הקדמה: בנוגע לתורה שבעל פה, שהדין הוא ד"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" ומשום עת לעשות לה' וגו' (תהלים קיט,קכו) התירו לכתוב בכדי שלא תשתכח כדאיתא בגיטין ס,א-ב, ותמורה יד,ב, ובכ"מ, הנה בשיחת מוצש"ק י' שבט תש"ל (סעי' ב' - בקשר לסיום ס"ת של משיח) [שיחות קודש תש"ל ח"א עמ' 396] אמר הרבי שכשיבוא משיח צדקנו שיהי' אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג,ב) ויתבטל ענין השכחה בעולם[1] במילא לא יצטרכו לכתוב אז תורה שבעל פה, ולא רק שלא יצטרכו אלא יהי' גם איסור לכתוב תורה שבעל פה, כיון דשוב לא שייך טעם ההיתר משום עת לעשות לה' וגו' דהרי ליכא שכחה במילא יתבטל ההיתר, והלימוד בהם יהי' בעל פה, ויהי' אסור לכתוב אפילו באופן ד"מגילת סתרים", (ראה שבת ו,ב, ובכ"מ) כיון שכל ההיתר דמגילת סתרים הוא משום שהיחיד עכ"פ לא ישכח, ויוכל אח"כ למסור לתלמידיו, ועפ"ז ביאר שם המעלה בספר תורה - תורה שבכתב, שזה יצטרך להיות בכתב גם לעת"ל עיי"ש.

בקשר לענין זה מצאנו נדפס מהגאון מוה"ר אהרן ז"ל סולובייציק ר"מ דישיבת בריסק שיקאגאו, שבתו"ד הביא שקו"ט בענין זה מהגאון רא"ב וואסערמאן הי"ד עם אביו הגאון ר' משה ז"ל ואחיו הגאון ר' ז"ל, ומצאנו לנכון להדפיסו כאן בהקובץ, והרי זה גם דבר בעתו השייך להענין שדובר בהשיחה ביו"ד שבט הגדול לפני ארבעים שנה.

המערכת

דכירנא כשהייתי ילד בן שמונה הגאון ר' אלחנן וואסערמאן ז"ל שהה איזה ימים בבית אבא מארי[2] ז"ל, והוא אמר לפני אבא מארי ז"ל שבימות המשיח שהנבואה של וכל בניך לימודי ד' (ישעיהו נד, יג) תתקיים, ובני ישראל לא יהיו זקוקים לספרי תורה שבעל פה, אז ההיתר של "עת לעשות לד' הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו) לא יהי' שייך, וממילא כל ספרי תורה שבעל פה יהיו טעונים גניזה, ואבא מארי ז"ל אמר שאע"פ שבהשקפה ראשונה ההערה של ר' אלחנן היא נכונה, מ"מ חס ושלום לאמר דבר כזה. שהרי כתב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל פה שאינן בטלין" הרי מבואר בלשון הרמב"ם שספרי תורה שבעל פה לא יגנזו. ובודאי שאין כוונת הרמב"ם שתורה שבעל פה יהי' בבחינת "אותיות פורחות", אלא כוונת הרמב"ם היא שספרי תורה שבעל פה לא יבוטלו כלל, אלא יהיו קיימים האותיות והכתב ביחד.

ואחי הגרי"ד זצ"ל אמר לפני אבא מארי ז"ל שיש לו תירוץ על הערתו של ר' אלחנן. דזה כמה ימים שהוקשה לו מה שהרמב"ם אינו מביא את הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב שהוא איסור דאורייתא וכמבואר במסכת גיטין פרק הניזקין דף ס' ע"ב. הדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה מבואר ברמב"ם בפרק י"א מהלכות תפלה הלכה ה'. אבל הרמב"ם משמיט הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. אבל התירוץ הוא שהרמב"ם כותב בהקדמתו ליד החזקה :"ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חברו חיבור שמלמדין אותו ברבים תורה שבע"פ אלא שבכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו ב"ד שבכל דור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר משנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל. וכתבוה כולם, ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמו שהיה לפי שראה תלמידי חכמים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו ברבים ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמד המשנה ברבים".

