דאין מדקדקין לשלם בעד ד' מינים קודם החג, [אפילו אם חל בחול] וציין שם לאחרונים שו"ע או"ח סי' תרנח שדי חמד אסיפת דינים מערכת ארבעת המינים סי' ג' אות ב' כללים ל, קמא אות כד, ובתורת מנחם תש"י עמ' 85 איתא: "כך הי' נוהג גם כ"ק מו"ח אדמו"ר. בשנה הראשונה לבואי כאן בקשתי מהרבי שישלמו להרי"ד לפני סוכות כדי שיהי' "שלכם" בשלימות, והרבי לא רצה עיי"ש, ובס' ימי מלך (עמ' 163) הוסיף שאדמו"ר מהריי"צ הגיב אז "האם ר"י זקוק לכסף עבור הוצאת החג?" ומזה הבנתי - סיים הרבי- שדייק לא לשלם לפני החג עכ"ל, ולכאורה י"ל דזהו משום דנקטינן דקנין משיכה שהוא מדרבנן מועיל גם לגבי "לכם" מדאורייתא, ובס' אוצר מנהגי חב"ד (אלול תשרי) עמ' עד כתב שהרבי עצמו הי' מדקדק שאלו שהביאו לו ארבעת המינים ינקבו בסכום והי' משלם להם מיד, וכבר נתבאר בהשיעורים בכ"מ בענין זה אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא ואכ"מ.
אבל אכתי י"ל כמ"ש הרב הנ"ל שזה נוגע גם לאותם פסולין שנמנו בשו"ע סי' תרמט, שהם רק ביום הראשון ולא בשאר הימים כמו "חסר" באתרוג וכיו"ב, הנה ישנם כאלו שבשנה שיום א' דסוכות חל בשבת, שבין כך לא נוטלים לולב ביום הראשון, הרי שקונים לכתחלה לחג, אתרוג חסר כיון שהוא מהודר במראהו וכיו"ב, ולפי הנ"ל י"ל שוודאי שלכתחלה אין כדאי לעשות כן, מצד דמהרה יבנה ביהמ"ק וכו'.
וראה עוד מה שהאריך הרב הנ"ל שם בענין זה, וכן בגליון תתה ותתט"ו, וכן בגליון תתד וגליון תתו מה שכתב בזה גיסו ידידנו הרה"ת הנעלה והמצויין וכו' מוה"ר מ"מ שליט"א רייצעס.
ובענין תק"ש לע"ל, ראה רשימות חוברת קסט עמ' 6 שהביא מלקו"ת (דרושי ר"ה נט, ב) דלע"ל לא יתקעו מלכיות זכרונות ושופרות, כי אם שופרות בלבד.
1) ומקורו של הרמב"ם הוא מע"ז לו, א, "אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו" ופי' הרמב"ם דזהו משום סייג, וראה גם בהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק הרביעי וז"ל: "והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את שמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות . . הלא תראה שבשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן להרחיק מן העבירה, ואינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה . . וכשתהיה הסכמת הכל על אחת מגזרות אלו אין לעבור עליה בשום פנים. וכל זמן שפשט איסורה בישראל אין דרך לבטל אותה גזרה, ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה. ואמרו בתלמוד שאפילו אליהו לא יוכל להתיר אחד משמונה עשר דבר שגזרו עליהן בית שמאי ובית הלל, ונתנו טעם לזה ואמרו לפי שאסורן פשוט בכל ישראל" עכ"ל, אבל עי' מרכבת המשנה הל' ממרים שם.
2) וכ"כ בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' נח, וסי' קו, וראה בזה בקובץ מורי' גליון קצג עמ' קנג בארוכה.
3) וכבר שקו"ט במ"ש הרי"ף פ"ק דמגילה (ד, ב) שהוא מפני ספיקא דיומא וראה בס' בהאשכול הל' חנוכה ופורים, וראה בבעל המאור ומלחמות סוכה שם, ובס' ערוך לנר סוכה שם ואכ"מ.
4) אבל עי' בתפארת ישראל עדיות שם (בועז אות א) שביאר החילוק באופן אחר, דסייג הוא שלא יבואו לעבור על איסור תורה במזיד כגון בבשר עוף בחלב שלא יבואו עי"ז במילא לאכול גם בשר בהמה בחלב, אבל הך דהל' ב' הוא שחששו שיעבור בשוגג כגון כשאסרו בזמן תכלת ציצית בטלית פשתן מחשש שיתכסה בה בלילה שידמה בעיניו להיתר גמור ויעבור בשוגג עיי"ש.
