בפרש"י ד"ה 'ויקרא אל משה' (ויקרא א, א): "לשון חיבה". ובש"ך על התורה מבאר שלומדים זה מדיוק הלשון "ויקרא אל משה". דלא נאמר כאן "ויקרא למשה" שהיה נראה שלצורך קורא לו, אלא נאמר "ויקרא אל משה" - שמזה לומדים שאכן לא לצורך קרא לו אלא לחיבה.

ומרוב חיבתו מזכיר את שמו אע"פ שהוא לפניו, כי כשהוא מרחוק קורא אותו בשמו כדי להודיעו שהוא קוראהו, אבל כשהוא יושב לפניו אין צורך לקריאה אלא מרוב חיבתו כדי להזכיר שמו, דמשום ששמו חביב עליו קוראהו אע"פ שהוא לפניו, עיי"ש.