ב'וילקט יוסף' (שנה עשירית) קונט' ד (סי' לג) הקשה דו"ז הגאון החסיד וכו' רבי שלמה פרידמאן זצ"ל [אב"ד באדען אצל וויען] וז"ל:

"במס' שבת (קכ, ב) מסקינן דגרם מחיקה מותר שנאמר: לא תעשון כן לה' וגו'. וברש"י: מחיקה ממש הוא דאסור, הא גרמא מותר, ולא אסרינן לטבול אם השם כתוב על בשרו אלא משום שאסור לעמוד לפני ה' ערום עיי"ש [וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ו]. וקשה לי ממס' מכות (יא, א) ששאל דוד מהו לכתוב שם אחספא ומשדא בתהומא דליקו אדוכתיה ונשא אחיתופל ק"ו בעצמו עיי"ש, אמאי היה צריך לכל זה הרי לא היה שם אלא גרם מחיקה ומותר"? עכ"ל.

והנה כבר עמדו בקושיא זו בשו"ת מהר"ם שיק או"ח (סי' קטז) ובשו"ת 'אבני נזר' יו"ד ח"ב (סי' שע).

והמהר"ם שיק שם כתב לתרץ, שבעצם השלכת החרס מאבד השם הוא ועוקר משום ואבדתם את שמם ולא תעשון כן, (עיי"ש שכתוב כן לולי דברי רש"י).

ובאבני נזר שם כתב, שבהשלכת החרס לתהום הדבר ברור שימחק השם אחרי שלא יצא משם לעולם, ואינו גרמא אלא מעשה ממש. - ועי' אות חיים ושלום (סי' לב ס"ק יא), שמדמה דין זה לאותה שאמרו בסנהדרין (עו, ב) שהדוחף חבירו לתוך המים ואינו יכול לעלות משם חשיב הריגה בידים ומתחייב מיתה. ועי' תורת מיכאל סי' כז שכתב כעין זה.

והנה בשומר ציון הנאמן (סי' קט) שכתב כמו האבני נזר וכו' הנ"ל מעיר, שאולם מלשון רש"י שכתב "פן ימחקוהו המים" משמע שאינו אלא ספק, וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' ס.

ובמהר"ם שיק שם רוצה לתלות דין זה במחלוקת ר"י ור"ש אם דבר שאינו מתכוין מותר או אסור, והיינו עפ"י המבואר בחי' הרשב"א לשבת (קכ, ב), שזה שכתוב שם על בשרו ויורד וטובל אינו ודאי שימחק השם אלא ספק, ואשר ע"כ י"ל שהיורד וטובל שמתכוין לצורך טבילה אין כאן פס"ר לענין מחיקת השם הנעשה בלי כוונה, ואין זה מעשה שיהא מוזהר עלי' לדעת ר"ש שהוא סובר כל מעשה שנעשה בלי כוונה כאילו לא עשאו בידים רק כגורם בלבד, אבל לדעת ר' יהודה שאוסר דשא"מ חשובה עשייה ממש אעפ"י שעשאה בלא כוונה, וזה שיורד וטובל וע"י טבילתו נמחק השם נידון כמוחק את השם בידים. ומיושב מה שאמר רב בשמועתנו, שנסתפק דוד אם רשאי לכתוב השם על החרס ולהשליכו לתהום פן ימחקוהו המים, שהרי רב סובר (שבת כב, א) כרבי יהודה שאוסר דשא"מ (ועי' רש"י ביצה לג, א ד"ה והלכתא), וממילא אין זה גרם מחיקה אלא מעשה ממש.

ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ס. וראה בית יצחק פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב לבאר, שהספק שנסתפק בו דוד הוא כיצד יפעול החרס המושלך לתהום לעצור גאות מימיו, אם יתקיים השם הכתוב על החרס, ושזהו שיגרום לעצירת המים, או שעצירת המים תהא דוקא ע"י שימחק השם בתהום, וכדרך פעולת מי סוטה שמועילה השקאתה ע"י השם המחוק בהם, ואסור לו לעשות כן למחוק את השם, ועל זה יפה נשא אחיתופל ק"ו מסוטה, אם הותרה מחיקת השם להשכנת שלום בין איש לאשתו, ק"ו שמותר למחוק את השם להשקיט מי התהום, עיי"ש.

ובשיח יצחק כתב לבאר, שדוד שידע את הדין מעצמו שמותר לכתוב השם על החרס ולהשליכו לנהר (כמבואר ברש"י סוכה נג, א), באמת כך היה טעמו שאין בדבר אלא גרמא, וגרם מחיקת השם מותרת, אולם מפני שנמנע מלהורות הלכה בפני רבו, שאל הדין אצל אחיתופל, והוא לא ענהו מן הטעם הזה המרווח לפי ההלכה, שלא היה ניחון בסגולת החכמים לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא (עי' סנהדרין קו, ב), והוזקק לשאת ק"ו ממחיקת השם במגילת סוטה, ואחרי ששמע דוד מפיו להתיר, נהג כן עפ"י הנימוק שעמו, משום שאינו אלא גרמא, עיי"ש, וכ"כ ביד דוד. וע"ע בלשון לימודים (או"ח דף יג).

ובערוך לנר לסוכה שם כתב, שבין דוד ובין אחיתופל לא נעלם מהם היתר מחיקת השם ע"י גרמא, ומ"מ לא רצו להסתמך על היתר זה, כל אחד וכוונתו אתו, דוד בכוונה טובה שלא רצה להורות שאין בגרמא ממש, שהרי אמרו בסנהדרין (צח, א): "א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו", ונמצא שיש לדוד תועלת להפחית בערך מעשה הנעשה ע"י גרמא, והיו מרננים אחריו אילו היה מסתמך על הטעם הזה (עי' יבמות עז, א ובתוס' שם ד"ה אם), ולפיכך שאל הדבר מאחיתופל וביקש שהוא יורה לו הוראה זו, אך אחיתופל כוונה רעה היתה לו שלא להורות היתר משום גרמא, שלא יפיק דוד תועלת מתוך כך להשקיט את הקטרוג שעליו, ועל כן חרה הדבר לדוד עד שקילל שמי שיודע טעם ההיתר של גרמא ואינו אומרו יחנק בגרונו, ואחיתופל החזיק באיוולתו, ולא התיר את כתיבת השם על החרס, אלא מתוך שנשא ק"ו ממחיקת השם במגילת סוטה ולא מטעם גרמא. [הובא גם בשומר ציון הנאמן (סי' מ). - וע"ע בערוך לנר שם, שהביא מלחם הפנים שנו"נ בענין מעשה משה רבינו שכתב את השם על החרס והשליכו לנילוס כדי שיצוף ארונו של יוסף עיי"ש].