5) וראה בההדרן על הרמב"ם בשיחת קודש י"ט כסלו תשל"ה (נדפס בס' "הדרנים על הרמב"ם" עמ' סו ואילך), ובס' שערי גאולה - ימוה"מ סי' כט הערה.
6) ראה אוצר מפרשי התלמוד סוכה ח"ב ע' תקלג וש"נ.
7) ומזה מוכח ג"כ שלא כהעדת יעקב המובא לעיל.
8) ולכאורה משמע מזה קצת דלא כמ"ש באבני שהם שהובא לעיל דמעיקרא לא נתקנו על לע"ל, וראה גם שיחת ש"פ תבוא תשמ"ט סי"ד (שהביא הנ"ל) שאמר ג"כ שהגזרות יתבטלו לע"ל כי לא יהי' צורך בהם.
9) וראה גם לקוטי שיחות חי"ג עמ' 84 הערה 36, וחכ"ב עמ' 35 הערה 52, וראה גם בס' הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' ריא בענין זה.
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק
בנוגע לקביעות כבשנה זו שיו"ט ראשון דסוכות חל בשבת, יל"ע איך יהי' הסדר לע"ל האם רק במקדש יטלו בשבת אבל לא בגבולין או שגם בגבולין יטלו בשבת? ובפשטות, הסברא שכן יטלו בשבת, הוא מצד שכמו שעד חורבן בית שני גם בגבולין היו נוטלין לולב בשבת גם בזמן שכבר גזרו שלא לתקוע שופר בר"ה שחל בשבת בכל מקום (וכמבואר בארוכה בגמ' סוכה ור"ה, ובמפרשים, טעם החילוק בין שופר ללולב) ולכן כשיבנה המקדש שוב יטלו את הלולב בשבת בכ"מ. ואף שלגבי שופר כבר כתבתי בארוכה בעבר (בכמה מהקובצים דהעו"ב על יסוד השיחה דכ' אב תשט"ו) דבתקופה הראשונה יתקעו רק בביהמ"ק או במקום שיש בו בי"ד סמוך אבל לא בכל מקום היינו דווקא בשופר כנ"ל שגם בזמה"ב לא תקעו במדינה, אבל בלולב שגם בכל ימי הבית שני נטלו בגבולין הרי שגם לע"ל יטלו בשבת, או דלמא שגם בלולב ימשיך המצב כמו בזה"ז שבשבת אין נוטלין, ורק בירושלים ובמקדש יטלו גם בשבת.
וראיתי בספר עדת יעקב להגר"י פרלוב שליט"א מנובומינסק (בסימן יט ס"ד) שרצה לומר שמה שכתב הרמב"ם בהל' לולב פ"ז הי"ח "וכבר ביארנו שעיקר האיסור בנטילת לולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר" שלכאו' א"מ כ"כ קשר הענינים שם עם תחילת ההלכה (ע"ש בלח"מ) הוא כדי ללמדנו שגדר האיסור כאן הוא מחמת "גזירה" ולכן הרי"ז נכלל במ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ג דדברים שחכמים אסרום משום סייג לתורה אם פשט איסורם בכל ישראל אפילו בי"ד גדול מן הראשונים אין יכול לבטלו (ועיי"ש בכס"מ דמקורו הוא מדברי הגמ' במס' ע"ז דף ל"ו בנוגע לגזירת י"ח דבר) ולכן "גם אם יבוא אליהו ובית דינו וירצו להתיר לולב בשבת אין שומעין לו כמו שאמרו שם בע"ז לענין גזירת י"ח דבר כיון דאיסור לולב בשבת הוא משום סייג וגזירה" ואח"כ מוסיף שם ואפשר שכשיבנה ביהמ"ק ג"כ לא יטלו "כיון שכבר נגזרה הגזירה דשמא יעבירנו משחרב ביהמ"ק, בין בגבולין בין בארץ נשאר הדבר כמות שהיה, הן בזה"ז דידעינן בקביעא דירחא הן לעת"ל דלא יוכל בי"ד גדול לבטלו ודו"ק".
ולפענ"ד יש להשיב על דבריו מכו"כ צדדים וכדי שלא להאריך יותר מדי אכתוב בקיצור את הנקודות העיקריות: א. כבר עמדו המפרשים על כך שבהל' ממרים שם בהלכה ב' כשהרמב"ם מדבר על מה שב"ד אחר גדול יותר כן יכול לבטל, הזכיר ג"כ "בית דין שגזרו גזירה" ומהו החילוק בין "גזירה" שכן אפשר לבטל לבין מה שגזרו משום "סייג" שזה א"א לבטל? ויש באחרונים כמה הגדרות בזה מהו גזירה ומהו סייג [ראה באבן האזל שם על אתר, ובתפא"י ורש"ש על עדיות פ"א משנה ו' (נסמנו בהוצאת פרנקל שם)] ולפי כל ההגדרות הנה הגזירה (יעו"ש בדבריהם) ד"שמא יעבירנו" נופלת תחת הגדר ד"גזירה" ודלא ד"סייג" ולפי"ז ל"ש כאן כלל הענין דאפי' אלי' ובית דינו אין יכולין לבטלו.