זכורני שאחי שהגרי"ד זצ"ל אמר לפני אבא מארי ז"ל שמדברי הרמב"ם האלו מבואר שהדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב אינו מציג איסור גרידא של כתיבת תורה שבע"פ, אלא שהוא דומה להדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה . וכמו שהדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה הוא דין שניתן להכתב, והוא שדברים שבכתב צריכים להאמר דווקא מתוך הכתב שנכתב על גבי קלף ודיו, כך הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב הוא דין שתורה שבעל פה צריכה להתלמד ברבים על ידי קבלה איש מפי איש.

ודבר זה מבואר במסכת בבא מציעא בדף פ"ו ע"א "רבינא ורב אשי סוף הוראה". זאת אומרת שהקבלה של תורה שבעל פה נמסרה איש מפי איש ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי. והראיה לזה שיש דין מיוחד של חכמי הקבלה, הוא מלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה הלכה ח': "שלושה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ד' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק וביתוס". הרי מבואר בלשון הרמב"ם דאם אחד חולק על רב האי גאון הוא רק שוטה וגס רוח, אבל אינו כופר. ברם, אם אחד חולק על חכמי הקבלה, הוא כופר בעיקר גמור ויש לו דין של מומר לכל התורה כולה ושחיטתו אסורה. ולכן אומר הרמב"ם שהמכחיש מגידיה נחשב לכופר בתורה, וכל האיבעיות שלא נפשטו בגמרא ע"י חכמי הקבלה אפילו ב"ד הגדול בימות המשיח לא יוכל לפשוט אותם, רק אליהו יוכל לפשוט אותם מפני שאליהו הוא בעצמו מחכמי הקבלה. וזה המובן של "תיקו" - תשבי (דווקא) יתרץ קושיות ואיבעיות.

וזכורני שאחי הגרי"ד זצ"ל אמר שראיה שיש דין שתורה שבעל פה ניתנית להתלמד ברבים דווקא ע"י קבלה איש מפי איש ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי היא ממה שכתב הרמב"ם בהקדמתו שיהושע, אלעזר, ופינחס שלשתן קבלו ממשה. ויהושע שהוא תלמידו של משה הוא מסר תורה שבעל פה לאלעזר, ואלעזר מסר אותה לפינחס. ואחיהו השלוני שמע את תורה שבעל פה מפי משה וקטן היה באותה שעה וקבל אחר כן מפי דוד. וקשה כיון שאלעזר ופינחס ואחיה השלוני שמעו את כל התורה שבעל פה ממשה רבינו, מדוע היו צריכים לשמוע את התורה שבעל פה עוד הפעם מיהושע, ופינחס היה צריך לשמוע את כל התורה מאלעזר, ואחיה השלוני היה צריך לשמוע את כל התורה שבעל פה מדוד? אלא בוודאי שמוכח מזה שלא רק שיש דין שתורה שבעל פה קודם חתימת התלמוד יכולה להתלמד ע"י קבלה איש מפי איש, אלא שיש גם הלכה ע"י מי התורה שבעל פה חייבת להמסר. ולכן הרמב"ם אינו צריך להזכיר את הדין של דברים שבעל פה איש אתה רשאי לאמרם בכתב ביד החזקה, מפני שדין זה היה שייך רק קודם חתימת התלמוד (ורק אז היינו זקוקים לההיתר של "עת לעשות לד' הפרו תורתך"). אבל עכשיו, לאחר חתימת התלמוד, אין דין זה נוהג כלל, ואין דין זה מביע איסור של כתיבת דברים שבעל פה, וממילא גם בימות המשיח ספרי תורה שבעל פה לא יגנזו.

הערת המערכת

פשוט דמה שהעלה דלע"ל לא יצטרכו לגנוז ספרי תושבע"פ הוא רק לפי שיטת הרמב"ם, ובאמת י"ל כן גם לפי מה שביאר הרבי שיטת הרמב"ם באגרות קודש כרך ח' עמ' רנה, וח"ט עמ' עט עיי"ש, אבל השיחה בפשטות קאי לפי שיטת שאר הראשונים והפוסקים (ראה שו"ע אדה"ז סי' של"ד סעי' יב-יג) שהאיסור דכתיבת תושב"פ שייך גם האידנא בדליכא ההיתר דעת לעשות לה', דלפי"ז י"ל דלעת"ל יחזור האיסור, וראה הערות וביאורים גליון תתקפ"ג בענין זה בארוכה.