ב. גם בהדברים שהם משום סייג הרי אין לך בו אלא חידושו והיות שכל הי"ח דבר הם ענינים של רשות שחכמים גזרו עליהם מהיכי תיתי שגם במקום שחכמים ביטלו איזה מצות עשה משום סייג, שייך כל הענין דגם ב"ד יותר גדול אין יכול לבטלו?
ג. כבר כתבו כו"כ מהפוסקים (כהחת"ס ועוד ראה בהנסמן שם בהוצאת פרנקל) שאם בטל הטעם שבגללו גזרו יכולים לבטל (ואפי' אינם גדולים מן הראשונים) אפי' במקום שהגזירה היתה משום סייג, ולפי"ז בלולב שכל הגזירה היתה ביסודה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכמבואר בסוגיא דסוכה דף מד בנוגע למקומות הרחוקים, ואח"כ כמבואר ברמב"ם שם לפנ"ז בהל' יז שאסרו גם על בני א"י מפני בני הגבולין הרחוקים ש"לא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו" (ואח"כ גם כשכבר קבעו ע"פ החשבון נשאר הדבר מצד מנהג אבותיהם בידיהם כמו בכללות הענין דיו"ט שני של גליות).
וממילא כשיבנה המקדש הרי אין כל סיבה שבני א"י שידעו בקביעות החודש ינהגו כמו במקומות הרחוקים דכל זה אינו אלא מצד שכנ"ל בלשון הרמב"ם "אין שם מקדש להתלות בו" אבל בזמן שנוטלין במקדש הרי גם כל מקום שיודע בקביעות החודש יש לו לנהוג כן. ויתירה מזו שלמעשה כפי שדובר בזה כו"כ פעמים שבזמננו גם מקומות הרחוקים ביותר ידעו בקביעות החודש וא"כ הרי"ז גזירה שבטל טעמה (אף שעצם החשש דשמא יעבירנו לא יתבטל אבל כבר האריכו במפרשים שם למה לא חששו לזה בלולב אלא בצירוף הענין דלא ידעינן בקביעא דירחא וזה כבר יתבטל לע"ל) ולפי החת"ס הנ"ל במקרה שבטל הטעם כבר יכולים לבטל גם גזירה שהיא משום סייג.
ד. כבר כתבו כמה מהראשונים (ראה ריטב"א סוכה שם ועוד) שזה שלאחר החורבן תקנו חכמים בשופר שהיו תוקעים בכ"מ שיש בו ב"ד, ובלולב אסרו בכ"מ, הוא מצד דבשופר דליתא אלא יום אחד (הריטב"א קאי לשיטתו בזה ואכמ"ל) וישתכח מצותו תקנו בו, משא"כ לולב שישנו גם בשאר ימים שתקנו חכמים לאחר החורבן שיטלו שבעת ימים זכר למקדש לא ישתכח תורת לולב, ולכן אסרו בכ"מ ביום הראשון שחל בשבת.
והנה הרמב"ם הרי כתב מפורש בהל' לולב שם הט"ו שתקנת ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה, תתבטל כשיבנה ביהמ"ק "ויחזרו הדברים לישנן" דהיינו שיטלו רק ביום הראשון וא"כ לדברי העדת יעקב נמצא שלע"ל כשיום הראשון יחול בשבת הרי שלא יטלו לולב כלל באותה שנה?! וכ"ז כאמור בזמן שטעם הגזירה כבר בטלה! ולענ"ד זה תמוה ביותר לומר כן.
ויש להאריך בזה עוד אבל כמדומני שדי בהנ"ל לפקפק בכל המהלך של עדת יעקב ובנוגע לעצם דיוקיו בלשונות הרמב"ם שם גם על זה לא חסרים ביאורים אחרים. ובכ"א אין בזה די כדי לבסס את הסברא שלעת"ל לא יטלו לולב בשבת בגבולין, ומסתברא איפכא שכן יטלו וכמו שנטלו לולב אפי' בזמן בית שני שכבר היתה הגזירה בנוגע לשופר וכנ"ל. ויה"ר שנזכה עוד בשנה זו ליטול לולב ביום הראשון בביהמ"ק השלישי תיכף ומיד ממש.
שליח בישיבת "אור אלחנן" חב"ד
איתא במס' נדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים, ר' ינאי ס"ל אסור לקבור מת בהם דס"ל אין מצוות בטלות לע"ל, ור' יוחנן ס"ל מותר, דמצוות כן בטלות.
ומבאר הרבי (סה"ש תשנ"ב עמ' 31), דלכו"ע נקיים המצוות לע"ל, והפי' במצוות בטלות לע"ל הוא, שלא נהי' צריכים לציווי, כיון שלא נהי' מציאות בפ"ע מהקב"ה, ע"ש בארוכה. ולכן ס"ל לר' יוחנן דמותר לקבור מת בכלאים, כי כשיקום לתחי' בדרך ממילא לא יהי' לבוש כלאים, מכיון שכל מציאותו יהי' כולא חד עם רצה"ע.
ושמעתי שואלים ע"ז, דלפ"ז למה ס"ל לר' ינאי דאסור לקבור מת בכלאים, הרי כשיקום לתחי' לא יהי' לבוש כלאים כנ"ל?
ואבקש מקוראי הגליון להעיר הנראה להם בזה*.
*) הביאור שם הוא דכיון דמצוות בטלות וליכה ציווי לכן מותר לקברו (והענין שבדרך ממילא לא יהי' לבוש בכלאים הוא הוספה עיי"ש), אבל לרבי ינאי שיש ציווי כי מצוות אינן בטלות אסור לקוברו בכלאים. המערכת.
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בקשר להויכוח בין הרח"ר לבין שאר הכותבים בנוגע לבר כוכבא יש לציין ג"כ לספר צפנת פענח לבעל התולדות (מד, ב) שכותב על דברי הגמרא הידועים (ב"ק מא, ב) רבי שמעון דרש כל אתין שבתורה כו' עד שבא רבי עקיבא ולימד לרבות תלמידי חכמים וז"ל: "או יש לומר בימי רבי עקיבא שיצא תקלה כמו בדור הרע של ש"ץ וכו', לכן הוצרך רבי עקיבא לפרסם להסיר שמץ ודופי מהטובים . . ואמר לרבות תלמידי חכמים דייקא".
ולפום ריהטא הכוונה למאורעות בר כוכבא שהי' בזמן רבי עקיבא, ומדמה את תופעת בר כוכבא לש"ץ שהטעה ותעה אלפים ורבבות מהדת, ולכאו' יש להביא מכאן ראי' ברורה1 למהלכו של הרח"ר ולא באתי אלא להעיר.
1) ובאמת הר"ר נחום גרינוואלד שי' הקשה על זה בקובץ אור ישראל גליו' יג (תשרי תשנ"ט) דלא מצינו שבר כוכבא הדיח מישהו מהדת, ואיך מדמה אותו הצ"פ לש"ץ ואפי' לשיטת הבבלי (סנהדרין צג, ב) שחז"ל קטלוהו עדיין לא שמענו שגרים לחורבן רוחני כש"ץ, אך כאמור לפי דברי הרח"ר הכל מובן.
תות"ל 770
בגליון תתקכג הביא הת' י.ל.א. את דברי הרבי (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 742) "וכיון שלע"ל "אראנו נפלאות", יצטרכו לברך על נפלאות אלו..."
ובהערתו מבאר שהכוונה לברכת הגומל, וא"כ דוקא אם הי' חולה או חבוש בבית האסורים וכו', וע"י ביאת המשיח נעשה לו נס וניצול, אז דוקא יברך.
ולהעיר משיחת ש"פ שלח תנש"א (תורת מנחם תנש"א ח"ג עמ' 367) שם אומר הרבי:"...באים לירושלים עיר הקודש . . ולבית המקדש השלישי, ושם מקריבים (לכל לראש) קרבן תודה על היציאה דכל בנ"י ממאסר הגלות".
ובהערה שם: "במכ"ש וק"ו מהיציאה ממאסר דאיש פרטי "ארבעה צריכין להודות יורדי הים . . ומי שהיה חבוש בבית האסורים . . יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (ברכות נד, ב) ועאכו"כ היציאה דכל בנ"י מהמאסר דכל ד' הגלויות לגאולה שאין אחרי' גלות" (וכך אומר הרבי גם בשיחת ש"פ דברים תנש"א סי"ג) ועפ"ז נראה שגם בתשמ"ט לזה הכוונה, היינו שנראה את הנפלאות ביציאה ממאסר הגלות (בגשמיות וברוחניות וכו') וע"ז נצטרך לברך הגומל, וא"כ ברור שכל עם ישראל יברך ולא רק חולה שהתרפא וכו'*.
*) וראה לקו"ש חי"ב פ' צו הערה 36 בענין זה. המערכת.